זכות הציבור לדעת', האמנם גם במחיר פגיעה קשה בקרובי החשודים?

שאל השואל ואמר, האם מותר לפי ההלכה לפרסם חשודים במעשה עבירה אם זה הטרדה מיני אם זה טלטול ילד קטן או כל עברה אחרת, ואולי אפילו מצוה יש בדבר?

התשובה: חלילה, חלילה. בדרך כלל אין היתר, וזה איסור חמור, לפרסם חשוד בדבר עבירה. אלא שאולי לפעמים בהוראת בית דין יש אולי צורך בדבר, אבל זה צריך שיקול דעת מיוחד, ונסביר את הדברים, הנה, משהוא שהוא חשוד בהטרדה מינית, בשלב זה הוא רק חשוד עדיין לא התברר דינו. האם מדובר בתלונת שב קנטרנית, קטלנית, או שמא באמת הוא עשה את המעשה וכבר התקשורת המערבית הזאת אשר טוענת ש"זכות הציבור לדעת", שהוא כביכול העיקרון המנחה שלהם, כשלמעשה אליבא דאמת מה שמנחה אותם זה הרייטינג שלהם ולא זכות הציבור לדעת, מפרסמים את שמו ושהוא נשוי ושיש לו שישה ילדים ומצלמים אותו בכניסתו לביתו ובצאתו מביתו, כלומר שבשלב זה שהוא חשוד כבר מלבינים את פניו, ונניח שהוא אכן בסופו של דבר יורשע הרי הוא יקבל עונש כפול, כבר נשפך דמו על ידי הלבנת פנים איומה וגם עונש יגזר עליו, ואין לומר שאם ייצא זכאי מה תהה על כל אותו הלבנת פנים גדולה ונוראה שנעשה לו, הרי זה בבחינת עוול שאין לו תקנה, אבל זה בהנחה שהוא ערירי וכל הבעיה היא שרק אם אכן באמת מלבינים פניו של חשוד שאולי יהיה זכאי, או לא. אבל מדובר שיש לו אישה, מדובר שיש לו ילדים והחשיפה הזאת והפרסום הזה, תמונות, ושמות. גורמת לפגיעה איומה ונוראה במשפחה באישה, בילדים, הרי כל העולם מכיר אותם, בגן, בתי ספר, ובמה יוכלו אותם ילדים להתגונן מול תקשורת חושפנית כזאת וקטלנית כזאת, ובעצם זה בית דין שדה, כי עדיין הוא לא נידון, וכמובן זה בית דין שדה וידוע שהמון העם אין לו מספיק שיקול הדעת, הוא מושפע מאוד מאוד מהאופן של הגשת החדשות שהם החשדות ברמה גבוה מאוד מאוד, כי הם מגישים את זה ברמה כזאת שכאילו הנה זה דבר ברור וכיוצא בזה, זה בית דין שדה לא רק לא אלא לכל בני משפחתו, לכן בוודאי שההלכה מאוד מאוד מתנגד לכך בתקיפות מרובה, נכון אמרנו שיש פעמים שבית הדין ישאל אם יש צורך לפרסם. למשל, אתן דוגמא, כדי שאותה מטפלת, גם אם היא רק ברמה של חשודה לא יביאו אליה  ילדים מספק, שמא אולי חס וחלילה, פגעה או תפגע בהם, או אותו נהג שכבר הורשע בעבר באותה תאונה, נהג בתחבורה ציבורית כדי להימנע מלהעסיק אותו, בין ברמה פרטית ובוודאי ובוודאי לא ברמה ציבורית, שאז אולי יש צורך בדבר, אבל בית דין שפועל על פי ההלכה, הוא פועל בצורה שקולה ומדודה לעיניו כל הגורמים, אם זה פגיעה אנושה בו באופן כפול, גם אם הוא היה ערירי, גם אם זה פגיעה במשפחה. ולכן, ניתן דוגמא, נניח שיש חשש שמא יכשלו וימסרו ילד לאותה מטפלת שאולי באמת טלטלה את הילדים וכו', אז א'. צריך לעשות פרסום מקומי מפה לאוזן, ולא פרסום ארצי, פרסום עולמי, שהרי מה הוא הסיכוי שיביאו לה ילדים? זה רק סביבתי, וכל מילתא דמתאמרי באפי תלתא לאו סוד הוא, מספיק שבני המקום מפרסמים ברמה מקומית, נגמר – ואין צורך בחשיפה אלקטרונית, מצלמת, וחוזרים, ודנים, ועושים, חדשות ערב ובוקר, בשכבך ובקומך, ובלכתך בדרך ודשים ודשים, אוי ואבוי, זה חברה הורגת את חבריה, הורגת, זה חברה קטלנית ה' יצילנו, ולכן בית דין בוודאי היה שוקל אם יש צורך לגלות את הדבר כדי להימנע מתקלה, אבל הכול בצורה מדודה, הנה בית המשפט, שזה אליו הגיע לשולחנו והוא דן בעניין, והתיר לפרסם את אותו קצין, התיר לפרסם, ואנחנו שואלים את אותו בית משפט, ריבונו של עולם, מה הוא הצורך בפרסום? הרי אם השעו אותו והוא כבר בביתו, אז אם כן, אין סכנה שיטריד אחרים, מה גם שניתן אפילו יותר מכך, ניתן לא רק להשעות אותו, אלא לומר לו – כל עוד לא הגעת לדין וכיוון שחלילה חלילה אולי אתה חולה או אולי מטרידן מין סדרתי, אולי אתה כאלה, עושים אזיק בידיו, אזיק אלקטרוני, ואומרים לו, האזיק הזה מוגבל שאתה תנוע בטווח קילומטרים כאלה וכאלה, מעצר בית, ואין סכנה, ואין סכנה, ואין צורך לבוא להעניש אותו בעונש של ביואש 'שמיינג' נוראי כזה, ועוד את המשפחה להרוס, ועוד את המשפחה להרוס, אין זאת אלא שגם השופטים בישראל, כבר הם עצמם נסחפים אחרי הזרם הפופוליסטי הזה, 'זכות הציבור לדעת', מבלי שהם נותנים בלמים, הם אמורים להיות מנהיגים ולא מונהגים, ומעשה שהיה כך היה: היה רבותי סכסוך בין איש ובין אשתו, לימים האיש הוא צלם במקצועו, הגיע לביתו כשאשתו בוגדת בביתו, צילם אותה בשעת מעשה של בגידה, ואז הוא פנה לעורך דין כדי לתבוע גירושין, העורך דין רצה לגרום לכך שהיא תצא בצורה כזאת שתותר על כל זכויותיה הכספיות, זה מה שהוא הבטיח לבעל, למרות שגם אם מתגרשים על רקע של בגידה, אין יכולת בעולם לשלול ממנה את זכויותיה הכספיות, כגון חצי דירה וכיוצא בזה, אבל הוא הבטיח לו כך, וכיצד עושה זאת אותו עורך דין מלומד, פשוט, אז היה מה שנקרא עיתון, שבועון שקראו לו העולם הזה, מאוד צהוב, מאוד צהוב, ואז הוא הודיע לעורך בתיק פלוני אלמוני בית משפט פלוני אלמוני – יש לך תמונה אדירה שיכולה לתת לך רייטינג עצום, הגיע אותו כתב למזכירות, מזכיר המזכירות תפס מיד במקום ועצר, העורך דין אשר טיפל באישה הלך, מה מתברר? אותו מזכיר היה נבון, אמר לו לך לשופט קבל צו להיתר פרסום, הלך לשופט שדן בעניין אותה אישה, אמר – אני מתיר רק לא להזכיר את שמות הילדים, אבל ריבונו של עולם! מזהים אותה! זה תמונה שמזהים אותה ומכירים אותה, ואיך בגן ובבית ספר הילדים האלה ירגישו, אז לא יזכרו את השם שלהם, אבל גמרנו הכול ידוע, הכול מוכר, מה עשה אותו עורך דין? פנה לאותו שופט, אבל אותו שופט גמר את עבודתו באותו יום, פנה לשופט המחוזי – דתי, הוא לא יושב כערכאה עליו, אמר לו שמע –היום סוגרים במערכת, עד שאני אגיע לירושלים כבר גמרנו, כבר יפורסם הדבר, מה עושים? הילדים יפגעו? כתב אותו שופט דתי, אף על פי שאינני יושב בערכאה על חברי אבל כיוון שבאמת כעת היום סוגרים את המערכת והשעה היא כזו וכזו ולא יהיה סיפק לתקן את העוול, ויש כאן טענה חשובה – הגנת הילדים, אני סמוך ובטוח שכיוון שהשופט ההוא נתן במעמד צד אחד ולא שמע את הטענה הזו, אני סמוך ובטוח לכשיעבור הדיון אליו, הוא ישקול את העניין הזה, וכך מנע את אותו פרסום, אבל להראות לכם רבותי הדאגה לילדים, ואילו בחברה המערבית יש פוטנציאל גדול מאוד של פופוליזם, אבל אליבא דאמת הוא מסתתר מאחורי עקרונות מאוד נבובים, "זכות הציבור לדעת", הוא מסתתר מאחורי זה, מציצנות רכילות רייטינג, זה מה שמסתתר מאחורי כל הפרסומים האלה, ומבחינה זו זאת נקראת חברה אוכלת חבריה, גיא הריגה בינינו יש, ודבר כזה אסור בשום פנים ואופן, מי ייתן ואכן באמת נצליח להטמיע את המשפט העברי וערכיו, ומשפט המדינה נקנה לשופטים כיווני דרך וחשיבה אחרים, אולי הם יתחילו באמת למלא תפקיד של מנהיגים ולא של מונהגים, וינחו את העם בדרך יותר מרוסנת, יותר שקולה, באמת שוקלת את זכות האדם שנברא בצלם אלוקים, שיקול אמתי בעומק וברוחב ובהיקף גדול.