מתוך: מסורה ליוסף, כרך ד, עמ' 226.
למאמר זה קיים מאמר המשך- התייחסות לרשימתו הקצרה של דניאל גודלשמידט על ״תענית בכורות״ וקובץ מקורות לחצו כאן
זכתה תענית בכורות להתייחסויות רבות ומשונות: יש המדקדקים בה, יש המיקלים בה, ויש שלא נהגו אותה מעולם. לאחרונה היא זכתה ונתחבר אודותיה ספר מקיף. [1] יש לציין, שכבר בשנת תשכ״ט ר׳ בצלאל לנדוי פרסם סדרת מאמרים מקיפים בענייני תענית בכורות.[2] דומה, שלא נותר עוד מה לחדש. אולם לא ראי זה כראי זה. אינה דומה ראייה של המקורות ע״י מי שלא נהג בתענית זו מעולם, כראייתו של מי שדבק בה ומדקדק בה מדורי דורות; ולא הוא בלבד, אלא גם אשתו ובניו ובנותיו, ולא הם בלבד, אלא חיוב קטנים בתענית שנפרע ע״י הוריהם.[3]
ואמנם גם מנהג זה שהוא נפוץ היום בישראל לא נהגו בו יהודי תימן.[4] לא בתענית עצמה ולא בתחליפיה, סעודות מצוה, או סיומי מסכת וכו׳. מעניין, איפוא, לראות כיצד התייחסו יהודי תימן אל מקורותיה של תענית זו.
א. המשנה, התלמוד הבבלי והספרות המדרשית
[א] במשנה אין זכר לתענית זו. אדרבה, זו קובעת דין לכל בית ישראל, ללא הבדל בין בכורות ובין שאינם בכורות: ערבי פסחים לא יאכל אדם סמוך למנחה עד שתחשך.[5] בשני התלמודים ניסו לברר מי אמר משנה זו תוך השוואה עם הברייתא, האם ר׳ יהודה או ר׳ יוסי, ומה בין ע״פ לבין ערבי שבתות וימים טובים. זאת ותו לא מידי. אין זכר לכך, שהבכורות אסורים באכילה כל יום ע״פ.
[ב] בתלמוד הבבלי[6] מסופר על רב ששת, שהיה מתענה בע״פ. בגמרא שיערו, שנהג כך הואיל והוא סבר שאיסור אכילה בע״פ שנזכר במשנה הוא סמוך למנחה גדולה. השערה זו נדחתה: ״שאני רב ששת דאיסטניס הוה, דאי טעים מידי לאורתא - לא הוה מהני ליה מיכלא״. והואיל וצריך לאכול בערב מצת מצווה בתאבון נמנע מאכילה כל יום ע״פ. בבבלי לא ניסו לשער שהסיבה שרב ששת לא אכל בע״פ היא בגלל שאולי הוא היה בכור. כנראה בגלל שלא היתה תענית בכורות. לכן תמוהים דברי מי שרצו לתת סמך לתענית זו מן הבבלי.[7] לדעתם, הבבלי היה צריך להביא מעשה דרבי שנזכר בירושלמי.[8] לדבריהם שהוא תנא, והוא לא אכל בערב פסח. נאמרה סברה בירושלמי משום שהיה הבכור. מדבריהם העובדה, שהביאו בבבלי רק מעשה של אמורא שלא אכל מחמת שהיה איסטניס, זאת משום שפשוט לבבלי שמעשה דרבי היה משום שהוא בכור ולא משום שהיה איסטניס. ולא ירדתי לסוף דעתם: מנין לנו שמעשה דרבי היה מפורסם גם בבבל? ועוד, אם אמוראי א״י היו מסופקים בסיבת המעשה (נאמרו שלוש השערות), הדברים פשוטים דוקא לאמוראי בבל?!
וכן הובאו שם עוד ראיות דחוקות כאלה, שנקל לדחותן. כאמור אין זכר ולא ראיה מן התלמוד הבבלי לתענית בכורות.
[ג] תענית בכורות יסודה באחת המכות החמורות שהיו למצרים במצרים, וישראל ניצלו ממנה. וכתוצאה מנס ההצלה שהיה לבכורי ישראל נצטוינו במצוות מסוימות: פדיון הבן, בכור בהמה טהורה, פטר חמור. והנה על עצמה של המכה יש לנו חומר למכביר בספרות המדרשית. ואפילו על המצוות שנבעו ממנה יש התיחסות. אך ראה זה פלא - אין התייחסות במדרשים למנהג תענית בכורות.
נאמרו כשלושה עד ארבעה טעמים לתענית בכורות: הודאה וזכר לנס, זכר לתענית הבכורות במצרים בשעה שהכה ה׳ בכורות מצרים, על שנטלה מהבכורות עבודת הקרבנות וניתנה לכהנים. לפי טעמים אלו מנהג תענית בכורות היה צריך לנהוג מיד אחרי מכת בכורות בזמן שהיו ישראל במדבר, ואם הדבר לא נעשה במשך דורות רבים אחרי הנס, מה ראה דור מסוים לאחר זמן רב, להתחיל במנהג זה?
גם אם נתעלם מתמיהות אלו יש לקבוע בוודאות, שאם מנהג זה היה נפוץ לפחות בתקופת הגאונים היה הדבר בא לידי ביטוי בספרות המדרשית המאוחרת עד המאה ה-13, אך כאמור למנהג זה אין זכר.
ב. התלמוד הירושלמי
אנו מוצאים בשבלי הלקט[9] לר׳ צדקיה הרופא שרבינו ישעיה זצ״ל אומר, שבענין תעניתו של רב ששת שאלו בירושלמי ״דילמא בכור הוה רב ששת?״.[10] בירושלמי הסיקו, שסיבת תעניתו היתה משום שהיה איסטניס כמו בבבלי. למרות שזו המסקנה, הרי מן העובדה שבירושלמי ניסו להסביר את תעניתו של רב ששת משום היותו בכור, הוכיח רבינו ישעיה ״שבכורות נוהגין להתענות ערב פסח". והוא מעיד "וכך נוהגין עכשיו, בכל קהילות המערב".
הנה כי כן רבינו ישעיה העיד ש״נוהגין עכשיו״ (בימיו, במאה ה-13) במערב שהבכורות מתענים בערב פסח, והוא סבור, שמנהג זה ראשיתו כבר היה בזמן הירושלמי, ואולי לפי גישתו זו הוא סבר שהורתו ולידתו של מנהג זה בארץ ישראל. ואמנם ר׳ צדקיה הרופא מסייע לרבינו ישעיה שם, ״וכדבריו מצאתי במס׳ סופרים... אלא שהבכורות מתענין ערב פסח...״. כך ניתן לומר, שכיון שמסכת סופרים מקורה בארץ ישראל.[11] הרי לכאורה מנהג זה אכן הוא מנהג מערבי. יהודי אשכנז נהגו בו, וראשיתו בארץ ישראל.[12]
אמנם מזה מאות שנים נהגו גם יהודי ספרד בתענית זו, אך בספרות הגאונים אין לתענית זו זכר. ואם בתקופת הגאונים היא היתה מנהג מגובש בא״י, והוא קדום עוד מתקופת התלמוד הירושלמי, הרי בפנינו חילוק מנהגי נוסף בין בני בבל ובני א״י. והנה תמוה הדבר, שחילוק זה לא נזכר ע״י אף אחד מאלה שטפלו בחילוקי המנהגים בין בני בבל ובני א״י. למרות שתענית זו נזכרת כמנהג במסכת סופרים, ואשר כאמור ניסו להקדימו לתקופת הירושלמי. [13] אין זאת אלא שלפי המקורות מהם אנו למדים את החילוקים לא ראו בתענית בכורות מנהג מגובש של כל בני א״י גם לא בתקופת הגאונים. אלא לכל היותר מנהג יחידים, או נסיונות להנהיג מנהג זה.
ואמנם בירושלמי לפי הגירסה שבפנינו נאמר שרי סימון העיד בשם ר׳ יהושע בן לוי ש״רבי לא היה אוכל (=בערב פסח) לא חמץ ולא מצה״. [14] בסוגיה ניסו להסביר פשר התנהגותו זו של רבי. בתחילה סברו שרבי סבר כרי יהודה בן בתירה שקרבן פסח יכול להיקרב לפני חצות, ולכן רבי לא אכל חמץ בע״פ כי אסור לאכול חמץ עם ההקרבה. ומצה רבי לא אכל בע״פ כי אסור לאכול כל ע״פ. סברה זו נדחתה. לכן מירושלמי ניסו לתת הסבר אחר: ״אלא בגין דהוה בכור״. ואם כך לכאורה בירושלמי זה ניתן לדייק שכבר אז היה קיים בארץ ישראל מנהג תענית בכורות. אך כבר הוכחנו שדבר זה לא יתכן. שהרי אין לו ביטוי בספרות המדרשית, ולא במקורות החילוקים שבין א״י ובבל. לכן יש להניח שהכוונה בסוגיה רק למנהג יחידים, ואולי רק למנהג שרצו להנהיגו אז.[15] ואמנם בהמשך הסוגיא נאמר: ״אמר רב מנא רב יונה אבא הוה בכור, והוה אכיל״. עוד הוסיפה הגמרא: ״אמר רב תנחומא לא מן הדא אלא מן הדא ר׳ איסטניס הוה״. יש לשים לב היטב, שלפי הגירסה שבפנינו, הסברה שרבי לא אכל בע״פ בגלל שהוא בכור, נדחתה ע״י ״מעשה רב״ של ר׳ יונה שהיה בכור והיה אוכל בע״פ. ואם כן רב תנחומא שקבע שהסיבה לתעניתו של רבי היא היותו איסטניס ולא בשל היותו בכור, רצה לומר שממעשה של ר׳ יונה אנו למדים שבכור אינו חייב להתענות בערב פסח. שהרי ר׳ יונה היה ידוע בחסידותו ובחכמתו עד שבבבל היו קוראים לו ״תקיפי דא״י״, [16] ואפילו היה מנהג בכורות יחידים להתענות בע״פ, ר׳ יונה היה נוהג כן.
לכן נלענ״ד שאמוראי א״י בסוגיא זו התכוונו לומר שבמידה שהיו יחידים שנהגו להתענות בע״פ, לא יתכן שרבי נהג באותו מנהג כיון שמעשהו של ר׳ יונה היה כעין הפגנה נגד המנהג. ולרב תנחומא ברור שהיתה לר׳ יונה הסתייגות ממנהג זה. ואם יש הסתייגות ממנהג זה, לא יתכן שרבי נהג בו. ואמנם זו כנראה כוונתו של הראב״יה. אשר בימיו היה המנהג שבכורות מתענים בע״פ, והוא ציין מקורו למסכת סופרים, אך קבע במפורש שהירושלמי חולק על כך. [17]
אולם לפי הסברנו זה צריך עיון, מדוע כמה מחכמי ישראל ראו בירושלמי סמך למנהג זה.[18] ננסה להסביר זאת:
א. היו שרצו להיתלות בגירסה שנמצא בספר מלחמות ה׳ לרמב״ן[19] לפי אותה גירסה נאמר על ר׳ יונה ״ולא הוה אכיל״. מכאן שיש לנו עדות שר׳ יונה לא אכל בע״פ בגלל היותו בכור. אולם לע״ד גירסה זו לא תיתכן מכמה טעמים:
1. כבר החיד״א[20] העיד שאצלו הגירסה ברמב״ן כגירסתנו.
2. לפי הגירסה ״ולא הוה אכיל״ יתעורר קושי עצום, מדוע רב תנחומא שולל מרבי כוונה לקיים מנהג חסידות להתענות בע״פ ומייחס הדבר רק משום שהוא איסטניס, כשהוא יודע, שר׳ יונה נהג במנהג זה?! וכי מנין לו מה היתה כוונת רבי?!
3. כפי שכבר אמרנו מנהג תענית בכורות היה בראשיתו בעיקר באשכנז. רש״י[21] ציטט את מסכת בכורות. חכמי התוספות[22] הרוקח והראבי״ה ועוד, ציינו מנהגם. והנה דווקא במקורות של יהודי אשכנז[23]. הגירסה בירושלמי כפי גירסתנו כלומר בניגוד למנהג.
לעומתם חכמי המזרח וספרד לא הגאונים ולא ראשוני הראשונים לא זכרו מנהג זה: לא הגאונים, לא הר״ח, לא הרי״ף לא ר״י מיגאש ולא הרמב״ם. רק מהרמב״ן ואילך. ואם כן כיצד יתכן שדוקא שבמסורת זו תישרד גירסה התומכת במנהג ולא יחושו לו?!
4. הגירסה הנוכחית ברמב״ן מובאת אמנם בר״ן פסחים, שלדעת החיד״א הועתקה בטעות, אך כמה וכמה מחכמי ספרד הביאו את הגירסה שלנו ״הוה אכיל״.[24]
ב. כדי להסביר כוונת חכמי ישראל שמצאו סמך בירושלמי למנהג, נעיין בדברי הריטב״א:
״ובירושלמי אמרו רבי לא הוה אכיל לא חמץ ולא מצה. ופי׳ ר׳ סימון בשם ר׳ יהושוע בן לוי הטעם משום דרבי בכור היה והבכורים מתענין בערב פסח. אנן בר׳ סימון משמיה דר׳ יהושוע בן לוי קיימא לן, ובפי׳ אמרו במס׳ סופרים הבכורים מתענין בערב פסח מנהג שריר וקיים״.
דברי הריטב״א תמוהים. איך התעלם מר׳ יונה ומרב תנחומא[25] החולקים על ר׳ סימון והכריע כר׳ סימון?! אלא סוף דבריו מבהירים כוונתו. בפניו יש מנהג שבכורות מתענים בע״פ. מקורו המפורש הוא מס׳ סופרים, ויש לו סמך בירושלמי שיש דעה התומכת במנהג אף שהיא דעה דחויה. די שיש מי שרצה לומר כן כדי להוסיף ולסייע למה שנמצא במס׳ סופרים וכך המנהג לדעתו ״שריר וקיים״. יוצא איפוא, הללו שרצו למצוא סמך מהירושלמי לא התכוונו לומר, שכך נהגו בתקופת הירושלמי, או שזו דעה מקובלת בירושלמי, אלא כוונתם שרעיון תענית בכורות נזכר לראשונה אז, אפשר כמנהג של יחידים, ואפשר כרעיון שבאותה תקופה לא הפך למנהג, אך מאוחר יותר הפך להיות מנהג.
נמצא, אפוא, אין מן הירושלמי ראיה שנהגו אז במנהג זה. כל מה שנמצא הוא רעיון שאפשר שבכורות מתענים בע״פ. אפשר שרעיון זה היה רק רעיון ואפשר שהיו כבר אז יחידים שהחלו לנהוג כן, אך מן הירושלמי עפ״י גירסתנו רעיון זה נדחה ע״י ר׳ יונה ורב תנחומא, תוך הסתייגות ממנו.
ג. מסכת סופרים
הנה כי כן מן המשנה התלמוד הבבלי והמדרש, אין זכר לתענית בכורות. בירושלמי יש משהו שיכול להיראות כמקור ראשון לתענית בכורות, אך הוא נדחה.
המקור הברור והמפורש והקדום למנהג תענית בכורות הוא מסכת סופרים. נעתיק תחילה את המקור (עם הדגשות שלנו) כדי שנוכל להעיר הערותינו:
״מנהג רבותינו שבמערב להתענות שלושת ימי צום מרדכי ואסתר פרודות, ולאחר פורים, שני וחמישי ושני. ולמה אין מתענין אותו בחודש ניסן, מפני שבאחד בניסן הוקם המשכן, ושנים עשר נשיאים הקריבו קרבנם לשנים עשר יום, יום לכל שבט ושבט, וכל אחד היה עושה ביומו יום טוב... לפיכך אין אומרים תחנונין כל ימי ניסן. ואין מתענין עד שיעבור ניסן. אלא הבכורות שמתענין בערב הפסח, והצנועים בשביל המצוות כדי שיכנסו לפסח בתאוה. והתלמידים מתענין בו בשני וחמישי ושני, מפני חילול השם ומפני כבוד תורה שנשרפה: במה דברים אמורים בצינעה, אבל לקרוא צום בציבור אסור עד שיעבור ניסן״. [26]
א. ידועה שיטת הרא״ש שמסכת סופרים היא לאחר התלמודים.[27]
ב. גם היגער שניסה למצוא לה שרשים קדומים בא״י, ולדעתו היא נכתבה בא״י, מודה ששלטה במסכת ״יד מעתיק או מסדר מאוחר... והוא הוסיף במקומות אחדים מאמרים המכילים מנהגים והלכות בני בבל... וגם איזה מנהגי בני א״י, בשם רבותינו שבמערב, או רבותינו שבא״י.[28]
ג. בריש פ״א ממגילת תענית וכן בתלמודים[29] עדיין יש ימים שאין מספידין בהן בניסן, מר״ח ניסן עד השמיני בו, ויש ימים שאין מתענין ואין מספידין בהן, משמיני ועד סוף החג.
כמו כן בבה״ג מצאנו מקור שלפיו מתענין בזמנים מסוימים בשל אירועים שונים, בשמיני, בעשירי, ובעשרים וששה.[30] וכבר העיר הילדסהיימר [31]. שמקור זה מאוחר יותר ממגילת תענית. כך יוצא, שהברייתא במסכת סופרים האוסרת תענית כל ימי ניסן, היא מאוחרת ביותר.
ד. כותב ברייתא זו אוסר תענית בניסן כיון שבראשיתו, הנשיאים הקריבו קרבנות ולכן נחשבו להם אותם ימים כימים טובים. זאת אומרת הוא חושש לימי הקרבן של הנשיאים, שמעמדם בהלכה כימים טובים, ואוסר על כל בית ישראל להתענות בימים טובים של הנשיאים. לכלל זה, לדעתו, יש יוצא מן הכלל והם שלושה: הבכורים, הצנועים והתלמידים המתענים בצינעה בשני וחמישי ושני על חלול ה׳ ה׳ וכו׳.
והנה בעוד שתענית התלמידים מוסברת ומנומקת היטב, ואין בה קושי הלכתי מיוחד, שכן אינה פוגעת ביום טוב שלהם, אלא ביום טוב של הנשיאים, הרי תענית בכורות והצנועים יש בה קושי עצום, שכן עד שכותב הברייתא חשש ליום טוב של הנשיאים, מדוע לא חשש ליום טוב של הבכורות ושל הצנועין בערב פסח, בשל הקרבת קרבן פסח?! ואם ענין של הצנועין ניתן ליישב שלא התענו רק מיעטו במאכל כדי שיאכלו המצה בליל הסדר בתיאבון, הרי את תענית הבכורות קשה ליישב.
ה. יש מקום לבדוק זמנה של ברייתא זו גם מענין צומות שני וחמישי ושני שנזכרו בה, אך אין זה המקום.
לסיכום פרק זה ניתן לומר, המקור במסכת סופרים בענין תענית בכורות, אין בו כדי לחייב מי שלא נהג תענית זו מעולם, אך יש בו עדות על קיומו של המנהג במערב. לפי הערכתנו עדות זו היא לכל המוקדם מתקופת הגאונים.
ד. האם נהגו במצרים בתענית בכורות בתקופת בית שני ?
שאלה זו לכאורה מוזרה היא. מדוע דוקא במצרים? והיאך יעלה על הדעת שבבית שני נהגו מנהג זה, שאין לו זכר במשנה ולא בבבלי, ונדחה בירושלמי ואין לו זכר בספרות גאוני בבל, ורק נזכר במסכת סופרים ואצל ראשוני חכמי צרפת ואשכנז?
אודה שהתעוררתי לשאלה זו בעקבות קודמי שכבר כתבו על תענית בכורות. ואמנם הרב בצלאל לנדוי מציין במאמריו, שתענית זו כבר נהגה בבית שני והוא מסתמך על כתבי פילון האלכסנדרוני. הרב קינסטליכר,[32] הביא מי שרצה לומר שאין ראיה משתיקתו של הרמב״ם מענין תענית בכורות, כיון שדרכו להעתיק דינים המפורשים בש״ס. בסמוך לזה, ואולי כדי לחזק גישה זו התומכת בקדמותה של תענית בכורות ציין הרב קינסטליכר: ״ומן הענין לציין שבאוצר החיים תרצ״א צ״ד מביא מקור קדום שעוד בימי זמן בית שני היה מנהג באכלסנדריא להתענות בער״פ יעו״ש״.
נשמעתי לעצת המחבר לעיין שם.[33] לענייננו כתב המחבר:
״אולם בין מהירושלמי ובין מהבבלי יוצא, שזה לא היה אסור צבורי אלא ענין של אותן החכמים בלבד. בכל זאת מצאנו שבאלכסנדריא מקום מושב פילון היו מתענין בערב פסח.[34] ובזמן הגאונים נהגו ״הבכורות שמתענין בערב פסח והצנועין בשביל המצה שיכנסו בה בתאוה״.[35]
הנה כי כן הרב עהרענרייך מודע למוזרות שבדבר, שמן התלמודים יוצא שלא היה ״אסור צבורי״ לאכול בערב פסח, בכל זאת בזמן פילון ובמקומו היו מתענין בערב פסח. לא נאמר שהיו מתענין תענית בכורות דוקא, אך הרב המחבר שלא ניסה לתאם בין התלמודים ובין זמן פילון, פסח על תקופת המשנה והתלמוד, והצביע על זמן הגאונים [36] היו הבכורים צמים והצנועין. כך רוצה המחבר להגיע למינימום של התאמה לתענית הכללית שנהגו להתענות בערב פסח במצרים בזמן פילון.
דברים אלו היו מוזרים בעיני, ולכן החלטתי לעיין במקור שעליו הוא הסתמך. ואמנם בספר שהוא בשפה הגרמנית, נאמר, שאת חג הפסח חוגגים בארבעה עשר בניסן. לפני כן מפרסמים הדבר ע״י תקיעה בשופרות. כמו כן נאמר שהכניסה לחג היא ע״י צום, וכי פילון הוא המוקדם ביותר שמציין שהכניסה לחג נעשית ע״י מנהג הצום. [37]
גם כאן גיליתי דברים מוזרים, ערב פסח (ארבעה עשר בניסן) הוא לפי המקור הפילוני חג. והכניסה אליו ע״י שופרות וצום. תרתי דסתרי אהדדי.
הלכתי לכלי ראשון, לכתבי פילון למקורות אליהם הפנה אותו מחבר. הענין מובא בספרו של פילון על עשרת הדברות. [38] מאותם מקורות עולה, שפילון התייחס לחגים בישראל שהם בני שבעה ימים. ולמועדים בישראל שהם בני יום אחד כל אחד. להלן דברי פילון על המועדים שהם בני יום אחד כל אחד (לפי תרגומו של רוקח).
באחת מונה הוא את יום החודש הקדוש שאותו מציינים בשופרות, ואת יום הצום, שבו צוה להינזר מאוכלין ומשקין, ואת היום שהעברים מכנים בלשון אבותיהם בשם פסחא, שבו מקריבים כל העם, כל אחד מהם...
מדבריו למדנו, שיש מועדים בני יום אחד כל אחד והם:
א. ״יום החודש הקדוש שאותו מציינים בשופרות״, וכוונתו כנראה לראש השנה.
ב. ״ואת יום הצום, שבו צווה להינזר מאוכלין ומשקין״, וכוונתו כנראה ליום הכיפורים.
ג. ״ואת היום שהעברים מכנים בלשון אבותיהם בשם פסחא״. וכוונתו לארבעה עשר בניסן שבו מקריבים קרבן פסח.
יוצא לפי זה, שפרופ׳ בר הרכיב דברים, ושבשם, ויצא העגל הזה: יום י״ד בניסן יום חג הפסח, בשופרות ובצום. כך נסללה הדרך להרב עהרענרייך לזהות את התענית שפרופ׳ בר שם בפי פילון בארבעה עשר בניסן, עם תענית בכורות המאוחרת גם לדבריו מזמן הגאונים שנמצאה במסכת סופרים. בעקבותיו אין פלא שגם רבנים בימינו אימצו להם ״מציאה״ זו כמוצא שלל רב.[39]
סוף דבר אין ראיה, שתענית בכורות היתה נוהגת בזמן המקדש במצרים, גם לא במשנה ולא בתלמודים ואין לה זכר במדרש. המקור הוא, כאמור, במסכת סופרים וממנו בלבד.
ה. היבטים הלכתיים למנהג זה
כל מי שבא בשערי הפוסקים בענין זה, רואה שקיומו של המנהג גרם להתחבטויות הלכתיות לא קלות. נמנה בראשי פרקים חלק מהן:
א. יום התענית הוא ערב פסח, יום שבו מקריבין קרבן הפסח: האם יום כזה מותר בתענית?
ב. יום התענית הוא ערב פסח שיש בו הכנות מרובות לליל הסדר. ובליל הסדר יש מצוות אכילה ושתייה והגדה, האם כל אלה לא יפגעו מחמת התענית?
ג. יום התענית הוא ערב יום טוב, האם מותר להתענות בערבי שבתות ובערבי ימים טובים?
ד. יום התענית הוא ערב יום טוב, והרי מחוקות הגויים להתענות בערבי חגיהם, והרמ״א הזהיר מפני כך.[40]
כאמור בעיות אלה ואחרות העמידו את הפוסקים ״בין המצרים״, גדר מזה - המנהג, וגדר מזה -ההלכה. נסתמנו כמה גישות:
א. קראו לשמור את המנהג, תוך שהם מפלפלים בהלכה ומחלקים חילוקים.
ב. דומה, שגישת הרוב היתה להיפטר מתענית ע״י סיום מסכת או סעודת מצווה.
ג. קריאה או מעין קריאה ממי שנהגו מנהג זה, לבטל המנהג.
לגישה שלישית זו ניתן שתי דוגמאות:
[א] בספר ״פאר יצחק״[41]:
״בערב פסח לא התענה רבנו וגם בנו הגה״צ ר׳ סנדר ליפא זצ״ל אע״פ שהיו בכורים, גם רבו מהרצ״ה היה בכור ולא הקפיד על כך מפני שאמר שבמסכת סופרים שממנו נובע זה המנהג של תענית בכורים בערב פסח, נזדקר טעות ובמקום הבכורים ״מתענים״ צ״ל הבכורים ״מתענגים״. אמנם המחבר כבר הרגיש בקושי לתקן את הגירסה במסכת סופרים, אך נתן סיוע לרבו מן הירושלמי ממה שר׳ יונה הוה אכיל בע״פ למרות היותו בכור ומרב תנחומא שאמר שרבי התענה בע״פ בשל היותו איסטניס ולא בשל היותו בכור.
היו שהתקיפו בחריפות, ובצדק, את הטענה שנפלה טעות גירסה במס׳ סופרים. אך דבר אחד ברור שאין להתעלם ממנו: שלושה מגדולי החסידות באשכנז לא קיימו מנהג זה, לא בגלל שהם חשבו שיש טעות בגירסת מס׳ סופרים, אלא משום שחשבו שמנהג זה לא עולה בקנה אחד עם אופיו של היום. וגם שהבכורים שניצלו ראוי להם להתענג ביום ההצלה ולא להתענות.
[ב] הרב יוסף משאש[42] נשאל ע״י בכור שרגיל לעשות סיום מסכת בערב פסח. לפעמים קרה שהיה מספיק רק פרק אחד או שניים מן המסכת, השאלה היתה אם להסתפק בכך, ובלבד שיקרא פרקים אלה כהלכה, או שיערים ויקרא הרבה דפים ליום כדי לכוין הסיום בי״ד בניסן. והוא קובע: כי עיקר תענית בכורות אינו אלא מנהג בלא טעם כלל, והסברא נותנת להיפך שלא להתענות, הן מצד שהוא ערב יו״ט, וניסן שיצא רובו בשמחה, ויום הקרבת ק״פ שהיה לישראל בזמן הבית, חג גדול בשמחה וקרבן והלל, ובפרט דנס מכת בכורות לא היה ביום י״ד, רק בליל ט״ו, כידוע. ולכן חכמי הגמרא התנגדו לתענית זה, כמ״ש בירושלמי דפסחים... הרב תמה שהסתמכו על מסכת סופרים שהיא חיצונית לתלמודים, ואף שלפעמים סומכים עליה, אבל במקרה דנן:
בפירוש התנגדו בירושלמי להאי תעניתא, ומעשה עדיף עביד האמורא, ר׳ יונה שהיה בכור ואכיל, וטעמו ונימוקו פשוט, משום יו״ט גדול בשמחה וקרבן והלל, ואסור להתענאה ביה.
הרב משאש תמה שמצאו סמך למנהג זה מהירושלמי כשיש בו התנהגות למנהג. כמו כן הוא התנגד לחיד״א שהסביר את הסמך בכך שמן הירושלמי רואים שהיה מנהג כזה ״דמאחר שהתנגדו למנהג במעשה והוצרכו לתרץ על רבי שלא אחז במנהג כלל, רק משום דאיסטניס הוה, א״כ אין לך סתירה למנהג יותר מזה״.
הרב משאש סיכם ״כי מנהג זה עומד על בסיס רעוע״ וכי:
האידנא רוב ההמון זלזלו בו הרבה, ובסבה כל דהיא דוחין אותו אפילו מי שהוא בכור עצמו, וכ״ש המתענה על בנו בכורו, ויש מקומות שאין זכר לתענית זה כלל, כי הפרו אותו הראשונים ע״פ רבניהם זיע״א, וטעמם נכון לפניהם״. לדעתו, היום יש חולשה. הטרדה בע״פ רבה. וכשהמתענה שותה יין בבטן ריקה יזיק לו ויתבטל מכל המצוות השייכים לאותה הלילה דאוריתא ודרבנן, ויצא שכרו בהפסדו, ונמצא שבא לתקן תקון קל התלוי במנהג רעוע וגרוע, והשטן עומד על ימינו לשטנו... ועיני ראו שכן אירע לכמה הדיוטים, בכורים שוטים, שרצו להתחסד״.
לדעתו, אם המאירי קרא לבטל המנהג שהאב מתענה במקום בנו בכורו, ״ואנן נעני בתריה דהאידנא ראוי לבטל המנהג אפילו הבכורות עצמן מהאי טעמא״.
הנה כי כן מקרב הנוהגים מנהג זה, היושעקפוהו, והיו שערערו עליו. בספר תענית בכורים ימצא הקורא מקורות לכאן ולכאן וגם דברי תשובה למקורות הנ״ל. לענייננו חשוב לציין, שאם בעיני מי שנהגו מנהג זה היו שחשבו שיש בו סרך איסור, הללו כיהודי תימן שמעולם לא נהגו מנהג זה על אחת כמה וכמה.
יש לציין, שיהודי תימן קלטו מנהגים שלא בא זכרם בהרמב״ם או שאפילו מתנגדים להרמב״ם. אפילו הרב יחיא צאלח (להלן מהרי״ץ) שיצא להגן על מנהגים מקוריים של יהודי תימן, אבל השאיר וקלט מנהגים בלתי מקוריים מסיבות שונות, הוא התעלם לחלוטין מתענית בכורות, והתעלמות זו היא רב משמעותית, שהרי תענית בכורות בא זכרה, בשו״ע, וכן בספרי מנהגים ובספרי מקובלים, ביניהם שמהרי״ץ רגיל לצטט מהם ומושפע מהם; אבודרהם, וחמדת ימים. וחמדת ימים אפילו הפליג בשבח התענית וחבר נוסח ״עננו״ לתענית זו. וכל אלה לא השפיעו על מהרי״ץ במקרה דנן. אין זאת אלא משום שיהודי תימן הסתייגו ממנהג זה.
ואמנם יהודי תימן המשוחררים ממנהג זה, ואשר היו מונחים ע״י פסיקתו של הרמב״ם, כנראה סברו בשיטתו של הרמב״ם בענין המנהג בכלל, ומיחסו של הרמב״ם למנהג תענית בכורות בפרט (במידה וידע עליו ולא זכרו):
א. הרמב״ם לא היה מוכן לנהוג במנהג פשוט ומפורסם, שהקורא מפסיק בפרשת כי תשא בענין י״ג מדות כדי שהציבור יקרא אותן בקול. ״משום שאיני יודע לזה עיקר, והוא דבר שאין לו מובן ברור״, אך אינו מוחה כי זה דבר מפורסם ״אין בו לא דבר רצוי ולא מגונה; וכל שכן חטא או חובה״.[43]
ב. אבל במנהגים שהיה בהם איסור הרמב״ם מחה ולפעמים בעוז רב. כך למשל כשרצו להנהיג במצרים מנהג בגדאד לעמוד בקריאת התורה בזמן שקורים עשרת הדברות, התנגד בתוקף רב כדי שלא יאמרו רק אלו ניתנו מסיני, ולא הסכים שיסתמכו בענין זה על המנהג בבגדאד ״לפי שאם נמצא אנשים חולים, לא נחליא הבריא מאנשיהם, כדי שיהיו שווים, אלא נשתדל לנתח כל חולה שנוכל...״. [44]
ג. בענין תענית בכורות, כאמור, הרמב״ם לא זכרה, ומעיון בדבריו נראה שהוא מתנגד לה:
1. הרמב״ם הביא את ההלכה האוסרת לאכול בע״פ סמוך למנחה. וכן אסור לאכול בערב הפסח מקודם המנחה כמעט, כדי שיכנס לאכילת מצה בתאוה... ״וחכמים הראשונים היו מרעיבין עצמן ערב הפסח כדי לאכול מצה בתאוה ויהיו מצות חביבות עליו״.[45]
אין הרמב״ם מדבר על ״מתענים״ אלא ״מרעיבין״. כמו כן הרמב״ם מדבר על ״חכמים הראשונים״. והגהות מימוניות [46] ציין ארבעה דברים: רבה (בפנינו - ״רבא״) הוה שתי חמרא כולי יומא כי היכי דגריר ליביה ו״כפין״. ״רב ששת יתיב בתעניתא״, ״רבי לא אכיל לא חמץ ולא מצה״. ודברי מסכת סופרים ש״הצנועין לא אוכלים (בע״פ ע״ר) כדי שיכנסו לה בתאוה״.
הנה כי כן הרמב״ם נקט כמעט בלשון מסכת סופרים, אך הוא לא זכר לשון ״תענית״, אלא מה שהגדירו הפוסקים ״ענוי״, ״הרעבה״, ואפילו שמדובר בתלמוד שרב ששת ורבי איסטניסים היו. הרי שהרמב״ם דחה כל אפשרות שמישהו יתענה בע״פ, לרבות בכור שהוזכר בירושלמי. ואימץ לעצמו את השיטה שרבי איסטניס היה ודאג להרעיב עצמו כדי שיאכל מצה בתאווה.[47]
2. עוד כתב הרמב״ם כתב שערב פסח שונה מיתר ערבי ימים טובים, בכך שאסור לעשות בו מלאכה מחצות, ״מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן״.[48] ועוד פסק הרמב״ם שמשפחה שיש לה קרבן עצים, הרי אותו יום נחשב להם כיום טוב ״ואסורין בו בהספד ובתענית ובעשייית מלאכה ודבר זה מנהג״.[49] וכך הרמב״ם פסק שם לגבי יחיד שהתנדב עצים או גזרים. [50]
יש לציין, שהמנהג שנזכר בהרמב״ם בהלכה זו,[51] הוא כנראה מסוג המנהג הנזכר בפ״א מהל׳ ממרים ה״ג שהוא מסמכויות בית הדין הגדול לגזור גזירות ולהתקין תקנות ולהנהיג מנהגות. [52]שהרי מנהג זה מזמני הבית כשעדיין בית הדין פעל, וכאמור התייחסו אליו כאל דבר שבמניין שלא יבטל אפילו בטל הטעם אלא במנין לפי הסייגים שנקבעו בהלכה.[53]
כאן המקום להעיר, שהמשנה למלך[54] הגיע למסקנה, שיש איסור להתענות בע״פ, אך נרתע ונשאר בצ״ע בגלל שבגמרא פסחים (ק״ח ע״א), אמרו שרב ששת התענה ובתחילה סברו שזה מחמת הקרבן, ואיך עלה בדעתם שדוקא מחמת הקרבן התענה בו בזמן שהיה אסור בתענית מחמת הקרבן. אך לפי דברינו אין מקום לתמיהה זו, שכן לפי הרמב״ם, מעולם לא התכוונו לתענית אלא להרעבה, וזה מוכח מן הגמ׳ שהסבירו הטעם שרב ששת סבר כר׳ יהודה בן בתירה והואיל והקרבן קרב לפני חצות הרי שאסור לאכול חמץ בזמן קרבן הפסח, ומצה אין לאכול בע״פ. אך עדיין אפשר לאכול שאר דברים שאינם חמץ ואינם מצה, וממילא שאין תענית.[55]
3. מפאת היות ערב פסח - ערב יום טוב, נראה מהרמב״ם שמן הדין אין איסור להתענות בערבי שבתות וימים טובים. שהרי בתוספתא נאמר: ״בשבתות וימים טובים מותר להתענות לפניהם ולאחריהם... אבא יוסי בן דוסתאי אומר משם ר׳ יוסה הגלילי נשבע שיתענה בערב שבת - הרי זו שבועת שקר״.[56]והנה הרמב״ם זכר איסור תענית רק בשבתות ובימים טובים ולא זכר ערבי שבתות וימים טובים, כמו כן בהל׳ שבועות לא חש לשיטת ר׳ אבא בן דוסתאי.
יש לציין, שסוגיה ערוכה היא בתלמוד[57] אם היושב בתענית בערב שבת אם צריך להשלים התענית, ולא זכרה רבינו כלל.
אולם אם אין איסור להתענות בערבי שבתות וימים טובים, הרי בודאי שאין הדבר רצוי שהרי יפגע בכבוד השבת. צא וראה, שאנשי המעמדות בזמן המקדש לא התענו בערבי שבתות מפני כבוד השבת,[58] ויש להניח שהוא הדין בערבי ימים טובים, שהרי ימים טובים הושוו לשבתות לכבוד ולעונג.[59]
סיכום הדברים:
נמצא אפוא, לאור כל המובא מדברי הרמב״ם לעיל, נראה שהרמב״ם היה מתנגד למנהג תענית בכורות. ואם כן, יהודי תימן, אף שראו מנהג זה בספרי מנהגים כמו אבודרהם, וכן בשולחן ערוך ובספרי קבלה כמו חמדת ימים, לא קלטו תענית זו, ולא תחליפיה, כנראה בשל גישתו ההלכתית של הרמב״ם אל המנהג בכלל, ואל מנהג זה בפרט.
ואף שבארץ, יהודי תימן רואים שרוב העדות נוהגות לפחות את פדיון התענית, ומסתייעים במסכת סופרים לקיים מנהגם, הם היו משיבים לרוב העדות כהריב״ש בשעתו כשדן במנהג ״ברכו בתרא״:[60]
״ואחר שדבר זה הוא מנהג קדום בכמה ארצות ונזכר במסכת סופרים ובחבורי קצת החכמים, אין כח בנו לגעור ולמחות במי שאומר אותו, אף אם נראה לנו שהמנהג האחר יפה ממנו.״
להמשך המאמר-
התייחסות לרשימתו הקצרה של דניאל גודלשמידט על ״תענית בכורות״ וקובץ מקורות לחצו כאן