נאום יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה תשע"ח

יום הזכרון השנה הוא בשנת השבעים לתקומת המדינה.

מארגני חגיגות השבעים מציינים בגאווה את ההישגים, ואין ספק שמבחינתם של החללים, ככל שתקומת המדינה וקיומה, מצטיינים בהישגים הולכים ומתרבים, זכותם גדולה לאין ערוך. כי במותם העניקו לנו את האפשרות לפריחה ולשגשוג. כי אם הרוגי לוד אין מי שיכול לעמוד במחציתם, על שמסרו נפשם למען הכלל, כל שכן לגבי חללי מערכות ישראל, שבגין ההישגים הרבים של מדינת ישראל זכותם עצומה מאוד.

אולם דומה שבכל זאת יש להסתייג מן הגאווה בהישגים.

נכון שיש לשמוח בהישגים, ויש להודות לה' על כך ולהתפלל על העתיד, לשלום ולשלימות. אבל לא גאווה, כי יש בה משהו מן השלילה, שיכרון, ביטחון עצמי מופרז, ישיבה על זירי דפנה. ודברים אלו הם שליליים, ולמדינתנו ולחברה בישראל, הם גם מסוכנים. כי עדיין אנו מצויים בסכנת מלחמה קיומית מול אויבינו, וכן בקיומן של בעיות חברתיות וערכיות קשות למדי.

לכן מוטב שננצל את המספר שבעים, שהוא כנגד עשר שנות שמיטה, כמו בבית שני, כדי לעשות חשבון נפש, לתיקון החברה בישראל, היחס לחלש ולזר, היחס זה לזה, ומעל לכל טוהר ערכי. כי לא חרבה ירושלים בתקופת בית ראשון, אלא בשל הסתאבות החברה, גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה.

ואחרי שבעים שנות גלות, קברניטי האומה דאז ייסדו חברה, נקייה מן ההסתאבות החברתית, ואז נגאלו ובנו בית שני.

עתה משחלפו שבעים שנות בנין ויצירה ומאבק לקיום המדינה, וב"ה עם הישגים אדירים, בתחומים השונים, הייטק, רפואה, חברה, צבא, מלחמה ותורה, הגיע הזמן שנתחייב לחללינו בערב זה, ששבעים השנים הבאות יהיו שנים שבהן נשקוד ללא ליאות למען השלימות החברתית והערכית שלנו, סילוק שנאת חינם מתוכנו, ביעור השחיתות, וריבוי במעשי החסד וטיפוח חיי אמת ואמונה.

רק כך נוכל לומר לכם משפחות השכול, כי החללים לא רק תרמו לתקומת המדינה ולקיומה, אלא במותם ובגבורתם הם החיו את האומה כאומה ייחודית בערכיה. וכי עם ישראל חי בגינם, כי רק בחיות האומה, נזכה להדליק את נרותיה הכבויים, לצערנו של המנורה, סמל המדינה.

ומשנעשה כך, יקוים בנו החזון, קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח.