היש מקום לחשש שמשיטול את החמץ הרי יזכה בו מבחינה קניינית ואז עלול לעבור על "בל יראה ובל ימצא"?
עד כמה יש להתחשב, בנסיבות אלו, בהלכות "ביזוי אוכלים"?

מהו ההבדל בין שיטת השו"ע לבין שיטת הרמב"ם בהגדרת "תערובת חמץ"?
האם תערובת חמץ אסורה בהנאה כתערובת פירות ערלה ושאר תערובות מאכלות האסורות, למרות שהיא במלקות ולא בכרת?
כיצד לשיטת הרמב"ם יש לפרש את הפסוק: "לא יאכל חמץ", האם כולל איסורי הנאה במשהו בגלל חומרתו של החמץ?

אור ל-י"ד כבר ניקתה האשה היטב והחליפה לכלי הפסח, כיצד יבדוק הבעל מקומות אלו בלא לגרום מפח נפש לאשתו?
הרוצה להכשיר מקום לאיחסון לפני מועד הפסח, מתי יתחייב בבדיקת חמץ והאם יברך על בדיקה זו?
האם ישנה דרך, מבחינה הלכתית, לבצע בדיקות חמץ גם טרם המועד שקבעו חכמים אור ל - י"ד בניסן?

מהי המשמעות של הציווי "ושמרתם את המצות", האם מחייב עשייה לשם מצוה וממילא אין הגוי נכלל בעשייה זו?
האם הכוונה של הציווי הינו הקפדה יתרה שלא יבוא לידי חימוץ ע"י היהודי המשגיח על העשייה של הגוי?
כאשר גוי אפה מצת מצווה ללא כוונת שימור, האם מותר לאכול מצה זו בערב פסח?

האם ניתן להשוות דיני הגוי בנסיבות אלו לדין העבד הכנעני שניתן לסמוך עליו בבדיקת החמץ?
מדוע יש קשר יותר בין השפחה והעבד הכנעניים לאשה ולקטן וחוסר קשר לעובדים הזרים הגויים?
האם לאור הפטור של הגוי ממצוות חכמים לבדיקת החמץ, לא נוכל להיעזר בו גם לסייע בעבודות הנקיון לקראת חג הפסח?

האם יש לדון את הבירה או הוויסקי כתערובת חמץ היות ומעורבים בהם חומרים אחרים מלבד המים והשעורים?
מהו שיעור השעורים במשקאות הבירה או הוויסקי, האם עומד על פחות מ"כזית בכדי אכילת פרס" (% 10)?
היש לדון את המשקאות הללו כ "מי שלקות" או כ "משרת צימוקים" הנחשבים כגופם של הירקות או הפירות ולא כתערובת?

למרות שלא הגעילו הכלי, הניתן להתיר התבשיל בדיעבד בגלל שהפליטה מדופני הכלי נחשבת ל"נותן טעם לפגם"?
האם ניתן להתיר הבישול היות ולמעשה כבר אין טעם בלוע בדפנות הכלי לאחר תקופה ארוכה כדין יין נסך?
האם בגלל חומרתו של החמץ נאסור המאכל שנתבשל בכלי שעברו עליו 24 שעות מהשימוש האחרון בו?

האם ניתן להשוות דין החמץ במקרה זה לפחמין של חמץ שנשרף בערב הפסח לפני זמן איסורו ואז יהיה מותר בהנאה?
היות ומדובר בתהליך מתמשך של תסיסה, האם יש לחשוש שבהגיע זמן האיסור מדרבנן עדיין יהיה ראוי לאכילת הכלב?
האם ישתנה הדין במקרה שמדובר במיכלים שכאלה שהינם בבעלות גוי?

האם משפט התורה מכיר בכלל ש"כולם שווים בפני החוק" או מעודד את התופעה של נקמנות ו"עריפת ראשים"?
אילו כלים מציע משפט התורה ע"מ לאזן בין הצורך בענישת מי שסרח לבין הצורך שלא להפוך העבריין לאוייב החברה?
מהם התנאים עפ"י משפט התורה שניתן להחזיר את הבכיר העבריין למשרתו הקודמת אם שוכנע ביה"ד שנתקיימו כיאות?

מהו הזמן הקובע למוקף או פרוז בן יומו ע"מ לקבוע אם יחולו עליו דיני פורים או דיני שושן פורים?
היש הבדל בדינו לגבי אמירת "על הניסים", בין ציבור שמתפללים לחש וחזרה לבין ציבור המתפללים תפילה אחת?
היש לחשוש גם משום מראית העין שיאמרו: "ראינו שאומרים על הניסים בט'ו לאדר גם בשפלה"?