מבחינה עקרונית יש גדרי נזקי רשע. ובוודאי שאסור לשכן להרעיש יתר על המידה. באופן בלתי סביר, ובשעות הנועדות למנוחה אצל רבים.

אבל מבחינה מעשית, דברים כאלה צריכים להתברר בפני בית דין שהדיינים ישמעו את שני הצדדים והדיינים יחקרו וידרשו אם באמת השכנים שגרים מעל הדירה שבה את גרה מפריזים או לא ברעשים, שהם עושים תוך כדי שימוש להם בדירה כדירת מגורים.

על היורשים להחזיר את הקרן, מן העזבון. ביחס לדין שמים, אין אנו יכולים לדעת דבר וחצי דבר. הקב"ה שבוחן כליות ולב, יודע אם הגנב התחרט בטרם נפטר. ונראים הדברים, שיש הבדל בדרגת העברה אם עדיין הגניבה ביד הגנב, או שכבר הושבה.

על האספה הכללית של היישוב לקבוע כללים לשימוש ברכב זה, עד אז, ניתן לטעון שיש חזקה.

אם המבקש לסגור באמת סובל מן החלון הפתוח, ואם אין לו מקום אחר באותו חדר, שבו הוא יהיה מוגן, למרות שהחלון פתוח, יש לסגור את החלון, כי עם חלון סגור לא ייגרם נזק למישהו, רק אי נוחות, ועם חלון פתוח ייגרם נזק למישהו. ויש לדחות אי נוחות של מישהו מפני נזק של מישהו אחר.

שבע בן בכרי מורד במלכות היה ונתחייב מיתה. אי הסגרתו היתה עושה את בני העיר כמורדים במלכות ואז דינם כולם למיתה. משום כך הרגוהו, והשליכו גולגלתו, כדי לסלק את הסכנה שריחפה עליהם, בגללו. כלומר שבע בן בכרי נחשב כרודף אחריהם, משום שסיכן אותם.
עולא בר קושב, נאמר בתלמוד הירושלמי, תרומות, ח, ד, נתבע למיתה ע"י המלכות (=רומי), נמלט ללוד. האויבים איימו על אנשי לוד שאם לא יסגירו להם את עולא בר קושר, יהרגו את כולם. ורבי יהושע בן לוי שכנע אותו שיסגיר עצמו לאויבים, כדי שלא יהרגו את בני העיר.
ולכן נפסקה ההלכה, רמב"ם, יסודי התורה, ה, ו, שאם גויים תובעים מיהודים להסגיר להם יהודי, אין להסגירו, אף שהם מסתכנים, אלא אם כן נתחייב מיתה אצל המלכה, כמו עולא בר קושב, וגם במקרה כזה זו הלכה ואין מורין כן. כי מי יודע מה טיב דין המלכות. לא כשבע בן בכרי שנתחייב מיתה ע"י מלכות בית דוד, שפעל כדין ממש.
ועניין תאומי סיאם אינו דומה כי כל אחד מסכן את תאומו. ולכן קשה להכריע את מי יחיו ואת מי ימיתו.
אלא אם כן הרופאים קובעים בוודאות שאחד מסוים בוודאי יחיה. ולא כן זולתו, שאין לו כל המערכות של הכוחות לחיות.