כי במקומו, ארצות הבלקן ובזמנו, המאה השש עשרה, כבר רבו המנהגים בקהילות ישראל השונות עד שנעשתה תורה כתרי"ג תורות. ולא משפט אחד יהיה לכם, כפי שכתב בהקדמתו לספרו בית יוסף.

לכן הוא אימץ שיטת פסיקה להכריע בדרך של רוב בין שלושת גדולי הפוסקים שקהילות ישראל אז נהגו כמו מי מהם: הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש.

אכן כן. שיטת הלימוד של אבותינו היא לימוד בקיאות תחילה ואח"כ עיון, אבל רק הלכה למעשה. לא פלפול עיוני. ואבותינו גם הכירו את המציאות, או דאגו להכיר את המציאות. ולכן אצלם העקוב היה למישור. אבל אצל ראשי הישיבות אינם מכירים את המציאות ולא מתאמצים להכירה. ומשחר ילדותם הם לומדים בעיון וברוב המקרים עיון תיאורטי "לה' רצויה", והיפוטתי. וגם אינם משמשים כמורי הוראה, וקשה עליהם ההוראה, להיתר או לאיסור, אלא חוששים לכל סברה וכיו"ב. ולכן אצלם גם מישור הופך לעקוב ומפותל.

כלל יהא נקוט בידך לעולם יש לגבות עדויות על מסורת מחכמים שהם יודעי תורה ומסורה, או לפחות כשחכמים יודעי תורה ומסורה חוקרים באופן מושכל את זקני העדה.

הכתוב מעיד שכיסוהו בבגדים ולא ייחם לו. ורופאיו המקצועיים מצאו שזו הדרך היחידה. אולם מעבר לטפול רפואי זה, חז"ל חשפו את כוונת הסיפור, שלעת זקנתו, דוד חזר בתשובה גמורה. שהרי נכשל בעניין בת שבע. וכבר התוודה הרבה מאד בעניין חטאו זה. אבל גם ברמה המעשית הוא גבר על יצרו, וחזר בתשובה גמורה. הוא התייחד עם אבישג לצורך ריפוי, אך לא ידעה, כלומר לא בא עליה. אע"פ שבאותו זמן שימש עם בת שבע אשתו. וגם לא נשאה, כי כבר היו לו שמונה עשרה פילגשים, ואסור לו יותר. סנהדרין כא:. כך הפגין דוד המלך שהתנקה באופן מעשי מחטאו עם בת שבע.

אין לסמוך על דברים וסיפורי מעשיות כאלה, וכן יש עוד רבים שבחי רב פלוני, שהם מופלגים ביותר, והם לא רק בבחינת אחרי-מות קדושים, אלא אחרי-מות מלאכים...

איני יודע על קשריהם.

אשר להלל עם ברכה, דעתו של מהרי"ק בשיטת הרמב"ם, שהוא נאמן לה, שרק סנהדרין מוסמכת לקבוע מתי לומר הלל בברכה.