פני דילמה כזו עמדו פוסקי ההלכה אם לדלל עוברים, כשאין סיכוי לכולם לחיות. הורה הגרש"ז אוירבעך זצ"ל, שמותר לדלדל חלק מהם כדי שיחיו השאר, במיוחד בעלי הסיכויים לחיו. עיין ספר נשמת אברהם, חו"מ, תכה, עמ' רלד. אולם שם מדובר בעובר שטרם קיבל מעמד של אדם שההורגו חייב בלא תרצח, אף שיש סוברים שגם ההורג עובר על איסור תורה, מודים שאין ההורג עובר מוצא להורג בגין זאת.
אולם תאומי סיאם כבר יצאו לאוויר העולם, ולכאורה יש להם דין של אדם לכל דבר ועיקר, שההורג אחד מהם לכאורה חייב מיתה כדין הרוצח אדם, שהרי במשנה, אהלות, ז, ו, שכל עוד העובר ברחם האם, ומסכן אותה, הורגים אותו כדי להציל אותה. אבל אם כבר יצא ראשו של העובר, והיא בסכנה, אין נוגעיןבו, שאין דוחין נפש מפני נפש, משום שהוא אדם לכל דבר.
אולם שונה העניין במשנה מהשאלה שלך בעניין תאומי סיאם. כי במשנה יש לעובר כל האיברים הנדרשים לחיותו. ויש לאמו כל האיברים הנדרשים לחיותה. ורק בלידה חלה תסבוכת.
אבל תאומי סיאם הללו לב אחד לשניהם. ואין שניהם יכולים לחיות לאורך ימים בלב אחד. אלא שניהם ימותו בוודאי. ואולי בנסיבות כאלה יש מקום לפעול למען ב' שהוא יותר חזק על חשבון א' שהוא יותר חלש.
שהרי בתוי"ט, שם על המשנה באהלות, תמה מדוע הסכימו להציל את בני העיר הנצורה ע"י שהסגירו את שבע בן בכרי. והסביר משום שאם לא היו מסגירים אותו, גם אם הוא היה נהרג יחד עם בני העיר, ואם כן, גם במקרה דנן מאחר וגם א' ימות עם ב', אם לא יהרגו את א', לכאורה מותר להרוג את א' כדי להציל את ב'.
ועדיין יכול השואל לשאול, שאצל שבע בן בכרי, לא הרגוהו, רק הסגירוהו. והאויב הרגו. וכאן אנו נדרשים להרוג את א' כדי להציל את ב'. ואין גם ודאות שב' יינצל.
הנה בתוספות רע"ק, על המשנה שם, ד"ה שאין דוחין נפש מפני נפש, הביא בשם שו"ת פנים מאירות, שאם ידוע ששניהם ימותו, כלומר גם העובר שהוציא ראשו וגם האם היולדת, שמותר להציל את האישה.
כלומר, מותר להרוג העובר אף שהוא שלם באיבריו כדי להציל את האמא, אם בין כך שניהם ימותו. אם לא נוותר על אחד מהם.
כל שכן שמותר להרוג את א' החלש כדי לנסות להציל את ב' היותר חזק. אולם עדיין בספר נשמת אדם, שם, עמ' רלה, שהוראה זו של שו"ת פנים מאירות שנויה במחלוקת בין פוסקי ההלכה, ולכן קשה להסתמך על כך.
אולם עיין ברמב"ם, יסודי התורה, ה, ה, שאם גויים דרשו שנסגיר להם יהודי, אם ייחדוהו כשבע בן בכרי, ואם אותו יהודי שדורשים את הסגרתו חייב מיתה ודורשים את הסגרתו, כמו שבע בן בכרי מותר להסגירו, ולהציל את הכלל, ואיןמורין הוראה כזו לכתחילה. והנה האיסור להורות הוראה כזו לכתחילה היא רק בדיני הסגרת יהודים לגויים. אבל במקרה דנן לא בהסגרה אנו עוסקים, ולא בדיני יהודים לגויים. אבל במקרה דנן לא בהסגרה אנו עוסקים, ולא בבני אדם שלמים בגופם אנו עוסקים, אלא בהצלת נפשות. שהרי כל אחד מהם נחשב "לגברא קטילא", לאדם טריפה שעתיד למות. שההורגו אינו חייב מיתה. ומאחר ויש לשניהם לב אחד, שלא יספיק לשניהם, וא' חלש ואין לו סיכוי לחיות עם הלב גם כשיישאר לבד, הרי נוכל לומר שהלב הוא של ב', וא' מסכן אותו (וניתן להרוג את א' שנחשב גברא קטילא) כדי להגדיל את סיכויי ב' לחיות. זה הנראה לי הדין בדילמה הנוראה הזאת. וה' יצילנו משגיאות.

אוסרים בצל או ביצה קלופה, ששהו כל הלילה, אפילו מכוסים בגלל רוח רעה. אולם לפי רבינו, יש לאסור בצל או ביצה קלופה, ששהו כשהם גלויים, בין ביום בין בלילה, בגלל חשש ששרצים יטילו בהם לארסם.

תשובה מאת הרב רצון ערוסי.