שאל השואל ואמר שהוא גיזם את קר הדשא שלו בשביעית לאחר שהוא כבר גדל פרא והיה חשש שהוא יאבד את צוויונו, את מהותו, את תכליתו. והרי כבר למדנו שיש פוסקים שמתירים לצורך זה לגזם את הדשא לנסיבות כאלה. והוא שואל האם מותר לו לקחת את הגזם, דהיינו את אותם עלים, אם אפשר לקרוא להם כך, שגיזם אותם, לתמון אותם באדמה עד אחרי שנת השמיטה ולהשתמש בהם אחרי שנת השמיטה בטור ז**. האם הדבר הזה מותר או אסור? והנה, לכאורה, אולי זה דומה למה ששני במשנה בפרק חמישי במסכת שביעית הלכה שנייה התומנת אלוף בשביעית רבי מאיר אומר לא יפחוט משתיים על גובה שלושה טפחים וטפח עפר על גביו וחכמים אומרים לא יפחוט מארבעת קבין על גובה טפח וטפח עבר על גביו ותומנו במקום דריסת האדם כלומר היה דרכם באותם זמנים לקחת לוף שהוא מין בצל ולהתמין אותם באדמה לצורך אחסון, לא לצורך זריעה, אלא לצורך אחסון. והשאלה היא כשלוקחים מיני בצלים ותומנים מתם באדמה בשביעית, כשהמגמה היא לא זריעה, אלא המגמה היא התמנה. מותר או אסור? רבי מאיר מתיר אבל בתנאים מאוד קשים. לא יפחוט מסתיים על גובה שלושה טפחים. כמות גדולה, אדירה, של לוף וגובה שלושה טפחים וטפח עבר על גביו, כלומר בור ענק של גובה שלושה טפחים וכמות גדולה לאפחות מסתיים ועוד טפח עפר על גביו. חכמים מקילים קצת ומעמידים את זה על שליש המ של רבי מאיר וחכמים אומרים לו לפחות מארבעת קבין על גובה טפח וטפח עבר על הגברב ותומנו במקום דריסת האדם היכן הוא טומן אותו במקום שדורסים עוברים מעל זה שאז בוודאי ודאי אין לזה שום ראיית עין של זריעה של זריעה ורבנו פסק להלכה את המשנה הזו בפרק ראשון מהלכות שמיטה יובל הלכה 15 התומן לפתוצנות וכיוצא בהן בשביעית אם היו מקצת העלין מגולים אינו חושש למה כי זה לא דרך זריעתן בכך אלה מסוג הדברים הנזרעים אבל גם הנתמנים אבל כשזורעים לא משאירים עלים כלפי חוץ וגילוי העלים כלפי חוץ מוכיח לכאורה שזוהי התמנה זריעה ואם לו אסור אם הוא לא משאיר עלים כלפי חוץ אז אסור התומן את הלוף בחי יוצא בו לא יפחוץ מארבעת קבין על גובה טפח כמו חכמים וטפח עפר על גביו ותומנו במקום דריסת האדם כדי שלא יצמח החזון איש הסתפק כלומר היה לו צורך עיון בדברי המשנה ובדברי רבנו האם בתומנו במקום דריסת האדם זה עוד תנאי נוסף על התנאים הקודמים, הן ביחס לכמות והן ביחס לגילוי עלים. א ואז גם שיהיה במקום דריסת האדם ואז ההלכה היא מאוד מאוד חורה. או שיש שתי אפשרויות או שאתמון בכמויות גדולות הם גילוי עלים ועד אפילו שלא במקום דריסת האדם או כמויות קטנות גם בלי גילוי עלים במקום דריסת האדם כדי שלא יצמח ואז מותר. אז נשארנו בצורך עיון כי באמת מאוד קשה להכריע לא מן המשנה ולא מדברי רבנו אם הם תנאים מצטברים או אלטרנטיביים כלומר אפשרות כזו או אפשרות כזו בין כך ובין כך דומה שעניין הגזם שונה בתכלית השוני מהתומן לוף בשביעית כיוון שהגזם אין זורעים אותו ואין שוטלים אותו בדרך כזו בלי שורשים זה רק זה רק עלים קצוצים עלים קצוצים כך שניתן לומר שאיכן חכמי ישראל גזרו הם גזרו בזרעים שדרך לזורעם אבל גם דרך לתומנם אז כיוון שיש מראית עין נתנו את התנאים האלה שקבעו כדי להתגבר על מראית עין כי סוף סוף שני מסלולים להם לא אותם לאותם לופים, לאותם מיני בצלים, גם אחסון וגם זריעה אבל דברים שאין דרכם להיזרע לחלוטין, מי זורע ומי שוטל דשא מגזם בדרך כזו. ולכן ניתן לבוא לומר זה לא בכלל הגזירה ומותר בלי שום מגבלה. אבל למרות שכך ניתן לומר, ראינו שחכמי ישראל בשביעית בעניין מראית החמירו מאוד מאוד מכל צלצלה של מראית עין. ולכן נראים הדברים שאם אדם יאכסן את הגזם הזה באדמה במקום של דריסת הרגל, דריסת האדם, גם בלי גילוי, גם בלי הכמויות שניהם רוולצל אצל לוף מותר. כי העובדה שזה מקום דריסת האדם אין שום חשש שבני אדם יחשבו גם הם לא בדקו מה בדיוק התמינו. אין חשש שיהיה מקום לאסור בדבר הזה. לסיכום נראה שמותר מבחינה עקרונית להטמין באדן באדמה גזם של דשא ולשמרו אדנה הבאה באופן כזה שבבטן האדמה הוא יהיה ז** ואז השתמשו בזבל בשנה הבאה. אבל רצוי ביותר שה מקום ההתמנה והאחסון יהיה במקום דריסת האדם כלומר בשביל במקום שיש שביל הליכה רבי חני בן ש