חכמי ישראל חייבו קינוח הפה בדבר יבש רק במעבר מאכילת גבינה לאכילת בשר בהמה, האם זהו דין מיוחד ולא גזרו למצבים אחרים?

מדוע לא חייבו קינוח הפה בין אכילת חמץ לאכילת מצה או בין אכילת בשר קדשים ע"י כהנים שהשיירים דינם באיסור נותר?

כיצד יש להתייחס להוראות המחייבות, על דרך ההמלצה, לקינוח הפה גם במעבר מאכילת חמץ לאכילת דברים הכשרים לפסח?

האם יש שוני בין דרישות התלמיד הבבלי: "עד שתינשר קליפתן" לדרישות

תבשיל שנתבשל ונמצאו בו חיטים או שעורים, האם ישנן נסיבות שלא יאסר התבשיל לאכילה בפסח?
היש לחשוש שהמלח הנמצא בד"כ בכלי הכשרת הבשר יגרום להפלטת ספק טעם חמץ מדפנות הכלי?
היש לחשוש שחריפות המזון המעובד יגרום להפלטת טעם מדפנות המיקסר למרות שאין פה תהליך חימום?

היש מקום לחשש שמשיטול את החמץ הרי יזכה בו מבחינה קניינית ואז עלול לעבור על "בל יראה ובל ימצא"?

עד כמה יש להתחשב, בנסיבות אלו, בהלכות "ביזוי אוכלים"?

מהו ההבדל בין שיטת השו"ע לבין שיטת הרמב"ם בהגדרת "תערובת חמץ"?

האם תערובת חמץ אסורה בהנאה כתערובת פירות ערלה ושאר תערובות מאכלות האסורות, למרות שהיא במלקות ולא בכרת?

כיצד לשיטת הרמב"ם יש לפרש את הפסוק: "לא יאכל חמץ", האם כולל איסורי הנאה במשהו בגלל חומרתו של החמץ?

האם יש לדון את הבירה או הוויסקי כתערובת חמץ היות ומעורבים בהם חומרים אחרים מלבד המים והשעורים?

מהו שיעור השעורים במשקאות הבירה או הוויסקי, האם עומד על פחות מ"כזית בכדי אכילת פרס" (%10)?

היש לדון את המשקאות הללו כ "מי שלקות" או כ "משרת צימוקים" הנחשבים כגופם של הירקות או הפירות ולא כתערובת?

למרות שלא הגעילו הכלי, הניתן להתיר התבשיל בדיעבד בגלל שהפליטה מדופני הכלי נחשבת ל"נותן טעם לפגם"?

האם ניתן להתיר הבישול היות ולמעשה כבר אין טעם בלוע בדפנות הכלי לאחר תקופה ארוכה כדין יין נסך?

האם בגלל חומרתו של החמץ נאסור המאכל שנתבשל בכלי שעברו עליו 24 שעות מהשימוש האחרון בו?

האם ניתן להשוות דין החמץ במקרה זה לפחמין של חמץ שנשרף בערב הפסח לפני זמן איסורו ואז יהיה מותר בהנאה?

היות ומדובר בתהליך מתמשך של תסיסה, האם יש לחשוש שבהגיע זמן האיסור מדרבנן עדיין יהיה ראוי לאכילת הכלב?

האם ישתנה הדין במקרה שמדובר במיכלים שכאלה שהינם בבעלות גוי?

היש הבדל בדין הביצה בקליפתה לדין הביצה הקלופה?

מה בין ביצת טריפה שאינה אוסרת התבשיל לבין ביצה שיש בה אפרוח אשר אוסרת את התבשיל?

האם ישנן במציאות נסיבות שביצה בקליפתה עמידה בפני בליעה ופליטת נוזלים אף בשלבי בישול מתמשכים?

אדם או כלים שנטמאו מצוותן מן התורה ליטהר באמצעות טבילה במקווה, האם טבילת הכלים צריכה כוונה?
הלכה שנפסקה ע"י הרמב"ם שגל שנתלש מן הים ונפל על האדם או הכלים אם יש בו 40 סאה-לא טהורים אלא אם הייתה כוונה של אדם בוגר.
האם ניתן לדמות דין היתר של הקטן לשחוט לדיני טבילת כלים טמאים שמן התורה חייב בכוונה?