לחש וחזרה בתפילה בכלל ובמוסף ראש השנה בפרט ושו"ת בדיני ראש השנה ויום טוב

מקורות:

גמרא ראש השנה לד ב - לה א
רמב"ם הלכות תפילה והלכות שופר

שאלות בדיני ראש השנה

 התרת נדרים – האם יש להתרה תוקף הלכתי לגבי נדרים שנדר בעבר או לגבי ביטול של נדרים שעתיד לנדור?

נוסח התרת נדרים כפי המנהג היום, אין לו תוקף הלכתי  של התרת נדרים, כי אין מדובר בהתרת נדרים מסוימים, ואין המבקש התרה נחקר אם הוא מתחרט על אותם נדרים. וכבר היו דברים מעולם, שבשעה שתיחקרתי מבקשי התרת נדר מסוים אם התחרטו, הייתי צריך להתאמץ למצוא להם פתחי חרטה. אולם יש תוקף הלכתי למסירת המודעא שהוא מבטל נדרים שבעתיד, שלפי ההלכה, אם ידור בעתיד וישכח מהמודעה, הנדר בטל, כי על דעת המודעה נדר, ואם זכר את המודעה ובכל זאת נדר, הנדר בן תוקף.

גם אשה יכולה למסור מודעא אולם לא צריך לכך ציבור ולא עדים אלא אפילו בין חברותיה או בינה לבין עצמה.

  1. כיצד יש לנהוג בתפילה אחת באמירת "ובכן יתגדל" (לגבי הברכה השלישית)?

לדעת מארי, בכל תפילה, חייבים לענות אמן אחר שליח ציבור על הקדושה ולאחר מכן לומר את ברכת אתה קדוש ולהדביק את שליח ציבור. יש לנו קושי בקיום מעשי של הוראה זו. כל שכן בעשרת ימי תשובה שאנו נוהגים להוסיף את אמירת "ובכן יתגדל".

והתשובה היא שחשוב יותר שהיחיד ישלים את ברכותיו לכן עליו לומר את ברכת "אתה קדוש" ללא נוסח "ובכן". לדעת הרב, קיימת אפשרות נוספת שבעת ששליח ציבור אומר את סוף נוסח הקדושה "שבחך ה'..." היחיד יתחיל את נוסח "אתה קדוש" וישתלב איתו באמירת "ובכן" ולא יענה אמן בסוף הברכה.

  1. האם מותר לאדם להביא עצמו לידי בכי בתפילות ראש השנה?

ראש השנה הוא יום טוב, וביום טוב, אין מתענים ואין מספידים ולא בוכים כפי שעזרא אמר לאבותינו "אכלו משמנים... כי חדוות ה' היא מעוזכם" , ולכן ראוי שלא לבכות ביום זה. אולם האר"י אומר שראוי לבכות ביום זה, ומנגד הגאון מוילנה אומר שלא יבכה. מהרי"ץ אומר שיזיל דמעה. ולכן נראה שעל האדם לא להביא עצמו לידי בכי, אולם אם בגלל נוסח התפילה, והנעימה וההתרגשות הזיל האדם דמעה, אין בכך כלום.

הלכה למעשה יש לנהוג לפי הציבור, כלומר כשצריך לזעזע את הציבור ולעוררו יש להנהיג תפילה אפילו בבכי. אולם כשמדובר בציבור דעתן, שמכיר את משמעות יום הדין, אין צורך להביא עצמו לידי בכי. יש להעיר שיום כיפור הוא שונה מראש השנה שאינו בכלל יום טוב. אמנם מבחינה הלכתית הוא דומה לשבת, אך יום כיפור דוחה שבת ומתענים בשבת, ולכן אפילו אם חל בשבת ראוי להביא עצמו לידי בכי וחרטה כפי הנדרש.

  1. האם יש חובה להביא לקידוש של ליל שני פרי חדש או בגד חדש?

כידוע, ביום טוב שני של גלויות יש לברך שהחיינו בקידוש, כדי לתת תוקף לתקנת חז"ל. אולם השאלה היא לגבי ראש השנה, כי יום טוב שני של גלויות הוא יום נפרד מהיום הראשון ולכן ביצה שנולדה בראשון מותרת בשני, ואילו בראש השנה אנחנו אומרים שזהו יומא אריכתא ולכן ביצה שנולדה בראשון אסורה בשני. אך אין זה לקולא אלא רק לחומרא ולכן אסור להכין מיום טוב ראשון ליום טוב שני וכן עלינו לברך שהחיינו ביום השני. אולם, יש המלצה טובה להביא פרי או בגד חדש, אך אם אין לו יברך בכל מקרה שהחיינו.

ולכאורה יש לשאול, שהרי יש הפסק בין ברכת שהחיינו בקידוש לבין אכילת הפרי החדש? תשובה, לפי הדין התלמודי יש לברך שהחיינו על הראייה של הפרי, כגון שרואה בשוק, אפילו שלא קונה אותו ולא אוכל אותו. אלא שנהגו לדחות את ברכת שהחיינו לזמן האכילה כדי שההנאה תהיה מוחשית יותר, ולכן אין בעיה לברך שהחיינו בקידוש כשרואה את הפרי כפי הדין התלמודי.

הלכה למעשה, אם האדם לא יקנה את הפרי או ספק בכך, יברך שהחיינו בעת הראיה, וגם אם מתכנן לאוכלו, לפי רבינו יכול לברך בעת הראייה, הן מדין זריזין מקדימין למצוות והן משום החשש שמא לא יאכל. יש גם לציין שלפי מהרי"ץ אם אדם טעם ללא שברך שהחיינו, הרי הוא הפסיד את הברכה, ולכן זו סיבה נוספת לא להמתין לאכילה.

יש לציין שאם הפירות החדשים נמצאים במקום אחד, יברך שהחיינו על כל הפירות בפעם אחת ואין טעם להרבות בברכות. כמו כן, גם אם לא ברך בראייה הראשונה, יכול לברך בראייה השנייה, כל עוד לא אכל מהפירות (אם רוצה לברך שהחיינו על כל פרי בנפרד, לא ישים אותם ביחד בשולחן בעת שמברך שהחיינו).

גם לגבי בגד חדש, לפי רבינו יש לברך שהחיינו בעת הרכישה (משום זריזין מקדימין), אולם המנהג לברך בעת הלבישה, אך גם כאן יש לסייג כדעת מהרי"ץ שלאחר שלבש כבר לא יכול ברך שהחיינו (כפי שלא יכול לברך שהחיינו לאחר שאכל).

המנהג הוא לברך ברכת הנהנין ולאחר מכן ברכת שהחיינו ואין בכך משום הפסק כשם שבקידוש מברך ברכות נוספות בין ברכת הגפן לבין הטעימה.

  1. מהי המשמעות שאפשר לתת למנהג הסימנים לפי רבינו (לאלו הנוהגים, בגלל נישואים בין עדתיים וכדומה)?

יש להקדים ולומר שמשום צו השעה של לא ליצור מחלוקות בעת זו של קיבוץ גלויות ושל נישואין בין עדתיים, על האדם למצוא את הדרך לפשר בין המנהגים של העדות השונות.

רבינו היה מסתייג ממנהג זה, בגלל עניין הסימנים, אף שיש מקור תלמודי לעניין הסימנים וכן בגלל הבקשיות. מאחר וגם ביו"ט כמו בשבת, אסור לבקש בקשיות. אך מאחר ומנהג זה נפוץ מאד והוא תופס מקום מאד מרכזי במוסדות החינוך, מהגיל הרך הרי שיש למצוא דרך לשלב את המנהג על הדרך התפילה והבקשה ולא על דרך סימנים וכן יש לעדן את נוסח הבקשה והתפילה (יו"ט הוא מלזעוק, וכדומה, כמו בעזרת ה' נשתדל להרבות זכויות כרימון, אנו מאמינים שיתמו אויבינו, אנו מקווים שה' יקרע גזר דיננו וכיו"ב).

  1. האם אכילת תפוח בדבש מצריכה נטילת ידים בברכה? במידה וכן, האם כשנטל לתפוח נפטר מנטילה לברכת המוציא (כשאכל את התפוח לפני המוציא).

כל אימת שמטבלים מאכל במשקה שאז מחוייבים בנטילת ידים מדין טיבולו במשקה, אבל רק כשהמשקה דליל ולא סמיך, וכשדרך לאכול אותו מאכל בטיבול במשקה, ואם כן, מאחר שהדבש הוא סמיך וגם בגלל שאין דרך לטבל תפוח בדבש כל השנה, הרי שאין ליטול ידים לאכילת תפוח בדבש (ניתן להאזין להלכה יומית בנושא: http://net-sah.org/audio/25009)

כאשר נטל ידים לדבר שטיבולו במשקה באכילת הסימנין לפני הסעודה, הרי שיש ספק אם באמירת הסימנין, בפרט אם יש שירה ודברי תורה, האם יש בכך משום היסח הדעת כמו אמירת ההגדה, לכן נראה שייטול ידים לפת ללא ברכה (לא כמו בליל הסדר שחוזרים ונוטלים ידיים לסעודה בברכה, אף שנטלנו ידיים בברכה כשטיבלנו כרפס בחרוסת).

כמו כן, המנהג היותר נכון הוא לאכול את הסימנין כג'עלה לפני המוציא (לאחר הקידוש) או לאחר הסעודה, כי בתוך הסעודה לאחר ברכת המוציא אין דרך ארץ לברך בקול, ולומר בקשות בקול שמא השומע יקדים קנה לוושת ויסתכן.

  1. במידה ואוכל פרי חדש שלא צריך לברך עליו ברכת הנהנין (כגון שפטר בפרי אחר), האם יברך עליו רק שהחיינו לפני אכילתו? מעניין לעניין באותו עניין, מה הדין אם הפרי טפל למאכל העיקרי (כגון אבוקדו עם פת או מציות).

בשני המקרים יש לברך שהחיינו כי דינם יהיה לפחות כמו בדין הרואה פרי חדש

  1. כיצד יש לנהוג בהכנות מיום טוב ראשון ליום טוב שני.
  • ככלל אסור להכין מיום טוב ראשון ליום טוב שני ולכן אסור לבשל מיום טוב ראשון ליום טוב שני, אלא אם כן מבשלים בסיר גדול שאז עצם הבישול בסיר גדול יש בכך הנאה לתבשיל ביום טוב ראשון. כי בישול מיום טוב ראשון לשני הוא כמבשל מיום טוב לחול, שיש בכך איסור תורה.
  • לגבי שטיפת כלים, הרי שאם יש לאדם צער בכלים שנמצאים בכיור, מותר לשטוף כי יש בכך משום עונג וכבוד יום טוב ראשון.
  • מותר לפנות את השולחן לאחר האכילה ביום טוב ראשון כי יש בכך משום עונג וכבוד יום טוב ראשון (בפרט שבכל סעודה יש לכבד את השולחן לפני ברכת המזון. כן יש להעיר שיש איסור להביא פת לברכת המזון אך אין שום איסור להשאיר פת על השולחן).
  • אסור לערוך את השולחן ביום טוב ראשון בשביל סעודה ביום טוב שני.
  • לגבי הוצאת בשר מהמקפיא ביום טוב ראשון לצורך בישול ביום טוב שני, לדעת הרב עובדיה יוסף זצ"ל, בהוצאת בשר מהמקפיא אין בכך מעשה, אלא הסרת מונע בלבד (שמסלק את המונע מהבשר מלהפשיר). לדעת הרב יש להחמיר ולא להוציא את הבשר כהכנה לבישול, אלא בדרך של הערמה, כגון להכניס בקבוקים למקפיא לקירור לצורך יום טוב שני ולצורך כך להוציא את הבשר.

כי יהודי תימן החמירו בחשש להכנות מיום טוב ראשון לשני ולכן הוסיפו בתפילות ליל ראש השנה, אמירת סליחות בניגוד להרמב"ם וזאת כדי לרתק את הגברים בבית הכנסת ובכך תוכלנה הנשים להתחיל את ההכנסות של יום טוב שני, רק מצאת הכוכבים.

  • מותר להתקלח ביום טוב שני אפילו כהכנה ליום טוב שני משום שאדם נהנה מעצם המקלחת (במים חמים של דוד שמש, או במים שהוחמו בדוד חשמל מערב יום טוב).
  • לגב הדלקת נר ליום טוב שני – למנהגנו כפי שיטת התלמוד אין דין של הדלקת נר ביום טוב. מי שרוצה להדליק דווקא ללא ברכה, אולם אם השמן והפתילות כלו בהדלקה של יום טוב ראשון, הרי שיש בשאריות משום מוקצה ולכן עליה להכין מערב יום טוב ראשון שמן ופתילות ליום טוב שני. כנ"ל לגבי נרוניות החד פעמיות (נרות עגולות קטנות בתוך פחית מתכת קטנה) שאחר שכלו יש בכך דין של מוקצה.
  1. האם יש עניין לפי רבינו להנהגה של לא לישון ביום ראש השנה, ואיך נסביר את הירושלמי: "מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה".

הרמ"א בסימן תקפ"ג סעיף ב' כותב:

יש מדקדקים שלא לאכול אגוזים, שאגוז בגימטריא חטא. ועוד, שהם מרבים כיחה וניעה ומבטלים התפילה (מהרי"ל). והולכין אל הנהר לומר פסוק "ותשליך במצולות ים כל חטאתינו" וגו' (מנהגים).

וגם נוהגים שלא לישן ביום ראש השנה (ירושלמי), ומנהג נכון הוא.

מארי דוד משרקי בשתילי זיתים כתב הגהה זו אך הוא הוסיף שמהר"ם מרוטנבורג (שהיה רבן של בני אשכנז) היה ישן בראש השנה כשאר ימים טובים, והאר"י ז"ל מתיר לישון אחר חצות שכבר נתעורר המלאך אחר התפילות והתקיעות.

המשנה ברורה מביא את לשון הירושלמי וכן את דברי האר"י ז"ל וכן את מנהגו של מהר"ם מרוטנבורג, אך מוסיף שמי שיושב בטל כישן דאמי. וניתן לומר שהוא אפילו חמור יותר מהישן כי בטלה מביאה לידי עבירה. והמשנה ברורה מוסיף שאם ראשו כבד עליו אחרי האוכל, יישן מעט.

רבינו יסביר את הירושלמי שהכוונה שאדם צריך להיות ערני ומודע לגבי מהות היום הקדוש ומהי מטרת היום והתמורה שצריכה להתחולל בו. ואם אדם לא שת לבו למהות היום, הוא מחמיץ את המטרה החשובה של היום, והרי הוא כישן וזו הכוונה של "דמיך מזליה" בכך שהאדם לא עשה את התמורה הנדרשת בגלל יום הדין. ולכן לפי רבנו על האדם להתפלל בעת התפילה, ללמוד בעת הלימוד, לאכול בעת אכילה וגם לישון בעת השינה.

  1. אדם שנפטר בחו"ל בערב החג ומובא לקבורה לפני כניסת החג בחו"ל בעוד שבארץ השעה היא אחר חצות ליל יו"ט, הדין הוא שהאבלים שבארץ יתחילו האבל מליל מוצאי יו"ט והאבלים בחו"ל נפטרים בשעת האבל מן הקבורה עד לליל יו"ט.

דיני מצוות שופר:

  1. האם אדם רשאי לתקוע לאשה שלא יכלה להגיע לבית הכנסת או שיש בכך משום גזירת השמעת כלי שיר (מאחר שאינה מצווה)?

לשיטתנו, ביום ראש השנה אין גזירת השמעת כלי שיר בתקיעות שופר, ולכן ניתן לתקוע כל היום להתלמד, גם אחר שיצא ידי חובה. ולכן מותר לתקוע לאשה בשופר, על אף שהיא לא חייבת במצווה בתנאי שכמובן לא תברך.

  1. כשאדם תוקע לחולה בביתו? האם עדיף שהתוקע יברך או שהשומע יברך?

התוקע יכול לברך, אך יש עדיפות שהשומע יברך.

  1. אדם שנדרש לצאת לצרכיו לפני תקיעת שופר ושמע את התקיעות כשהיה בבית הכסא, האם יצא ידי חובה (כשם שאדם שנכנס לבית הכסא כשהוא מעוטף בטלית) או שמא בגלל שנדרשת כוונה למצווה, אי אפשר לכוון בבית הכסא,.

לדעת המשנה ברורה משמע שאסור להרהר לעשיית מצווה בבית הכסא, אך לשיטתנו אין בכך משום הרהור בדברי קדושה, לכן במקרה כזה שנזקק לשירותים בדיוק כשהתוקע עומד לתקוע בביה"כ והוא יכול לשמוע קול שופר בבירור בלי הד, ואין לו דרך אחרת, יכול לכוון לצאת ידי חובה בשירותים.

  1. מה מקור המנהג לכסות את השופר לפני התקיעות?

יסוד המנהג הוא במדרש ובקבלה, אחד הטעמים הוא שמאחר והאיל היה נסתר מאברהם עד שנתגלה אליו המלאך. טעם שני שאברהם הסתיר את מזבח מיצחק, כדי שלא תיטרף דעתו עליו.

  1. מה הדין כאשר נעברה עבירה לצורך התקיעה בשופר, כגון שהביאו אותו מהאילן או מחוץ לתחום, האם מותר יהיה לתקוע בשופר או שיש בכך מצווה הבאה בעבירה? ומה הדין אם העבירה נעשתה בגוף השופר (כגון שתיקנו או דבקו)?

אם נעברה עבירה בגוף השופר, הרי שאסור לתקוע בשופר משום מצווה הבאה בעבירה (ואין בכך משום מצוות לאו ליהנות ניתנו). אבל אם העבירה נעשתה שלא בגוף השופר (הביאו אותו מחוץ לתחום או מהאילן) הרי מותר לתקוע בו.

  1. מה מקור המנהג לתקוע 30 קולות קודם התפילה והאם לנוהגים כן יש בעיה בכך שאסורים לברך על השופר לאחר שחרית (מאחר ששמעו 30 קולות).

זהו מנהג שחדר לתימן ע"י מהרי"ץ על סמך דרש, שבעת שעלינו להתמודד עם השטן עלינו להקדימו. אך יש בכך בעיה הלכתית כי זמן תקיעה לכתחילה מהנץ החמה. כמו כן, יש בעיה לברך בברכות שלאחר קריאת התורה כי כבר יצא ידי חובה בתקיעות שלפני התפילה. ולכן מנהג זה כבר אינו נפוץ היום.

  1. אדם שנהג הנהגה 3 פעמים, כגון אשה ששמעה קול שופר בראש השנה במשך 3 שנים, האם לפי רבינו יש בכך משום נדר?

לפי מרן יש בכך משום נדר ולכן עליה לעשות התרת נדרים. לפי רבינו אין בכך משום נדר.

  1. האם אשה רשאית להתפלל מוסף בראש השנה (ומה הדין בשאר השנה)?

אין על האשה חובה להתפלל שחרית מוסף מנחה נעילה וערבית אך אין בכך איסור. כי אינה אומרת אשר קדשנו וציוונו.

מוצרים נבחרים

עם פירוש הרב יוסף קאפח זצ"ל
מחיר: 
₪68.00
להכיר את כל תריג מצוות!
מחיר: 
₪58.00