תרומתו של הרב יוסף קאפח ע"ה למדעי היהדות

המאמר פורסם במסורה ליוסף כרך ט

כל רב בלימודו תורם ל"לימודי היהדות", אך לא בהכרח ל"מדעי היהדות". אפשר שהגותו של אותו רב, פירושיו וביאוריו למקרא או למסכתות הש"ס ולחיבורי הראשונים, תשובותיו בהלכה, ופועלו כמנהיג וכמפלס דרך ישמשו נושאים למחקר במסגרת מדעי היהדות, אך הם עצמם לא יתרמו דבר למדעי היהדות, פרט לכך שאחרים יעסקו במה שהם יצרו.

תרומה למדעי היהדות, לעומת זאת, נחשבת זו המסייעת לחוקרים במחקריהם, בכך שהיא מניחה לפניהם כלים למחקר ולעיון לשם כתיבת מחקרים חדשים במדעים הרבים הכלולים בכותרת "יהדות". עבודותיהם של אלה משמשות חוקרים אחרים, אשר ידיהם אינן משות מהן ומהכלול בהן.

למעשה אנו מדברים על "רב" שהוא גם "חוקר".

אמת, אין רבנים רבים הראויים לשאת את שני התארים. יש אומנם רבנים שהם ראשי קהילות מצד אחד, וחוקרים בתחומי הפיסיקה, הכימיה וכדומה מצד שני, אך לא בהם עסקינן. שהרי אין בהכרח קשר בין תחום מחקרם ועיסוקם המדעי לבין רבנותם ועיסוקם כפוסקי הלכות וכמנהיגי קהילות. האחד אינו מפרה את השני, והשני אינו משפיע על הראשון. הפיסיקאים והכימאים, למשל, אינם מייחסים כל חשיבות לעובדה שבן שיחם ועמיתם הוא רב, והרבנים, אם נתבטא בעדינות, אינם מתפעלים מהעובדה שהמבקש מהם פסק הלכה הוא איש אקדמיה.

לא כן בתחום מדעי היהדות. רב העוסק בתחומי הפסיקה והוראה, הנהגת קהילה ועדה, אך גם משפיע על העולם האקדמי בצורה משמעותית, הוא תופעה נדירה. הרב קאפח[1] ע"ה השתייך לקבוצה נדירה זו של רבנים, שתרמו למדעי היהדות ועיצבו את דמותם.

יודגש מייד: הרב קאפח ע"ה מעולם לא השתייך לאקדמיה. מעולם לא למד בה, לא לימד בה, לא הִרבה לבוא בשערֶיהָ, ולא ראה בה את תכלית העולם ויסוד קיומו. הרב קאפח ע"ה סבר שהעולם עומד על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים, ובהתאם לכך פעל כל ימיו.

אולם מפעלו הספרותי ויצירתו הרוחנית תרמו תרומה חשובה ביותר לעולם של מדעי היהדות. חוקרים היושבים ראשונה בכותל המזרח של המחקר, ובכללם כאלה שאינם רוכשים כבוד רב לרבנים ולתלמידי חכמים שעולמם שונה משלהם, רצו לשמוע את דעותיו בנושאים אקדמיים שונים, לקרוא את הערותיו המחכימות הפזורות למאות ולאלפים בחיבוריו השונים, כאילו מדובר באחד מהם, באחד מן השורה.

אדגים את דבריי בתיאור מקרה, שבו היה הרב קאפח ע"ה במיעוט מזהיר, ולמעשה חלק כמעט על כל החוקרים, ובכל זאת, איש לא זלזל בדעתו וביטל אותה כלאחר יד, ורבים התמודדו אתה, כל אחד בדרכו שלו.

בשנת תשכ"ב פרסם הרב קאפח ע"ה את "ספר הפרישות (והוא פירושו הארוך של רס"ג לספר קהלת)".[2] אולם נראה שהרב ע"ה טעה בכך שייחס את הפירוש הזה לרס"ג. כה"י שעליו ביסס הרב ע"ה את מהדורתו היה מוכר במחקר זה למעלה מ–120 שנה, וכל החוקרים שעסקו בו – או בפרשנות המקרא של ימי-הביניים – סברו, שמחברו היה ר' יצחק אבן גיאת, חכם ספרדי שחי בין השנים 1089-1038.[3] בין החוקרים שהחזיקו בדעה זו היו: יוסף דרנבורג, יעקב לוי (אשר אף פרסם חלק מכתה"י), א' נויבאואר, מ' שטיינשניידר, ש"א פוזננסקי, שלמה פינס, ג' וויידה, ש' אברמסון, מ"ח שמלצר, א' אשתור, מערבי פרץ ושרה כ"ץ,[4] כולם מראשי המדברים בתחום הספרות הערבית–היהודית ומגדולי חוקריה. למעשה, דעתו של הרב בעניין ייחוסו של הפירוש לרס"ג היתה במיעוט מזהיר.[5]

ד"ר חגית מיטלמן עסקה בהרחבה בשאלת מחברו של הפירוש, והראתה בצורה משכנעת, כי הוא לר' יצחק אבן גיאת. מיטלמן השוותה בצורה יסודית ביותר את הגותו של רס"ג, כפי שהיא משתקפת בחיבורים שבעלותו של הגאון עליהם אינה מוטלת בספק, ובמיוחד "אמונות ודעות", להגותו של מחבר הפירוש. כמו כן ביקשה ד"ר מיטלמן להוכיח, ששלושת חלקי הפירוש: ההקדמה, התרגום והפירוש הארוך יצאו מתחת ידו של מחבר אחד. מיטלמן גם השוותה את גישתו של מחבר הפירוש עם גישתו של אבן גיאת בפיוטיו ובדקה אם אבן גיאת מזכיר בפיוטיו כי חיבר פירוש לספר קהלת.[6]

מסקנתה של מיטלמן היא, שמחברו של הפירוש הוא, ככל הנראה, ר' יצחק אבן גיאת ולא רס"ג: "מסקנת המחקר... היא בקביעת עמדה, המחזקת את ייחוס הפירוש לריצ"ג" [= ר' יצחק אבן גיאת].[7]

כאמור, הרב קאפח ייחס את הפירוש הנ"ל לרס"ג. בעמוד השער של הפירוש[8] נכתב בבירור: "ספר הפרישות (והוא פירושו הארוך של רס"ג לספר קהלת)"; בתחילת המבוא הוא מבשר: "ומצאתי פרושו הארוך של רבינו סעדיה גאון זצ"ל למגלת קהלת, הוא הנקרא 'כתאב אלזהד' ספר הפרישות",[9] וכך כתב במקומות נוספים בהמשך המהדורה. אומנם הרב קאפח מציין, שפירוש זה שונה במעט מפירושיו האחרים של רס"ג: "אם כי שטת רבינו לספר זה בקוויה הכלליים אינה שונה משטתו בשאר ספריו, יש בה בכל זאת הרבה מן החדוש"[10] וכו', אך אין בכך כדי לשנות את דעתו, שהמחבר הוא הגאון רב סעדיה.

בדעה זו החזיק הרב גם שנים רבות אחר כך, אם כי אולי בצורה פחות נחרצת. בעקבות הרצאה שנשא בשלהי שנת תשנ"ה בכנס חוקרים שנערך בירושלים, פניתי אל הרב בעל-פה, ואחר כך גם בכתב, וביקשתי הבהרות על דברים שאמר באותה הרצאה בעניין זהותו של מחבר הפירוש לספר קהלת. וזו לשון תשובתו אליי (מתאריך ו' אב תשנ"ה):

"לא אמרתי, כי הפירוש לקהלת הוא לרס"ג. אדרבה הבעתי את פקפוקי ואמרתי, כי בכל פירושי רס"ג הוא כותב 'ופסרת' או 'פסרת' ובפי' לקהלת אין אף אחר (?) לכאורה 'ופסרת' או 'פסרת', אם כי לא קבעתי מי המחבר, רק זאת בטוחני כי התרגום הוא של רס"ג, ואלו הפירוש הארוך כנ"ל.[11] גם צטטתי את מכתבו של הפרופ' בנעט אלי בשעתו. הדבר היחיד שאמרתי ובמחשבה תחלה, כי אין אף ספר מספרי ר"י אבן גיאת שהגיעו לתימן. אבל מעולם לא אמרתי אחרי מכתבו של פרופ' בנעט כי הפירוש הוא של ריא"ג[12] או שאינו שלו. אלה הם הדברים שאמרתי ועדין אני עומד במקומי".

ככל הידוע לי, הרב קאפח ע"ה לא ראה את מחקרה של מיטלמן, ואף מסופקני אם היה בו כדי לשנות את דעתו. יחד עם זאת לי אישית נראה, שיש לקבל את דעתם של החוקרים הסבורים, שהפירוש לקהלת, הנקרא "כתאב אלזהד" [= ספר הפרישות], איננו לרס"ג, אלא לר' יצחק אבן גיאת.

לא הבאתי דוגמה זו כדי לספר בגנותו של הרב ע"ה, אלא להיפך, באתי להדגיש שאף לא אחד מבין חוקרי דורנו ביטל את דעת הרב קאפח ע"ה כלאחר יד וטען, שעובדת היותו רב וחבר מועצת הרבנות הראשית, יש בה כדי להשפיע על דעותיו או על עמדותיו בנושאים העומדים במרכז עולמם של מדעי היהדות.

***

במאמר לזכרו של הרב קאפח ע"ה כתב פרופ' משה בר-אשר, נשיא האקדמיה ללשון העברית וחתן פרס ישראל, את הדברים הבאים:

לא איש אחד יכול לבחון את פועלו מרובה הפנים של רבנו במחקר. בקיאותו בכל חדרי התורה שבכתב ובעל פה, ידיעותיו בספרות הפילוסופיה, שליטתו הנרחבת בערבית, הכרתו את מסורות תימן לענפיהן במקרא ובתרגומיו לארמית ולערבית, הבנתו בכתבי שני גדולי הדורות, רב סעדיה גאון והרמב"ם (ובנושאי כליו), מעמידות לפנינו איש רב-אנפין. לפיכך כל שאני אוכל לומר יהיה הצעה כוללנית של מפעלותיו.[13]

בהמשך, בר-אשר מתמצת את מפעלו הספרותי של הרב ע"ה בשלושה תארים: מתעד, מהדיר ומפרש. תחת הכותרת "המתעד" נכללים פרסומיו של הרב בכל הקשור ליהדות תימן, אשר כל המבקש לחקור את תולדותיה, אורחותיה ומנהגיה, את יחסה לרמב"ם וכדומה, נזקק להם ולעושר הרב הטמון בהם; תחת הכותרת "המהדיר" הוא כולל את חיבוריהם של הריטב"א, הראב"ד, רבנו תם, וכמובן רס"ג והרמב"ם, שראו אור במהדורות מאירות עיניים ומחכימות לב, ותחת הכותרת "הפרשן" הוא מציין כמה ממאמריו של הרב, וכמובן את הביאור הגדול ל"משנה תורה", שאותו הוא מתאר במילים "הגדולה בעבודותיו, בכל מובן שאפשר לייחס למילה 'גְּדוֹלָה' בעברית".[14]

שׂח לי מו"ר פרופ' יהודה רצהבי ע"ה: "מעולם לא קם בן תימן, בעל תפוקה ספרותית פורייה יותר מזו של הרב קאפח". מחמאה כזאת, כאשר היא מגיעה מפרופ' רצהבי, חתן פרס ישראל, ובעצמו אחד החוקרים הפוריים ביותר בדורות האחרונים, שרשימת פרסומיו מונה מאות מאמרים וספרים,[15] יש בה כדי להעיד על הערכה רבה כלפי הרב קאפח ע"ה.

ואכן, הרב קאפח ע"ה זיכה את ציבור הלומדים ואת עולם המחקר במספר עצום של חיבורים, שכל אחד מהם קובע ברכה לעצמו.

עיקר מפעלו התורני היה תרגום וההדרה מכתבי יד של עשרות מחיבוריהם של הראשונים, שנכתבו ברובם בערבית יהודית. זכורני, שכאשר הייתי חוקר צעיר בתחילת דרכי האקדמית, שאלתי את אחד ממוריי ורבותיי, פרופ' אברהם שלמה הלקין ע"ה, איזה ספרים כדאי לי לרכוש עבור ספרייתי. תשובה של פרופ' הלקין, שהיה בעצמו בעל ספרייה עשירה ביותר, היתה נחרצת: "טקסטים, טקסטים ועוד פעם טקסטים". והוא הוסיף שהסביר לי, שספרי מחקר למיניהם הם חשובים ביותר, אבל אין תחליף לטקסטים עצמם, לפי שעליהם מושתת המחקר, ואם אין מקור אין גם מה לחקור.

הרב קאפח ע"ה תרם למדעי היהדות חלק נכבד מספרי היסוד שלהם, עד שלא יהיה זה מופרז לומר, שקשה לתאר את מדעי היהדות בלעדיהם. בין חיבוריו נזכיר את המהדורות הבאות:

חיבורים של חכמי ספרד, צרפת וארץ ישראל:

· "בעלי הנפש" לראב"ד

· "תשובות ופסקים" לראב"ד

· "סלע המחלקות" לרבנו זרחיה הלוי

· שו"ת הריטב"א

· שו"ת רבנו יעקב [= רבנו תם]

· "תורת חובות הלבבות" לרבנו בחיי

· ספר ה"כוזרי" לרבי יהודה הלוי

· פירוש המשנה לרבנו נתן אב הישיבה

חיבורים של חכמי תימן:

· הרי"ף למסכת חולין עם פירוש לאחד מחכמי תימן

· "ספר המעלות לדרגות ימות המשיח" למחבר תימני בלתי ידוע

· "כתאב אלחקאיק" לאחד מחכמי העיר צעדה שבצפון תימן[16]

· "מאור האפילה" לרבנו נתנאל בן ישעיה

· "גן השכלים" לרבנו נתנאל בירב פיומי

· "מדרש הביאור" לר' סעדיה בן דוד המכונה אלד'מארי

· פירושיו של ר' אברהם בן שלמה[17] לנביאים ראשונים (יהושע, שופטים, שמואל ומלכים א')

· הגדה של פסח עם ארבעה פירושים מחכמי תימן

· "הליכות תימן"

· תכלאל "שיבת ציון" – סידור תפילה תימני בנוסח בלדי המבוסס על שיטת הרמב"ם, במהדורה בת שלושה כרכים (הוצאת אשכול, תשי"ב).

· תכלאל "שיח ירושלים" – מהדורה בת ארבעה כרכים (המונה כיום שישה כרכים).

הרמב"ם:

· "ביאור מלאכת ההיגיון"

· "ספר המצוות"

· "אגרות הרמב"ם"

· "מורה הנבוכים" – המהדורה הראשונה יצאה לאור בשלושה כרכים, שכללו את המקור הערבי ואת התרגום העברי, ואילו המהדורה השנייה כללה רק את התרגום העברי בכרך אחד בלבד.

· "פירוש המשנה" – המהדורה הראשונה יצאה לאור בשבעה כרכים וכללה את המקור הערבי לצד תרגום עברי והערות מעולות בתחומים שונים, ואילו המהדורה השנייה כללה רק את התרגום העברי ואת ההערות;

· "משנה תורה" – מהדורה מבוארת עם פירוש מקיף בת 24 כרכים, שיצאו לאור בתדירות של כשני כרכים לשנה.

רב סעדיה גאון:

· "הנבחר באמונות ובדעות"

תרגום ופירוש:

· "ספר יצירה"

· על התורה[18]

· חמש מגילות

· תהלים

· איוב

· משלי

· דניאל ומגלת אנטיוכס (מגלת בני חשמונאי)

כמו כן יש להזכיר, כי מאמריו הרבים של הרב כונסו בשלושה כרכים עבי כרס הנקראים בשם "כתבים",[19] והם גדושים בכל טוב בנושאים שתוארו לעיל ואף יותר מכך.

כל המהדורות הנזכרות כוללות מבוא ("בשער"), אשר בו תיאר הרב קאפח ע"ה את גלגוליו של החיבור, את המהדורות הקודמות שלו שראו אור בעבר, את דרך עבודתו בההדרת החיבור ואת כתבי-היד שבהם השתמש לשם הכנת המהדורה. הקדמות אלה, אף שהן קצרות ותמציתיות, הן בבחינת מעט המחזיק את המרובה. כך, למשל, במבוא לפירוש רס"ג לספר משלי (עמ' ד),[20] הרב מפרט את השמות שהעניק הגאון לחיבוריו: ""כתאב אלאזהאר" [= ספר הציצים] לפירוש הארוך לתורה; "כתאב אלאסתצלאח" [= ספר ההכשרה] לפירוש ישעיה; "כתאב אלתעדיל" [= ספר הצידוק] לפירוש איוב; "כתאב טלב אלחכמה" [= ספר דרישת החכמה] לפירוש משלי, "כתאב אלתסאביח" [= ספר התהילות] לפירוש תהילים ו–"כתאב אלאינאס" [= ספר החברה] לפירוש מגילת אסתר.

כל אחד מהחיבורים הנזכרים לעיל ושהוהדרו על יד הרב קאפח ע"ה, היה מזכה אותו בתהילת עולם, על אחת כמה וכמה כולם גם יחד.

חלק מהחיבורים הללו הפך להיות נכסי צאן ברזל של המחקר במדעי היהדות. למרות המהדורות החדשות של פירוש הרמב"ם למשנה שיצאו בשנים האחרונות,[21] אין חוקר שאיננו פותח את מהדורתו של הרב ע"ה ואינו נעזר בהערותיו; אין מי שמבקש לשתות בצמא את ביאוריו של רב סעדיה גאון למקרא, שאינו מחזיק את מהדורותיו של הרב קאפח על שולחנו, ובוודאי שאין מי שמבקש ביאור ופשט ב"משנה תורה" לרמב"ם, שאינו מסתייע במאות הביאורים המובאים במהדורה המפוארת הנזכרת לעיל, ובסיכומיו הקולעים של הרב לשיטות השונות המובאות שם.

כל אלה הם בבחינת תרומה שלא תסולא בפז למדעי היהדות, ותשתית מדעית שהמחקר אינו יכול להתקיים בלעדיה. גם אם לא כל המהדורות שפרסם הרב הן ביקורתיות במלוא מובן המילה, וגם אם לא תמיד הן עומדות בדרישות האקדמיות המחמירות ביותר, הרי עדיין חב לו העולם האקדמי והתורני חוב עצום, על שנטל על עצמו את המלאכה הקשה והמפרכת של פענוח כתבי-היד העתיקים, שחלקם נשתמר במצב פיסי קשה.

להדגמת חשיבותן של מהדורות לביאורי מקרא, גם אם הן "עממיות", כלשונו של הרב, תשמשנה לנו מהדורותיו לפירושיו של ר' אברהם בן שלמה לנביאים ראשונים.[22] באחד ממכתביו אליי הגדיר הרב את המהדורות הללו, שיצאו לאור בסוף ימיו, כמהדורות "עממיות". בתשובה לשאלה ששלחתי אליו בחודש תשרי תש"ס, כעשרה חדשים קודם פטירתו, על כוונותיו ביחס לפירושיו של ראב"ש לנביאים אחרונים, כתב לי הרב ע"ה בשולי מכתבי:

בעבר היה דעתי רק על נביאים ראשונים. עתה אני מסופק ספק גדול אם אצליח לסיים נביאים ראשונים. הסיבה – זקנתי ומלאי ימי חיי מתמעטים מיום ליום. עתה מסופקני אם אצליח לסיים את שמואל. על מלכים אינני רוצה לחשוב, גם בהוצאה העממית שלי. ומן השמים ירחמו.[23]

מן הסתם לא הניחו מהדורות כגון אלה את דעתו בהשוואה למהדורותיו לפירושי הגאון למקרא או לחיבורי הרמב"ם, אולם בסופו שלדבר החיבורים החשובים הללו נמצאים עתה לפנינו ומונחים על שולחננו ללימוד, לעיון ולמחקר. וגם אם הרב ע"ה לא הוסיף לחיבורים אלה חילופי גרסאות והערות מחכימות רבות, כדרכו במהדורותיו הקודמות, הרי שהחיסרון שבהימנעות מהוצאתן לאור גדול שבעתיים.

בכל תרגומיו עשה הרב ע"ה מאמצים כבירים על מנת להוציא דבר מתוקן מתחת ידו. הדברים נכונים הן ביחס למקור הערבי-יהודי של החיבור והן ביחס לתרגומו לעברית. אפשר שהתיאור שתיאר הרב ע"ה את האופן שבו היה שותף בצעירותו להעתקת פירושו הארוך של רס"ג לספר "משלי" אצל סבו, הגאון הישיש הרב יחיא קאפח ע"ה, הוא שהשפיע עליו בחתירתו לדיוק ולשלמות. הרב ע"ה סיפר, כי שני סוחרי ספרים הסכימו להשאיל לרב יחיא קאפח ע"ה את כתה"י למשך יום אחד בלבד:

סבי קיבל את התנאי, קיבל את הספר, פירקוֹ וחילקוֹ לתשעה קונדריסים ומסרם אחד אחד לתשעה מן התלמידים שלמדו אז אצל תלמידו, הרב יחיא נסים מנצורה נ"י, ואני ביניהם. זכורני שישבנו אז כל הלילה סביב נר 'למפה' שהיה תלוי באמצע החדר, וכל אחד העתיק את קונדריסו. כל עמוד ניקדנוהו מייד בנאמנות ובדייקנות כפי הכ"י שלפנינו. כל אחד מתשעת התלמידים שסיים דף מְסָרוֹ לר' יחיא נסים מנצורה להגיהו. קרוב לעלות השחר סיימנו כל הספר שמחים על יכולתנו לבצע את המשימה שהוטלה עלינו. מייד לאחר תפילת שחרית נמסרו הספרים, הישן והחדש, לסבי, והוא ישב והגיהו עוד פעם, כרך את הספר הישן בחזרה, כי היה נוהג לכרוך ספריו הוא בעצמו, והחזירו לבעליו... כל הלבלרים הללו היינו סביב גיל שלש-עשרה שנה.[24]

אליבא דהרב ע"ה מהדורה יש להשתית על עדי הנוסח הטובים ביותר, ובוודאי שלא להסתפק בדפוסים הנוחים יותר לקריאה מאשר כתבי היד, המטושטשים לעתים, הקרועים והבלויים.[25] בהקדמתו לביאור ל"משנה תורה" הרב ע"ה מספר:

כאשר בילדותנו למדנו ספר 'היד החזקה' לפני סבי ז"ל, רוב הציבור היו לפניהם ספרי דפוס, איש איש ודפוסו, ולפני סבי ואחדים מצבור השומעים היו כתבי יד בני כמה מאות שנים, ספר ספר וגילו, וכמעט בכל הלכה היו הערות של שינויי נוסח... ויכוחים הללו [= על חילופי הגרסאות] לא פסקו ולא חדלו, ויום יום פועלים הם את פעולתם. לקיותם ומגרעתם של ספרי הדפוס היו שם דבר, כך שנעשו ספרי הדפוס כינוי לאדם משובש, עד שאם אומר אדם דברים לא נכונים באיזה נושא שיהיה, מטיחים בפניו 'דפוס שכמוך', לא כך אלא כך. והדברים נחקקו בלבי וגדלתי בהנחה כי שני סוגי רמב"ם יש בעולם: רמב"ם של כתבי יד תימן, ורמב"ם של דפוסים.[26]

קודם שהמהדיר קובע את נוסח הפנים של מהדורתו, עליו לבחון היטב את עדי הנוסח הקיימים, ורק אח"כ לקבוע את כתה"י שישמש בסיס ראוי למהדורה. חשיפת הגרסה המקורית עשויה למנוע שיבושים וביאורים לקושיות שאינן קיימות:

עם הבדיקה והגהת הנוסח נוכחתי פעם נוספת עד כמה מוצדקת הפעולה, ועד כמה הכרחי הדבר להחזיר עטרה ליושנה, להוציא דבר מתוקן, ולא ללכת בדרך הכבושה אשר לסטים קודמים כבשוה, כלשון חז"ל,[27] המדפיסים עם חזרות על אותם השיבושים אשר נתקעו בדפוסים הראשונים. רבות עתים דנו המפרשים פלפלו ארוכות בדברי רבנו, ועם קביעת הנוסח הנכון אזדו להו כל אותם הפלפול, התירוצים והיישובים, והיו כלא היו... פעמים רבות שינוי קל, לא של משפט, לא של מילה, אלא של אות אחת בלבד, ובה מתיישבים הרבה קושיות ונעלמים הרבה פלפולים.[28]

ואכן, בכל המהדורות שההדיר השתדל הרב לרכז תחת ידו את מירב כתבי-היד האפשריים, ובעיקר את אלה שמוצאם בתימן, מתוך הנחה שיהודי תימן שימרו את תורתם של רס"ג ושל הרמב"ם בצורה נאמנה יותר מאשר כל פזורה יהודית אחרת.[29] משום כך מבוססת, למשל, המהדורה של פירוש רס"ג לספר משלי על חמישה כתבי-יד ועל מהדורת הדפוס של דרנבורג; הפירוש לספר תהילים מבוסס על שבעה כתבי-יד ועל שני מקורות מודפסים; הפירוש לספר איוב מבוסס על שבעה כתבי-יד ועל מקור מודפס אחד, ורק הפירוש לספר דניאל מבוסס, מחוסר ברירה, על כתב-יד אחד בלבד.

במבואות שהקדים לכל החיבורים ציין הרב ע"ה את כל כתבי-היד אשר בהם השתמש באותו חיבור, והביא עליהם פרטים מזהים, דוגמת שם המעתיק ומקום ההעתקה.

לכל המהדורות התקין הרב ע"ה אפראט של חילופי גרסאות. מרבית חילופי הגרסאות אינם אלא שינויים זעירים של כתיב, או תוספות והחסרות ללא חשיבות פרשנית. אולם יש וחילופים אלה הם בעלי עניין מיוחד. כך, למשל, על האמור בתהילים נא, כ: "תבנה חומות ירושלים" מובא התרגום: "ואבני אסואר מדינת אלסלאם". "מדינת אלסלאם" [= עיר השלום] הוא הכינוי הרווח לעיר בגדאד בספרות הערבית של ימי-הביניים, והשימוש שעושה רס"ג בכינוי זה עבור ירושלים אינו מקרי.[30] אולם בחילופי הגרסאות מובאת הגירסה: "אסואר ירושלם", ועל פיה לא תרגם הגאון כלל את שם העיר, אלא השאירו במקומו.[31]

אם ביחס למקור הערבי הקפיד הרב ע"ה ודקדק בגרסה, הרי הדברים נכונים שבעתיים באשר לדיוק בתרגום מהלשון הערבית-היהודית המקורית שבה נכתבו החיבורים, ללשון העברית. אומנם לשונו העברית של הרב ע"ה אינה לשון ימינו, ומניסיוני בהוראה למדתי שלא תמיד היא מובנת לצעירים ולצעירות של דורנו, אך הרצון לשמור על המשמעות הנכונה של המקור הערבי היא שעמדה לנגד עיניו, גם במחיר יפי הסגנון.

בהקדמות שהקדים למהדורותיו לא חשך הרב ע"ה את שבט פיו ואת ביקורתו מאלה שקדמו לו, ומתח ביקורת חריפה על תרגומים שנראו לו חוטאים למקורם. כך, למשל, בהקדמתו לפירוש רס"ג לספר תהילים, לאחר שהוא סוקר את המחקרים השונים שנעשו על ספר זה, ושרובם נכתבו בלשון הגרמנית, הוא מוסיף: "איני יודע אם להצטער על שאיני יודע גרמנית, או לשמוח על שאיני צריך להתענות מאה תעניתא שישתכח ממני, כדרך שעשה ר' זירא".[32]

במקומות לא מעטים במהדורתו ל"מורה נבוכים" להרמב"ם, שלל הרב בחריפות רבה את תרגומיו של ר"ש אבן תיבון. כך, למשל, כתב שם בהקדמתו: "באו בתרגומו הרבה אי-הבנות... מעט מאותן אי-הבנות נגרמו בשל אי ידיעת השפה ורובן בשל אי ידיעת העניין".[33]

חריפה ביותר היא ביקורתו על תרגומו של אבן שמואל לספר "הכוזרי". לאחר שהוא מתאר את השגיאות ואת אי-הדיוקים שנפלו במהדורת אבן תיבון ("וחריגות הללו אינן מעטות"), הוא מתאר את היחס החם שלו זכתה מהדורת אבן שמואל עם צאתה לאור,[34] אך גם את אכזבתו מחוסר הדיוק בתרגום:

בינתים חזיתי מחזה שהחרידני. ראיתי את ריה"ל חגור שק ויושב בודד על שן סלע ומצודה, וכל חזות פניו קדרות, ומקונן את קינתו... הן עתה לאחר ששמעתי קינתו של ריה"ל שבתי וראה [צ"ל: וראיתי] את אשר עולל לו האב"ש, אשר הפך דבריו על פניהם... בהרבה מקומות שינה עד לבלי הכר, הקדים ואיחר, הוסיף וגרע... שיפץ ושיפר, שינה וערך כלשונו... ומתפלא אני על אותם המלומדים המעידים לפי דבריו על נכונות מעשיו, בזמן שאני מכיר חלק מהם שלא ידעו אף מילה ערבית...

נכון כי תרגומי יותר כבד מפעולתו של האב"ש בשל הצמידות למקור, וחסר בו החלקלקות של הקוסמטיקה הסנטיטית התלושה מן המקור והמרחפת על כנפי רוח... והלכה פסוקה היא אצלינו: 'אין מפרכסין ואין משרבטין' (רמב"ם, הלכות מכירה, פי"ח, הל' ב-ג). בעיני עדיף תרגומו של ר"י אבן תיבון עם כל אי דיוקו, כי שגיאותיו ושגיותיו נעשו בשגגה, כי לא ידע.[35]

ייאמר מייד, גם הרב ע"ה טעה לעתים בתרגומיו, ואף בחיבוריו ובהערותיו נפלו שגיאות. אפשר גם לחלוק על תרגומיו של הרב, ואפשר שלא להסכים עם מקצת הסבריו והערותיו, אך אי אפשר שלא להעריך ולהתפעל מחתירתו לחיפוש אחר האמת ואחר הדיוק. ידועה האמירה: "רק מי שאינו עושה אינו טועה לעולם", ועל כן, גם אם פה ושם ניתן למצוא במהדורות הרבות כל כך שהוציא הרב ע"ה מתחת ידו אי-דיוקים ואפילו טעויות קטנות, הרי שהן בטלות באלפים ובמאות אלפים, ואין הן אלא ראיה ועדות על רוב העשייה ועל ריבוי ההספק.

במהדורותיו לפירושי רס"ג למקרא הוסיף הרב ע"ה בצד הפירוש הארוך תרגום עברי, עמודה מול עמודה, ואילו לפירוש הקצר הוסיף תרגום עברי סלקטיבי, דהיינו רק של המילים או הפסוקים שנראו קשים בעיניו. בהמשך לתרגום זה צירף הרב ע"ה ביאורים על שני הפירושים והערות מחכימות, המסייעות ביד המעיינים והחוקרים ומקלות עליהם לקשר דבר לדבר ולראות את המפעל כולו כמקשה אחת. כך, למשל, על המילה "כליל" שבפסוק: "אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים" (תה' נא, כא), שאותה תרגם רס"ג באמצעות המילה הערבית: "כמאל", העיר הרב ע"ה:

כל 'כליל' שהוא שם קרבן תרגם 'כמאל', וכך תרגם בדברים לג, י, וכך תרגם 'מלאים' בשמות כט. כל 'כליל' שעניינה 'הכל' או 'הכלל' תרגם 'ג'מלה'. אבל באיכה ב, טו: 'כלילת יופי' תרגם 'כאמלה אלג'מאל', שהוא שלמות יופי.[36]

הערה מעֵין זו, המעידה על בקיאותו העצומה של הרב קאפח בכל מכמני תרגומו של הגאון, מסייעת מאד לכל המבקש לעמוד על הדקויות בתרגומו של רס"ג.

בקיאותו המופלגת של הרב ע"ה במכלול יצירתו של רס"ג באה לידי ביטוי גם הערה על משלי י, יד: "חכמים יצפנו דעת", כאשר הוא מפנה את הקורא להקדמת פרק ד' ב"אמונות ודעות", שם ביאר הגאון את הדעה הנזכרת[37]; יש והרב ע"ה מתפלמס בהערותיו עם דעות שאינן נראות בעיניו, ומנסה להציל את הגאון מיד הקמים עליו. כך, למשל, בפירוש על הפסוק: "לפני שבר גאון ולפני גֹבה רוח" (משלי טז, יח) רס"ג מצטט התבטאויות המביעות הכנעה וענווה של אבות האומה: אברהם, משה אהרן, גדעון ושאול, לעומת דברי התפארות של רשעי אומות העולם: פרעה, גולית, סנחריב ונבוכדנצר. ועל כך הרב קאפח מעיר: "והביא רבנו כל הפסוקים וההדגמות דלעיל מאברהם ומשה ואהרן ודוד וכו', כדי להביא עניין שלם, דבר והפכו, ולא כדברי התמהוניים האומרים, שכאילו נתחלף לרבנו פסוק זה בפסוק דלקמן יח, יב".[38]

תרומה יוצאת דופן לחקר פרשנותו של רס"ג למקרא תרם הרב ע"ה באמצעות שני המילונים שהוסיף בסופי רוב מהדורותיו:[39] האחד – עברי-ערבי, הכולל את המילים העבריות בספרים המתבארים ואת המילים הערביות שבאמצעותן הן מיתרגמות, והשני - ערבי-עברי, הכולל את השורשים הערביים המצויים בתרגום הגאון ובצידם המילים העבריות שאותן הם מתרגמים. באמצעות שני המילונים הללו יכולים הקורא והחוקר לעמוד על הדקויות בתרגומו של הגאון, ולבחון כיצד הבין כל שינוי קל במשמעויות הכתוב. כך, למשל, ניתן לראות, שאת המילה העברית "רב" תרגם הגאון בספר איוב באמצעות המילים הערביות: "כת'יר", "ג'מיע", "כל", "כביר" "טול" "תרביה" ו"נשאב"[40]; את המילה העברית "רוח" הוא מתרגם בספר זה באמצעות המילים הערביות: "ריח", "רוח", "באטל", "ראי", "נפס", "גצ'ב", "אמר" ו"הוא"; בספר דניאל הגאון מתרגם את המילה "אמר" באמצעות המילים הערביות: "קאל", "אמר", "נדא", "ערף" ו"סאל", ואת המילה "ארץ" שבספר תהילים הוא מתרגם באמצעות המילים הערביות: "ארץ'", "בלד", "עאלם", "אראצ'ין", "דאר" ו"דניא". אין צורך לומר, שלכל המילים הללו משמעויות שונות, והתחקות אחר תרגומיו של הגאון מלמדת עד כמה היטיב לחדור לעומק משמעויותיהן של המילים העבריות ונתן להן ביטוי מדויק ומדוקדק.[41]

לכל אלה ראוי להזכיר גם את תרומתו של הרב ע"ה לזיהויים של בעלי חיים וצמחים במקרא, הן בהערותיו על תרגום רס"ג לתורה, והן בהערותיו על פירוש הרמב"ם למשנה. השכלתו הרחבה, שהקיפה תחומים רבים, לצד בקיאותו בספרות ההלכה והכרתו את מסורת תימן, שימשו אותו בבואו לזהות צמחים ובעלי חיים שאינם מוכרים עוד בינותינו, ואף שלא פעם חלק על חכמי דורנו וחוקריו, דעתו נחשבת ונשמעת בכל אתר ואתר.

מן הראוי לסכם מאמר זה במילותיו של פרופ' זהר עמר, המתאר את דמותו של הרב ע"ה כאיש מדע והלכה:

השכלתו של הרב קאפח היתה רחבה והקיפה תחומי מדע רבים: פילוסופיה, אסטרונומיה, ביולוגיה, בלשנות ועוד. מהבחינה הזאת הוא היה אישיות הלכתית בעלת שיעור קומה – דמות יוצאת דופן בדורה, אחרון לענקי האומה, שדוגמתם מצאנו רק בימי הביניים בתקופת 'תור הזהב', ומשום כך הזדהותו המלאה עם דמויות כמו רס"ג והרמב"ם היתה איפוא טבעית.[42]

ולסיום, אצטט את דברי הרב עצמו, בתארו את עבודתו על פירושו של רס"ג לספר תהילים. בדבריו אלה הוא מתגלה בפנינו לא רק כלמדן עצום, חוקר קר רוח ופוסק מיושב בדעתו, אלא גם כאדם רגשן, הרואה בעבודתו היומיומית מעשה של עבודת הבורא ועמידה לפני מלכו שלעולם:

אם כי מטרתי הראשונית היתה גאולת הפירוש ולהלבישו במחלצות השפה העברית ולא להניח פנינים אלה עטויים וקבורים במחצלת השפה הערבית, הרי העסק בו גרם לי תענוג רב, כי בכל משך עסקי בו הייתי שרוי בעולם רוחני של רגשות, כעומד לפני מלכו של עולם.[43]

חבל על דאבדין ולא משתכחין

 


 

* מאמר זה מבוסס על הרצאה שנישאה במסגרת "הכנס למורשת הרב יוסף והרבנית ברכה קאפח", שהתקיים באוניברסיטת בר-אילן בי"ט בתמוז תשע"ה (5 ביולי 2015).

[1] בהזדמנות זו מן הראוי לציין, כי ההגייה נכונה של שם המשפחה היא: קַאפֶח, ולא קאפָּח. ראשית יש לזכור, כי האות פּ"א כלל אינה קיימת בלשון הערבית; שנית, אופן כתיבת שם זה בערבית מעיד על אופן הגייתה הנכונה. בספרייתו של הרב ראיתי ספר, אשר בעמודו הראשון נכתב (ככל הנראה בכתב ידו) באותיות ערביות: انتقل الى ملك يوسف ابن داود القافح [= עבר לבעלות יוסף בן דוד קאפח]. בעמוד הראשון של הספר נוספו הערות בכתב יד, ולפי מה שנמסר לי מפי בן משפחה ששאל עליהן את הרב ע"ה, הן נכתבו ע"י תלמידיו של מורי הישיש הרב יחיא קאפח ע"ה. בין היתר נכתב שם, כי הספר היה בבעלותו של يحيى بن سليمان القافح. עפ"י מילונו של פיאמנטה, הוראת המילה "qāfiḥ" היא: thin, slender, dry, ((Moshe Piamenta, Dictionary of Post-Classical Yemeni Arabic, Leiden 1991, vol. 2, p. 407), דהיינו "רזה, צנום" (וכן [לחם] יבש), ומפי אחד מבאי-ביתו של הרב שמעתי, כי הוא סמך ידו על משמעות זו.

[2] בתוך: הרב יוסף קאפח, חמש מגילות עם פירושים עתיקים היוצאים לאור פעם ראשונה, ירושלים תשכ"ב, עמ' קנז-רצו.

[3] ר"י אבן גיאת, איש לוסינה, עסק בתחומים שונים: שירה ופיוט, הלכה ופילוסופיה, מקרא ובלשנות. עליו ועל חיבוריו ראו: שרה כ"ץ, ר' יצחק אבן גיאת, ירושלים תשנ"ה.

[4] לפירוט המקומות אשר בהם הובאו דעותיהם של חוקרים אלה ראו: חגית מיטלמן, פירוש לספר קהלת בערבית-יהודית המיוחס לר' יצחק אבן גיאת: היבטים פילוסופיים ופרשניים, דיסרטציה (בהדרכת פרופ' ח' בן-שמאי), האוניברסיטה העברית, ירושלים 1999, עמ' 9-8.

[5] כמדומני שהיחיד שתמך בדעת הרב ע"ה היה ירון סרי, ראו מאמרו: "תפסיר קהלת שליהדות תימן ויחוסו לרב סעדיה גאון ז"ל", סיני, קטו (תשנ"ה), עמ' כד-מא. יש להדגיש, שהרב קאפח הכיר את הדעה, שלפיה מחבר הפירוש הוא ר' יצחק אבן גיאת, וכבר בשנת תשכ"ג הודיע, כי כתב בנושא זה "בירור מקיף", תוך הבטחה כי יפרסם אותו בקרוב, אולם לא זכינו לכך (פירושי רבינו סעדיה גאון על התורה, ירושלים תשכ"ג, עמ' ו).

[6] ראו מראה-המקום שבהערה 4, עמ' 74-45.

[7] שם, עמ' 78.

[8] ראו מראה המקום בהערה 2, עמ' קנה.

[9] שם, עמ' קנז.

[10] שם, עמ' קנח.

[11] העולה מדברים אלה הוא, שלדעת הרב ע"ה התרגום הוא בוודאות של רס"ג, ואילו הפירוש ארוך שונה בלשונו מפירושיו האחרים של הגאון, אולם שאלת זהותו המחבר אינה מוכרעת אצלו.

[12] = ר' יצחק אבן גיאת.

[13] משה בר-אשר, "הרב יוסף קאפח – החוקר והמנהיג הרוחני: דברים לזכרו", פעמים, 84 (2000), עמ' 6-5.

[14] שם, עמ' 9-6.

[15] בספר היובל לפרופ' רצהבי ע"ה ראתה אור רשימת פרסומיו, שמנתה עד אותו זמן 513 פריטים, מתוכם 21 ספרים והשאר מאמרים, ראו: אילנה צור, "כתבי יהודה רצהבי – רשימה ביבליוגרפית (אלול תש"ן-אלול תש"ן)", בתוך: יהודית דישון ואפרים חזן (עורכים), מחקרים בספרות עם ישראל ובתרבות תימן – ספר היובל לפרופ' יהודה רצהבי, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן תשנ"א, עמ' 473-445.

[16] יוסף קאפח, כתאב אלחקאיק – ספר האמתיות, תל-אביב תשנ"ח. לדיון נוסף על ספר זה ראו: צבי לנגרמן, "פרק חשוב במחשבת ישראל ותימן - ביקורת על: הרב יוסף קאפח, כתאב אלחקאיק, תל-אביב תשנ"ח, פעמים, 75 (תשנ"ח), עמ' 152-144; בנימין אברהמוב, "כתאב אלחקאיק ומקורותיו", דעת, 55 (2005), עמ' 39-31.

[17] יש להעיר, כי הרב קאפח ע"ה לא היה משוכנע, שר' אברהם בן שלמה היה תימני. סבו, הרב יחיא קאפח ע"ה, שתיאר את חיבוריהם של חכמי תימן הקדומים, התלבט לגבי מוצאו של ראב"ש ומקום פעילותו וסבר, כי המחבר היה ממצרים (יוסף קאפח, "'דברי צדיקים וזכרונם בתימן' ‑ רשימת חיבורי חכמי תימן לרב יחיא קאפח זצ"ל", תימא, א [תש"ן], עמ' עמ' 27, סעיף מז). הרב יוסף קאפח כתב אומנם, שראב"ש היה חכם מחכמי צנעא, וזאת בהסתמכו על מהרי"ץ, המזכיר בחיבורו "חלק הדקדוק" את החכם "רבי' אברהם קדמון מחכמי צנעא" ("וכן ראיתי להרב רבי' אברהם קדמון מחכמי צנעא יע"א [= יכוננה עליון אמן / יגן עליה אלוהים] בפי' כ"י" (מהרי"ץ, חלק הדקדוק, על יחזקאל מו), אשר לדעת הרב קאפח ע"ה הוא ראב"ש (דברי צדיקים, עמ' 27, הערה 65), אולם במכתב ששלח אלי ב-ו' באב תשנ"ה בתשובה לשאלתי הבהיר הרב קאפח ע"ה, כי אין הוא קובע עמדה ביחס למוצאו של מחבר הפירוש, וכי הוא מסתפק בציטוט דברי מהרי"ץ הנ"ל. לדיון נרחב על מוצאו של ר' אברהם בן שלמה ראו ספרי: פירוש ר' אברהם בן שלמה התימני על ספר ישעיהו - מהדורה מוערת, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תשע"ה, עמ' 21-11.

[18] פירושי רבינו סעדיה גאון על התורה, ירושלים תשמ"ד. מהדורה זו נדפסה מספר פעמים, ואף נכללה ב"מקראות גדולות - תורת חיים" שבהוצאת "מוסד הרב קוק". חיבור זה עוסק רק בתרגום התורה של הגאון, ולא בפירושו הארוך, שלא היה נפוץ בתימן.

[19] בעריכת פרופ' יוסף טובי, ירושלים תשמ"ט, והכרך השלישי בעריכה משותפת עם ד"ר אורי מלמד.

[20] משלי עם תרגום ופירוש הגאון רבינו סעדיה בן יוסף פיומי זצ"ל, ירושלים תשל"ו, וכן בהקדמה לספרו: פירושי רבינו סעדיה גאון על התורה (ראו לעיל הערה 5), עמ' ו-ז.

[21] כגון מהדורת סיימון הופקינס לפירוש על מסכת "שבת", או מהדורותיהם של הרב יצחק שלת והרב ד"ר דרור פיקסלר, ומהדורת "מכון המאור".

[22] על ר' אברהם בן שלמה התימני ופירושו לספרי הנביאים ראו מאמרי: "'מדרש אלציאני' לר' אברהם בן שלמה על תרי-עשר", דברי הקונגרס העולמי ה-12 למדעי היהדות, חטיבה א – המקרא ועולמו, ירושלים תשנ"ט, עמ' 63-53, וכן במבוא לספרי הנזכר בהערה 17 לעיל, עמ' 85-21. הדברים שם נכתבו אומנם בעיקר ביחס לפירוש ראב"ש לספר ישעיהו, אך יש בהם כדי לסכם את דרכי פרשנותו על כל ספרי הנביאים.

[23] בהזדמנות זאת אזכיר אנקדוטה נוספת בקשר לפירושו של ראב"ש. במכתב ששלח אליי בתאריך ו' אב תשנ"ה כתב לי הרב ע"ה: "בשעתו עודדני הפרופ' ש' אסף ז"ל להוציאו לאור ואף כתב לי מכתב אל הרב מימון לעזור לי במימון הוצאת הספר. המכתב של אסף לא נמסר לתעודתו ועדיין נמצא בידי. אני לא התעסקתי בספר זה כי נטרדתי בדברים אחרים. וכאשר אלך לעולמי, אם אזכור אצוה שיתנו בידי המכתב למסרו לו שם אם ניפגש, או שהם ייפגשו וישוחחו פנים אל פנים".

[24] המבוא לספר משלי, עמ' ו, והשוו גם אופן העתקתם של כת"י ק' של הפירוש לספר תהילים (תהלים עם תרגום ופירוש הגאון רבינו סעדיה בן יוסף פיומי זצ"ל, ירושלים תשכ"ו, המבוא, עמ' יד) ושל כת"י ח' של הפירוש לספר איוב (איוב עם תרגום ופירוש הגאון רבינו סעדיה בן יוסף פיומי זצ"ל, ירושלים תשל"ג, המבוא, עמ' ז-ח).

[25] מו"ר פרופ' רצהבי אמר לי פעם, כי לרב קאפח יש "עיני נץ", וזאת בהתייחסו לכך שהרב מצליח לפענח כתבי יד שמצבם הפיסי לקוי ביותר ועל כן הם קשים מאוד לקריאה.

[26] ח"א, בשער, עמ' י.

[27] "אמר רבי יהושע בן חנניה: מימי לא נצחני אדם חוץ מאשה תינוק ותינוקת... תינוקת מאי היא? פעם אחת הייתי מהלך בדרך והיתה דרך עוברת בשדה, והייתי מהלך בה. אמרה לי תינוקת אחת: רבי, לא שדה היא זו? אמרתי לה: לא דרך כבושה היא? אמרה לי: ליסטים כמותך כבשוה" (עירובין, דף נג ע"ב).

[28] שם, עמ' יד.

[29] ראו, למשל, מה שכתב צוקר: "התאג' וכתבי-יד תימן הם הקרובים ביותר לנוסחה הסעדיאנית המקורית" (על תרגום רס"ג לתורה, ניו-יורק 1959, עמ' 317-318), וראו עוד הדוגמאות שמביא רצהבי להוכחת קביעה זו: אוצר הלשון הערבית בתפסיר רב סעדיה גאון, רמת-גן תשמ"ו, עמ' 23.

[30] לעניין זה ראו עוד מאמרי: "שמותיה של ירושלים בחיבורי רב סעדיה גאון", מחקרי חג, 4 (תשנ"ב), עמ' 82-74.

[31] לעניין תרגומי שמות עצם פרטיים ראו עוד: Yosef Tobi, “Translation of Proper Names in Medieval Judeo-Arabic Translations of the Bible”, Bulletin of the Israeli Academic Center in Cairo, 21 (1997), pp. 18-22.

[32] עמ' ח.

[33] ירושלים תשל"ב, עמ' 26.

[34] "הספר יצא בקול רעש אדיר בתרועה גדולה, עם כל כלי ומכשירי הפרסומת. עם פרסומי שמות עשרות חכמים נבונים ומלומדים, המהללים ומפארים את ההוצאה החדשה" (ספר הכוזרי לרבנו יהודה הלוי זצ"ל – מקור ותרגום, מהדורת הרב יוסף קאפח, קרית אונו תשנ"ז, פתח דבר, עמ' 5).

[35] שם, עמ' 6-5.

[36] רס"ג, תהילים, עמ' קמ. הערה לפסוק כא.

[37] רס"ג למשלי, עמ' פח.

[38] שם, עמ' קכא.

[39] בסוף ספר דניאל מצוי רק מילון אחד: עברי/ארמי – ערבי (למרות שבשער המילון נדפס בטעות "ערבי-עברי"), ובסוף הביאור על חמש מגילות אין אף לא מילון אחד.

[40] התרגום האחרון הוא למילה "רַבָּיו" (איוב טז, יג), וראו שם הערתו של הרב קאפח, המציינת את המקומות הנוספים שבהם הגאון משתמש בתרגום זה או דומה לו.

[41] להדגמת האופן שבו הגאון משנה את תרגומו בהתאם לחילופי המשמעויות של אותה מילה ראו מאמרי: "משמעויות המילה 'ארץ' במקרא והשתקפותן בתפסיר רב סעדיה גאון למקרא", לשוננו, נז (1993), עמ' 214-203.

[42] עמר, על עקרונות אחדים (ראו המקור לעיל), עמ' 69.

[43] המבוא לפירוש לתהילים, עמ' ט, וראו שם בפירוט רב.

תאריך: 
28/07/16 כ"ב תמוז התשע"ו
x

Audio Playlist