אם עבודתי מקובלת גם על מלומדים - זה מעודד ומחייב
לכבוד הכנס השנתי למורשת הרב יוסף קאפח זצ"ל, שיערך החודש ביום שני י"ט תמוז (2/7/18) בבית הכנסת ישורון בירושלים, אנו שמחים לפרסם ריאיון נוסף במסגרת "מופת לדורות", פרוייקט תיעוד והנגשה לדמותו ומשנתו הרוחנית של הרב יוסף קאפח זצ"ל, שפורסם בעיתון על המשמר בחודש אייר תשכ"ט.
הריאיון שופך אור על התייחסותו המיוחדת והמקורית של הרב לסוגיות ציבוריות סבוכות שמלוות את החברה הישראלית עד היום, הר הבית, ארץ ישראל השלימה ומעמדה של הרבנות הראשית.
הרב קאפח, שנמנע כל חייו מלעסוק בפוליטיקה הותיר מורשת אדירה של אוצרות רוח המכוננות ערכים חברתיים ודתיים.
תודה לרב דוד משה יצ"ו על הפניית המכון לכתבה. גם אתם מוזמנים לשלוח חומרים נוספים למערכת האתר כדי שנביא לתועלת הציבור.
אתם מוזמנים לקחת חלק בכנס השנתי בבית הכנסת ישורון. לפרטים לחצו כאן
אלמלא העדות — קובץ בן שבעה כרכים וקובץ בן שלושה כרכים של תרגום פירוש המשנה לרמב״ם מערבית לעברית, מפעל־חיים ממש — הייתי נתפסת לענוותו המופלגת, האמיתית של הרב יוסף קאפח. הוא השיב לשאלותי בסבר פנים יפות, בנחת, אך לאורך כל הדרך כיסה והמעיט יותר משגילה. התעורר בי הרושם, שאינו מורגל להשיח על עצמו, ודאי שלא בהנאה, ולכן כשהגיע הרגע שנתבקש לעשות זאת — כבר היה מאוחר מדי ולא היה מסוגל.
"אם עבודתי מקובלת גם על מלומדים זה מעודד ומחייב"
דוגמה לכך היתה שאלתי הכמעט אחרונה, שאפילו לא רשמתי אותה לעצמי מראש, שכן היא מסוג השאלות הכל־כך מתבקשות, עד שהיו לזרא.
השאלה היתה מה הרגיש הרב קאפח, כשנודע לו על ההחלטה להעניק לו את פרס ישראל.
״הרגשתי היתה, שהנה מה שנדמה היה לי שאני עובד לעצמי — מחשיבים גם אחרים. לא עצם הפרס שימח אותי, אלא ההכרה שניתנה לעבודתי; שעבודה זו ראויה להיחשב משהו. וזה מחייב להמשיך.
״כשאני עובד, המטרה היא ללבן את הדבר שאני עוסק בו ולהגישו לפני אלה הרוצים ללמוד, בצורה היכולה לעזור להם. ברור שבתור קנה־מידה לעבודתי איני יכול להביא תלמידי בתי ספר, או גדולים ממני. קנה־המידה הוא האדם הרגיל, שרמתו כרמתי. אני יודע, יש שאדם מנסה להתעלות ולהתעלות, אינו מרהיב־עוז, עד כי אינו מגיע למאומה. אני פועל למען אדם כמוני, כדי להועיל לו, לעבודתו וללימודיו. ואם דרך זו מקובלת גם על מלומדים — זה מעודד ומחייב״.
זאת אומר אדם, שסיים עתה מפעל בן 18 שנה, תרגום לעברית של פירוש ששת סדרי כשנה לרמב״ם: שתרגם, ביאר והכין את פירוש רב סעדיה גאון (גם כן מערבית) לתורה, לספר תהילים ולחמש המגילות (שלושה כרכים); שספרו ״הליכות תימן״ זכה בפרס ביאליק, ואשר שורת ספרים נוספים פרי עטו מונחת על מדף שלם בספרייתו.
פירוש המשנה
מתי עשה היכרות ראשונה עם ״ספר המאור״ לרמב״ם — שאלתי, ונסתבר כי הרב קאפח אינו מסכים כלל עם השם המסורתי, שניתן לפירוש המשנה בידי הרמב״ם. לדעתו השם אינו נכון. מקורו בבית־הכנסת בחאלב, שבו נמצא כרך של פירוש הרמב״ם. אולם הרמב״ם עצמו לא קרא לחיבורו בשם ״המאור״ אלא פשוט ״פירוש המשנה״ — וזה השם.
לעצם השאלה — ״ההיכרות שלי עם הרמב״ם, אין לה ראשית. נולדתי בבית כזה שהרמב״ם, ספריו ופירושיו הם לחם־יום״.
לפני 80 שנה החל סבו, הרב יחיא קאפח. לתור ברחבי תימן אחר כתבי-יד של פירוש המשנה בידי הרמב״ם. במהלך השנים אבדו קטעים וחלקים שלמים של הפירוש, ובכל תימן לא נמצא כרך אחד מכונס ושלם. למרבה המזל, אומר הרב קאפח, מה שאבד פה נמצא במקום אחר ולהיפך״. וכאשר הגיע לישראל, לפני 26 שנה, היו בידיו כתבי־יד עתיקים "די טובים״, אם כי טעונים השלמה.
את החומר החסר מצא בספריות אוקספורד ומינכן. בספריית מינכן, הוא אומר, מצויים כתבי־יד שנכתבו בצנעא לפני 600 שנה. הם נאספו עוד לפני מלחמת העולם השנייה ולא הושמדו במלחמה. אוסף עצום של כתבי־יד יהודיים נמצא גם בספריית לנינגראד. אולם הגישה אל החומר קשה.
במלאכת התרגום מערבית לעברית הקפיד הרב קאפח בשני דברים: בתרגום מן הנוסח הערבי המקורי. ובתרגום מן הנוסח הסופי של הפירוש.
לגבי הנוסח הערבי המקורי: כיוון שהנוסח הופץ על־ידי העתקה ביד. המעתיקים לא תמיד הבינו מה ידיהם כותבות — נפלו במרוצת השנים שיבושים חמורים, שגרמו אף שינויי תוכן. גם התרגומים החלקיים לעברית נעשו בשגיאות גסות, שכן המתרגמים, שהיו בעיקר רופאים, — או שלקו באי ידיעת העניין, או שלא שלטו היטב בערבית.
״יש הרבה שגיאות, פשוט מאוד מעוררות צחוק" אומר הרב קאפח, וכדוגמה הוא מביא את ההלכה האומרת, כי בשבת אסור לגזוז ציפורניים, אך אם נחתך בשבת רובה של הציפורן — מותר לגזוז בשבת את יתרה. המלה הערבית לציפורן היא — צפר, אך צפר הוא גם שיער־קלוע.כתב, איפוא, המתרגם: אבל שיער, אם נתלש רובו — מותר לגזוז אותו בשבת. קיבלנו הלכה מוזרה, סתומה, ואפילו מגוחכת.
אהבת יהודי תימן לרמב״ם
אשר לנוסח הסופי של הפירוש — הרמב״ם אמנם כתב את הפירוש למשנה במשך שבע שנים בלבד (מגיל 23 עד 30, כפי שהעיד על עצמו), אולם כל ימיו הוסיף להגיה ילתקן פירוש זה. התיקונים לא קובצו יחדיו, אלא הועתקו בידי תלמידיו ונתפזרו אף הם. איסופם והשוואתם, כדי לקבוע מוקדם ומאוחר — היוו מלאכה בפני עצמה, שמצאה את מקומה בתרגום הרב קאפח בהערות, שהוסיף בצד התרגום, המתייחסות ,לנוסחים הקודמים לנוסחי־הביניים. כהערות צויינו גם המקורות מהם שאוב נוסח הרמב״ם. גם מלאכה זו לא היתה קלה, שכן היה על הרב קאפח להתחקות אחר מקורות, שרבים מהם מצויים כיום בידינו בנוסח שונה.
עתה ניצבים בספרייתו עשרה כרכים חדשים בהוצאת מוסד הרב קוק. שבעה — המכילים את התרגום לפירוש הרמב"ם בעמודה אחת, ואת הפירוש המקורי (באיתיות עבריות) בעמודה המקבילה. שלושה - המכילים רק את התרגום העברי. המשנה מופיעה, כמובן בראש כל עמוד. דיפדפתי בסדר טהרות, ואמירתי, כי רוכשי הוצאות הש"ס קודמות עשו בוודאי מקח טעות. "ללא ספק", אמר הרב קאפח, והתכוון — ללא ספק — למפרש, לא למתרגם.
מה מקוד האהבה שרוחשים יהודי תימן לררמב״ם ? — שאלתי.
שלוש סיבות עיקריות מנה הרב קפאח. האחת — הקירבה שבאורח־המחשבה שמצאו יהודי תימן בכתבי הרמב׳׳ם קירבה שנבעה ממשגים פילוסופיים מוכרים, שהיו נחלת המשכילים מארצות האיסלאם בימי־הביניים ; השנייה — ״איגרת תימן״, שבה הסיר הרמב״ם מיהודי תימן את סיוט האמונה במשיח־השקר שקם להם, ואגב־כך גם קילס ושיבח, באיגרת, את בני העדה; ושלישית — פעולתו והשתדלותו של הרמב״ם אצל מלך מצרים (הרמב״ם היה רופאו) להקלת עול המיסים מעל יהודי תימן.
עד כמה הטביע הרמב״ם חותמו על יהודי תימן, כמעט עד היום הזה, יעיד קטע מסיפורו של הרב קאפח:
״עליתי לארץ בתש״ג, לפני 26 שנה, באמצעות הסוכנות. כבר הייתי בעל משפחה. בתחילה עבדתי בתל־אביב בצורפות־זהב. היה לי בית־מלאכה. אצלנו במשפחה עברה הצורפות בירושה כ־14—15 דורות. בתימן לא היה מושג כזה של לימוד תורה בלי לעבוד. הרמב"ם התנגד לכך שאדם ילמד ויקבל תמיכה לקיומו".
"הצורפות בארץ נמשכה בדיוק שלוש שנים. בתש׳׳ו סגרתי את בית־המלאכה, באופן זמני, ועליתי לירושלים כדי לרענן את לימודי בישיבת הרב קוק — 'מרכז הרב', ולאחר־מכן במכון הארי פישל, בהנהלתו הרוחנית של הרב הרצוג. הדברים התפתחו אחרת ולא חזרתי לבית־המלאכה״.
קטע זה בביוגראפיה שלו מסבר הרב יוסף קאפח כמתנצל. בתימן, הוא אומר, יכול היה להקדיש שש־שבע שעות לעבודה, כי רמת־החיים היתה זולה. במעט שעות־עבודה הרוויח כדי מחייתו, ובייתר הזמן שקע בלימודיו באין מפריע. כאן — כדי להתקיים יש להקדיש לעבודה שעות מרובות. ״ראיתי שהעבודה 'מושכת' אותי ושלא אוכל ללמוד כפי שהייתי רגיל״.
נסע הרב קאפח לירושלים, ומאז לא שב עוד לתל־אביב. כן, הוא שב אליה מקץ ארבע שנים כדיין, אבל עשה בה רק את ימי העבודה. בסופי השבוע נסע למשפחתו בירושלים. מקץ שנה פסקו גם נדידות אלה, כאשר מונה חבר בבית־הדין הרבני בירושלים. מזה 18 שנה הוא מכהן בתפקיד זה, ובינתיים — כותב ומפרש.
בחדר־עבודתו, בשכונת נחלת־אחים בירושלים, עמוסים הקירות ספרים — כתבי-הקודש בחלקם המכריע אך מבצבצת גם עטיפתם הלבנה של כתבי ש״י עגנון. "אני מעריץ גדול שלו״. אומר הרב קאפח ומראה בגאווה את הקדשת הסופר על אחד הכרכים. "יש בינינו ידידות זמן רב".
הבנים שירתו בצה״ל
״נאמר לי שברשותך כתבי-יד עתיקים ונדירים״. ״יש בידי פירושים של ראשונים: הרמב״ם, רבני סעדיה גאון, כתבי-יד של מפרשים ראשונים עתיקים, תימנים ולא תימנים: חכמי צרפת, אשכנז, ספרד, שכתבי יד יחידים שלהם התגלגלו לתימן, בדרכים לא נודעות״.
״בני במה הכתבים העתיקים ביותר שברשותך?״
״כתבי־היד העתיקים ביותר הם בני 700 שנה, והם פירוש רב סעדיה גאון לשיר השירים וקהלת׳׳.
על אחד ממדפי הספריה העליונים ניצבים שני תיקי ספר תורה מעוטרים על עץ — אחד משושה השני משומן, — שהרב קאפח הביאם איתו מתימן: העיטורים עדינים וצבעוניים, נראים כאילו צוירו על קלף, מעשה ידי אמן. אני מעירה, שמוזיאון ישראל היה ודאי שמח לצרפם לאוספו, והרב קאפח מודיע לי, שאכן כבר פנו אליו כמה אנשים בעניין זה, אולם אינו רוצה להיפרד מן התיקים.
על חלקת הקיר היחידה בחדר, המתמשכת מן הספה למעלה, שתי תמונות: של הרמב״ם ושל ר׳ יחיא, סבו של הרב קאפח. הרב יושב על הספה כשהוא סמוך לשולחנו. על מדף, בהישג־יד, מונח מכשיר טלפון (שמיספרו איוו מופיע בספר־הטלפונים).
—במה עוסקים שני בניך? — שאלתי.
הרב קפאח לא נטה להרחיב את הדיבור על עיסוקיהם (״פקידים״) וציין, כי שניהם למדו בישיבות ושניהם שומרי־מצוות. לעומת זאת אמר, בלא־מעט גאווה, כי הבן הגדול השתתף במיבצע סיני, והצעיר שירת בצה״ל כמדריך גדנ״ע.
— מה עמדתך לגבי גיוס בחורי ישיבות לצבא?
״אני את שלי עשיתי. להיכנס לוויכוח על זה אינני רוצה״.
בלי פוליטיקה
מכאן נסללה הדרך לשאלות בענייני דיומא הקשורות בשאלות הלכתיות. כמעט על כולן השיב הרב בהסתייגות, או לא השיב כלל. "הנשמר לנפשו ירחק מפוליטיקה״ — הוא הכלל הנקוט בידו.
על ״מיהו יהודי״ (ראשית הראה לי ספר, הזהות היהודית״, שיצא לאור באנגלית בשנת 1968, ובו תרגום התשובות שנשלחו בשאלה זו לד. בן־גוריון מרבנים ומנהיגים בארץ ובחו"ל — והרב קאפח ביניהם): ״ההלכה בשאלה זו די פשוטה, ומי שמעמיד אותה כגזענית — טועה. עובדה היא, כי ברגע שמי מבני המשפחה מתגייר, והתהליך אינו מסובך, הוא הופך לבן העם היהודי! אילו ביסוד הגיור היתה גישה גזענית — מה כבר יכלה לשנות הטבילה?״
— ומה לגבי בנים מנישואי תערובת, שאינם נחשבים יהודים כי אמם אינה יהודיה? אצל רבים מהם אי־הנכונות להתגייר היא עניין עקרוני.
"יש לנהוג על־פי צו התורה ולהתגייר. אלא שאינם מסכימים להתגייר — אני רואה בזה עקשנות. אלו הם דברים פשוטים, שלא היו צריכים כלל להתפתח ל,בעיות׳ ״.
"ביהדות מוותר מי שבידו לוותר. אם הצו הוא בידי שמים, אי אפשר אפילו לדרוש מהרבנות לוותר ולשנות, כי זה לא דבר שבידה. אם מדובר בצו עליון של תורה — אני יכולים לנסות להבין את הצו, מדוע הוא ניתן, אבל שינוי ההסבר או שינוי הנסיבות אינם יכולים לשנות את הצו כשלעצמו. דרישה לשנות צו מן התורה, כמוה כדרישה לוותר על המהות".
— האם נמנה אתה עם המקילים או המחמירים בשאלת ניתוחי מתים?
"מעולם לא עסקתי בזה ואינני רותה לעסוק. כיום השאלה היא תערובת של דין, השקפות ופוליטיקה, ואינני רוצה להיכנס לזה".
"תפקיד הרבנות והרבנים בכל מחוז ואיזור הוא לפסוק במקומותיהם, וכל אדם יחליט לעצמו. אני סבור שכל אדם זקוק ליום-מנוחה, ואין זה קשה לעמוד בדרישות ההלכה. אילו החילוניים היו רוצים — הכל היה אפשרי. גם את העבודה בשבת בקיבוצים אני רואה הרבה יותר כעיקרון מאשר כצורך".
"אש היא אש"
— האם אפשר לראות כיום בהבערת אש על יד הצתת גפרור עשיית מלאכה בשבת?
״בשאלת האש אין בכלל מה להתווכח. אש היא אש, והיא אסורה בשבת, בלי הבדל איך מבעירים אותה, על־ידי אבנים או גפרור. אינני יכול לומר בהכללה, מהי עמדתי בנושאים אחרים. כשדנים בנושא מסייים — אפשר לדון״.
— האם היית מעדיף, שיהודי המגיע לכותל המערבי בשבת ברכב, לא יפקוד את הכותל כלל?
"אמנם נאמר, כי אדם בחצרו של המלך עובר על מצוות המלך, אבל כיוון שאדם יכול לעשות את השלילי ביותר בביתו ובכל מקום אחר — אותו יהודי בעיני הוא מחלל שבת, גם אם לא הגיע לכותל".
— האם אתה גורס עריכת תפילות על הר הבית?
"ברצון להתפלל על הרב הבית יש פוליטיקה וגם אי ודאות של גבולות בית המקדש. אין ספק שישנם גבולות שאסור להיכנס לתוכם מבחינה הלכתית, אבל קשה מאוד לקבוע אותם. ייתכן שלו אפשר היה לבצע חפירות ארכיאולוגיות על הר הבית — היו מגיעים למימצאים שהיו מאפשרים לקבוע הגבולות. ההלכה בעניין זה ברורה ומוגדרת, במטרים ואמות. אבל אי־אפשר לדעת, היכן המדידה מתחילה והיכן מסתיימת. עד כמה שראיתי את הקביעות של הרב גורן ואחרים — הן מבוססות על השערות יותר מאשר על ודאות״.
— מכאן שלא נכנסת לתחומי הר הבית.
״לא, מן הסיבה שאינני יודע, היכן מותר לי להיכנס״.
בניין בית שלישי
— היית רוצה לראות בבניינו של הבית השלישי?
״זוהי שאיפה של כל יהודי, אבל ברור שלפי המסורת לא יכול בית־המקדש להיבנות בלי הופעתו של נביא, ויש הגדרות ברורות ומגובשות, איזהו האדם שיכול לטעון שהוא נביא. הרמב״ם כותב בפירוש, מה הן התכונות והבחינות לאמת גבורתו של הטוען להיות נביא.
״בזמן בניית בית שני, כשעוד היו שרידים של בית ראשון, בכל־זאת סמכו על הנביאים, כי מקום המזבח וכיו״ב מקומות, צריכים להיות מדויקים. ואנו, שרחוקים אלפיים שנה מחורבן הבית, קל וחומר.
— מה יחסך לשטחים שבשליטתנו מאז מלחמת ששת הימים?
" אין ספק ששאיפתו של כל יהודי — כפי שאני רוצה לראות אותו — היא לארץ־ישראל שלימה, מבחינה לאומית ודתית. יש אצלנו אפילו מצוות שלא יכולות להתקיים בלי שלימות הארץ, שאם אומר אותן, יחשבו אותי אפילו מטיף למלחמה נוספת. אין ספק, שאני שבע־רצון ממצבנו כיום״.
— ואם נגיע למצב של מו״מ עם הערבים, תהיה מוכן לוותר על שטחים?
״איש לא ישאל אותי. כשירצו לשאול אותי ולהתחשב בדעותי, כדאי לי לחשוב״.
— האם לדעתך דרושים בישראל שני רבנים ראשיים?
״אני מעדיף שלא לומר. (בשיקול שני:) ייתכן שלעת־עתה, במצב הקיים של עדות שונות, המגובשות כל אחת לעצמה — זה טוב. אולם אלה דברים שנוגעים יותר לפוליטיקה, ואני מעדיף להניח זאת לאחרים״.
— האם אתה שבע־רצון מדחיית הבחירות למועצת הרבנות הראשית?
״הניחי את זה לבעלי הפוליטיקה״.
— הרמב״ם סיים את הפירוש למשנה בהיותו בן 30. ב״פרקי אבות״ כתוב ״בן 40 לבינה, בן 50 לעצה״. דיין במדינת ישראל, לעומת זאת, רשאי לכהן עד גיל 75, והרבנים הראשיים אפילו לא מוגבלים בגיל הזה. מה עמדתך ב״שאלה הביולוגית"?
החשבת היידע
״הגיל אינו צריך להיות מודד לכל אדם. אנו מכירים בני־אדם די מבוגרים ואף־על־פי כן מוחם המחשבתי עמם, ומקרים הפוכים — ולא רק במישרות רבנות. לדעתי אי־אפשר לעשות מן הגיל כלל. הייתי מייעץ גם לאדם, בכל מישרה שהיא, לשקול את עצמו. אשר לרבנים הראשיים, אילו צריכים להקים ועדה או גוף, מקובל על כל החוגים, שיחליט — אף־על־פי שמבחינה ביולוגית אי־אפשר להגביל בזמן״.
— האם היידע שמקנים כיום לתלמידי יסודי ותיכון במדעי היהדות הוא, לדעתך, מספיק?
״תלמידי התיכוניים, לא רק הממלכתיים, אלא גם הממלכתיים־דתיים — חלשים. אין להם ידיעות בסיסיות במדעי היהדות.
״אינני מוסמך לומר, אבל לצערי מורים רבים אינם די טובים, ידיעותיהם קלושות מאוד, ורבים משתדלים רק למלא את מיכסת השעות. וזה משתקף בתוצאות. בוגר יסודי-דתי צריך היה לדעת בגיל 14 הרבה יותר ממה שהוא יודע.
״ייתכן שהדבר תלוי גם בבית ובסביבה. הרבה דברים ״בחוץ״ מטרידים את הילד, וכשהוא בבית־הספר הוא כאילו מתנתק בכוח מהעולם החיצוני ומסתגר בבית־הכלא. הוא בקושי מצטמק באווירת הלמידה כשהוא בביה״ס.
״באוירה שאנו גדלנו, ברובע היהודי בצנעא, כל מסגרת החיים היתה מכוונת להחשבת היידע. ילד הרגיש, שהוא צריך לדעת. כאן, כשהילד נמצא ברחוב,מי שואל אותו על לימודיו? מי מתעניין בזה?
״גם כאשר ההורים משתדלים לעזור לילד, הם דואגים יותר למחברת הציונים שלו מאשר למוחו ולידיעותיו. אינני יודע. אם הדבר ניתן לתיקון, אבל זה המצב. אין ספק, שתעודה נחוצה כקנה־מידה, אבל צריד להיות גם משהו מעבר לה. צריך ליצור בציבור אווירה של החשבת היידע״.
— האם אתה עוסק עכשיו בעבודה מדעית חדשה?
"עכשיו אני עוסק במשנתו הפילוסופית של ר' סעדיה גאון. בדעתי להמשיך גם את הרמב"ם. בעולם יש הרבה מה לעשות. החסרון הוא, שהיום רק בן 24 שעות, והחיים אינם מאות שנים אלא עשרות שנים..."