א אנחנו היום שוב נתחק עדיין לעניין של דרך ההתמסחרות של ימינו. אם זה ברמת הקניונים, הספר סופרים גדולים ואם זה ברמת הבסטות. וכבר אמרנו שבסופרים הדרך היא שבני אדם נכנסים לקוחות, לוקחים מן המדפ מוצרים שהם חפצים לקנותם. שמים בעגלות, מגיעים לקופה ואז מקבלים את החשבון. מקבלים את החשבון ומשלמים פעמים שאולי אז הם מתחרטים מלקחת מוצר אחר בגלל המחיר או בגלל שאין להם מספיק כסף. אבל עד אז כאמור הם מרכזים להם את המוצרים. אה אמר שאם במהלך נטילת המוצר ממדף הנחתו בעגלה ועד לקופה אם המוצר נפל ונשבר ארע לו נזק האחריות היא על הלקוח הועיל ומבחינה הלכתית אדם אשר רוצה לקנות מוצר ויודע את מחירו וזהו המצב בסו פרים שיודעים את המחירים שלהם וידע התמחיר שלו כלומר מדובר בדמים קצובים הרי משעה שהגביע את המוצר הוא כבר כמו שלו אם לא שלו לחלוטין ולכן הוא אחראי על הנזק אם ארע לו נזק אלא מה שעד להגעתו לקופה יכול הוא להתחרט יש לו אופציה להתחרט ומשום כך אמרנו שזה כמו שלא. כי מבחינה הלכתית אם ראובן ושמעון נוסעים ונותנים בדבר מכירה וקנייה וקבעו את המחיר והסכימו לקנות ולמכור הזיי מן הרגע שהקונה הגביע את החפץ הוא כבר שלו אפילו שהוא לא שלם לא יוכל לחזור בו לא המוכר ולא הקונה מאחר ו כאמור נעשה מעשה קניין ודמי ה המוצר הם חוב על הקונה לא יותר זהו הדין מבחינה הלכתית אבל בסופרים קיימת אפשרות ללקוח לחזור בו עד לתשלום עד שהוא יוצא החוצה מן הרגע שהוא שלם יש כבר נרשם בקופה הוא איננו יכול להתחרט אבל עד אז הוא יכול להתחרט לכן אמרתי שאדם אשר מרים מוצר בסופר זה הוא כמו שלו הלייבדמת הוא שלו אבל הוא כמו שלו כי יש לו אופציה להתחרב אבל הוא כמו שלו כדי להתחייב באחריות אם משהו לאותו מוצב אבל מדברי המאירי בבא בטרא א דף פז עמוד ב ודף פח עמוד א' מתברר שהזכות האפשרות לחזור היא רק נתונה לקונה, אבל למוכר אין אפשרות כבר לחזור בו מאחר והוא העמיד את זה בשוק הפתוח. כלומר, כל אדם יכול לבוא ולקנות. וכולם יודעים את המחירים הקצובים של אותם מוצרים. הרי מן הרגע שלכוח לקח כבר לעגלה, אף על פי שהבעל החנות, תרן קיבל את כספו, בעל החנות כבר לא יכול להתחרט והוא לא יכול לבוא לומר אל תיקח את זה אני לא רוצה יש לי שיקולים א עכשיו אני מתחרט אני לא רוצה לא מהבחינה זו הוא כבר חסום אז יש אפשרות של חזרה חד סטרית של הקונה ולא של המוכר וזה נשען ונתמח הדין הזה מהסיפור בגמרא שאמרתי לכם בדף בב בטרא דף פח עמוד א' סופר על אדם אשר בא ופתח בסטא למכירת ד ליד צפת הנהר וכמובן בני אדם ידעו מה המחיר של הדלועים וכנראה שהדלועים היו טובים מאוד אז הייתה הסתערות עצומה על הדלועין הללו ואז המוכר עם בית שליטה כי הוא לא ראה מי לוקח מה וכמה ולכן מה הוא עשה כדי לבלום את ההסתערות שכאמור יצאה משליטתו מה עשה אמר הרי הן מוקדשים לשמיים כל הים הללו הקדש לשמיים בצורה כזו רצה להפחיד אותם שידר אם הם לוקחים דלועין ידעו שזה הקדש ועשו להם להנות מן ההקדש ובאו לדיין הלקחות ואותו מוכר לפני רב קהנה אמרו אנחנו לקחנו אבל הוא אמר עכשיו זה הקדש אמר להוא אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו והנמלה הוא דקיצ דמיו אבל לא כיצא דמיו ברשות מראה הוא קיימפר הקדיש כלומר אמר רב קהנה אם המחיר היה קצוב גמרנו יצא מרשותך מי שהגביע את הדלואין זכה בו. הוא חייב לך כסף. זה שני דברים שונים אבל אינך יכול כבר להגדיש אותו. אז יוצא איפה שבעצם יש כאן משהו חד סטרי קונה שגביעת הדלעת. נניח הוא לא רצה את זה חזיר את זה לקח דלעת אחרת. אבל אם הוא החליט זה שלו אין המוכר יכול לחזור בו. המוכר חסום כי כך המוכר קיבל על עצמו. הוא קיבל על עצמו שזה שוק פתוח, שזה בסטה. ולכן ועוד אותם אלה שמוכרים א בבסטות אם הקונה בא ולקח ועכשיו נניח בעל הבסטה הבחין שיש לקוח מאוד מאוד קבוע אצלו וכבר אותו מוצר עוזל ואז לא יהיה לו מה לתת ללקוח הקבוע והוא רוצה לקחת מהלקוח הזה שכבר הגביע ולקח לרשותו רוצה לקחת ממנו בטענה שהוא לא מוכר את זה אינו זכאי לעשות כן הואיל והוא ניהל את דרך המסחר שלו בדרך של חופש הקנייה כל אדם יודע מה מחיר המוצר ובא ומושח ומקביע גמרנו זה של הוקח והלוקח חייב לו כסף הלוקח עד למתן הכסף יכול להתחרט אבל המוכר כמובן אם זה מיידית לא שיקח את זה הביתה ויעזור אבל המוכר כבר לא יכול להתחרט רבי חנן בנגש אומר