כבר אמרנו שמיוחד הוא החמץ שהתורה לא רק עשרה את אכילתו בפסח, אלא גם עשרה אותו וביראה ובל ימפא. אבל מיוחד הוא החמץ שהתורה ציוותה במצוות עשה. תשביטו שאור מבתיכם. ורבנו כתב להשביץ אור 114 בדפוסים כתבו להשביץ אור ב1 ועוד שבכתבי יד תימן מדויקים להשביץ אור 114 כלומר המצוות עשה חלה מ-14 במהלך כל שבעת ימי אחד שכל אמת שהוא א מגיע נטאר לעצמנו שהוא הגיע בעצומו של פסח הוא מצווה לבדוק ולהשביט את החמץ כי זה מצוות עשה מ-14 במהלך כל היום אומר רבנו שההשבטה הזו מן התורה היא בלב דהיינו מבטלו בליבו שבשבילו החמץ הוא כעפרה דארעה זה לא לא רק עניין של מפקירות, אלא עניין של צריבה בתודעה שבשבילו החמץ זה כמו עפר. אין לו שום עניין בו כמאכל אלא כעפר. זה מבטלו בליבו. וזוהי המצוות עשה מן התורה. אבל רבנו כתב שבנוסף למצוות עשה זה שלו תורה, חכמים תיקנו והרחיבו את המצוות עשה. בשני דברים. א' בכך שחייבו את כל אחד ואחד מאיתנו לרדוף אחר החמץ, לחפש אותו בחורים ובסדקים ולסיים איתו בדרך אכילה או בדרך גיאור פיזי כל מה שלא נצרך עוד לאכילה. ולכן גולת הכותרת של המצוות העשה הזו שכבר מטבע דברים היא נעשת כבר מפורים עד פסח מבחינה מעשית. אבל חכמי ישראל נתנו לזה זמן שאם האדם עושה מעשה מסוים זה נחשב לו למצווה והוא מברך עליה. וזה ערב אור לרבע. אז האדם עושה בדיקת חמץ ולפני כן מברך אשר קידשנו במצוותיו וציונו על ביאור חמץ. בין אם ימצא חמץ ב פועל בין אם לא ימצא. ואם מצא חמץ בפועל משייר מה שהוא אוכל. ואם נשאר לו לאחר שכבר הגיע זמן איסור אכילה מבערו פיזית. וזה מתקשר ומתחבר לברכה שתיקנו חכמים אשר קידשנו במצוותיו וציונו על ביאור חמץ. כי למרות שכאמור מבחינה מעשית הוא כבר מתחיל מפורים על פסח, אבל חכמי ישראל רצו לתת לזה אופי של מצוות עשה ולכן קבעו זמן שהוא אור אור 14 אבל נאמר במשנה ונפסק בהלכה מה יהיה אם שכח ולא בדק בליל אור 14 אז נאמר בודק ביום 14 מה יהיה אם שכח או הזיד ולא בדק ביום 14 נאמר שבודק בתוך החג עצמו מה יהיה אם שכח ולא בדק ב בתוך החג עצמו. נאמר בהלכה שבודק גם לאחר החג. למה הוא בודק לאחר החג? כי הרי חמץ שעבר עליו הפסח אסור באכילה. וכדי שלא יקשל בשמה הוא יאכל דבר שאסור, חיובו אותו לבדוק אחרי פסח. אמר רבנו בפרק שלישי מהלכות חמץ ומצא הלכה ה. מי ששכח אוזיד ולא בדק בליל ארבעה בודק ב-14 בשחרית לא בדק בשחרית בודק בשעת הבעור לא בדק בשעת הבאור בודק בתוך החג עבר הרגל ולא בדק בודק אחר הרגל כדי שיבאר מה שנמצא מחמץ שעבר עליו הפסח מפני שהוא הסורבן היה כשבודק החמץ בליל 14 או ביום 14 או בתוך הרגל מברך קודם שיתחיל לבדוק אשר כדשנו לצות האבץ צבנו על ביאור חמץ אבל אחרי הפסח אומר רבנו אינו מברך. ום בדק לאחר הרגל אינו מברך. אומר המגיד משנה, מה שכתב רבנו שאם הוא בודק אחרי הרגל, דהיינו אחרי הפסח, אינו מברך. הוא אומר זה אלה הם דברי רבנו הראויים לו. כלומר זה חידוש שרבנו הוש חידש אותו שאחרי חג אין מברכים. והוא מנסה לתת הסבר. לדברי רבנו, למה אחרי פסח לא מברכים? והוא אומר, כי בפסח יש ביראה ובימצא ואסור לנו לאכול חמץ. אז כשאדם הולך ומבאר, הוא הרי נמנע שלא יגיע לבעל ליראה ובא להימצא ולכן מברך. אבל אחרי הפסח כבר אין ב להיראה ב להימצא. אז על מה יברך? כל מה שהוא עושה זה רק אמצעי. לטובתו שאם ימצא חמץ שעבר עליו פסח שלא יתקשל בו באכילתו אבל כיוון שאין בא ליראה ובימטא כבר אין ברכה על כך מורי האיר ובצדק והוא אומר הדברים קצת תמוים מדוע כיוון שיוצא מדברי המגיד משנה שכאילו אנחנו מברכים על ביאור חמץ כדי שלא נעבור על האיסור והרי אדם מנפא את הקמח מפני התולעים. האם הוא מברך ברכה כלשהי כדי שלא יקארשל באיסור אכילת שרטים? אין ברכה כזו בכלל. ואני מוסיף על דבריו. אדם אשר מנקר או מנקד את את החלב מהבהמה, חלב אסור בכרת, הוא מוציא אותו כדי שלא יקשל בו. כלום הוא מברך? לא. לעומת זאת ה מצוות שחיטה מברך עליה כי מצוות עשה לשחוט ככה התורה הורתה לנו שלא לאכול בשר בלי שחיטה אז בגלל מצוות עשה מברכים לא בגלל לו ובאמת כמו שהרן אומר מורי במסך כתובות מדבר על נוסח ברכת האירוסים ברכת הקידושים אשר קידשנו במצוותיו עכשיו אצלנו הנוסח והבדילנו מעריות אבל אצלהם הנוסח וציונו על העריות והרן ובלק מה וכי מברכים ברכה עלים וציונו על העריות לא מברכים ברכות עלים הוא צודק אז אותו דבר גם כאן וכי הברכה היא מחמת בלראה לכן אומר מורי לא הברכה היא לא מחמת הביראה הברכה היא מחמת תשביטו שעור מבתיכם והועיל והתורה ציוותה להשביט כל ימי החג את החמץ לכן על מצוות עשה מברכים מטבע הדברים אחרי פסח כבר אין לנו תשביטו כי זה רק כל שבעה במה שכל מאחד והועיל ואין לנו מצווה וכל הבדיקה אחרי החג היא רק כדי שלא ניכשל אז לא מברכים אבל לפני פסח ובתוך הפסח אנו מברכים בגלל מצוות עשה זה תשביטו שיש עוד עליה קומה שנייה והיא מצוות עשה של דרבנן דברי סופרים להשביט בפועל לא רק בלב לה ביאור פיזי אז על מצוות עשה אלו מברכים ובאמת על מחשבות שבלב הם מברכים אם היינו עושים ביאור חמץ רק לפי התורה מבטלו בליבו לא היינו מברכים אבל למה מברכים בגלל שחכמים נתנו לזה אופי מעשי ביאור פיזי אבל הנה ניקח דוגמה גם דיבור לא לא לאלא הוא נחשב דברים שבלב ואין ואינו בבחינת מעשה אבל כשהתורה קובעת שדיבור מסוים הוא מצווה אז מברכים עליו. הנה חכמי ישראל קבעו מצווה לקרוא את מגילת אסתר בפורים. זה דיבור אבל זהו מקרא שחכמי ישראל חייבו בקריעתו. מברכים. התורה צפתה אותנו לספור את ספירת העומר והפה לא בלב. וספרתם לכם זה דיבור. מברכים על זה. אז יוצא על מעשה מברכים מצוות עשה שיש בעשיה. על דיבור שהוא מצווה, לא שהוא אמצעי, שהוא מצווה מברכים, אבל על דיבור שאיננו מצווה, אלא רק הוא אמצעי ועל מחשבת הלב אין ברכה. משום כך, הברכה שאנו מברכים על ביאור חמץ היא רק אור ל1 והוב בזמן שמקיימים את הבדיקה השנה למשל, כיוון שרב עשר זה יהיה בשבת, אנו נבדוק אור לשלושה עשר. הועילים וחכמי ישראל קבעו את הזמן כך אין אנו מברכים מלפני כן כשאדם מתחיל לעשות מלפני כן את הדברים אלא כשחכמי ישראל קבעו את הזמן והוא מושה עשר אז אמרו אם תעשה אתה מקיים את המצווה כפי שאנחנו רצינו אז כשאדם מקיים את מצוות ביאור חמץ כפי שדברי סופרים קבעו בלילה ואם שכח ביום ואם שכח את בג מברך על ביאור חמד אחרי הפסח לא רבי חני בןש