שאל השואל, מה הוא לערבב מיונב בממרח טונע ביום שבת? האם יש בזה איסור משום לישה, משום גיבול או לא? ובכן, באמת, אחת מהמלאכות, אב מלאכה שנעשו בשבת היא הלישה. ורבנו בפרק שמיני מהלכות שבת הלכת טז כתב את הדברים הבאים הלש כגרוגרת חייו והמגבל את העפר הרי זה תולדת לש כלומר כבר אנחנו רואים את האב ואת התולדה לשינת מים בקמח ודיבוק החלקיקים לעישה אחת וזהו איסור תורה וזהו אב מלאכה שלש אבל יש תולדה זו נתינת מים בעפר והמים מדבקים את חלקיקי העפר את גרגירי העפר ועושים אותם לעיסה אחת זה תולדה של אש ואסור מן התורה ורבנו ממשיך ואומר ואין גיבול באפר. אז אמנם רבים פירשו את זה בדרכים שונות. אנחנו מפרשים שאין גיבול באפר. כלומר שהחלקיקי אפר לא מתדבקים זה בזה על ידי המים. ולכן אין דין גיבול באפר. נעזוב רגע את האפר. נתקדם הלאה ולא בחול הגס. כלומר אנחנו מדברים על גיבול נמלא בחלקיקים קטנים אבל בחלקיקים גדולים אף שאולי הם נדבקים לשעה זה לא נחשב גיבול ואין זה אסור ולא בחול הגס ולא במורסן ולא בחייו יוצא בזה ורבנו הוסיף בהלכה זו וכתב והנותן זרע שומשמין או זרע פשתן וכיוצא בהן במים חייב משומלש מפני שהן מתערבים ונטלים זה וזה על החלק הזה של ההלכה יש לנו תשובת הרמב"ם תסד שבה רבנו מגיב להשגות של ראש ישיבה בבגדד שהשיג על חיקת רבנו בחמה הלכות בינין בנוגע לשריית שומשום וזרעי פשתן במים שהוא חשב שרבנו הוא מחייב מדין זורע והקשה על רבנו מה ישנה מזורע בעציץ שאינו נקוב שאיננו מתחייב ולמה כאן הוא מתחייב ורבנו השיב ואמר שאל לא להקשות עליו אלא על הגמרא כי זה גמרא במסכת זבחים ולא עסקו בה מדין זריעה אלא מדין לישה ואז רבנו אמר את המילים האלה והנותן בתשובתו והנותן זרע שומשומן או זרע פשתן וכיוצא בהן במים חייב משום לש מפני שהן מתערבין ונטלין כלומר קטנות גרגיריהן ודביקותן והצמדותן בעצם הם מצאותן במים ואין לדמות שורה לתולש מעשי שאינו נקו וכולי זאת אומרת למדנו כאן דרך אגב את גדרי הלישה מדוע חכמים סיפחו לחיוב מן התורה גם את הגרגרים הזה עונים הקטנים של השומסומים ושל הפשתן שהם זרע עונים קטנים ההם כשהם מתרכים במים הם מפתחים דביקות ואז הם נצמדים זה לזה ונעשים ממש כמו עיסה לכן חייב מדנלש מן התורה אבל על דרכנו למדנו לא כל דבר דבר הוא חייב משומלש. למשל ניתן דוגמה שטות. אם ניקח חתיכות של פיטה ונערבב את זה בחלבה או במרק ומטבע הדברים שהם מדפקות זו בזו. זה עדיין לא גדר של דיבוק שזה גדר של אישה. כי הם גסות, הם לא דקות והם לא דביקות ולכן אין גדר של אישה. וזה מותר. מותר לעשות לזקן ביום שבת לקחת אפות לא על גבי אש חס ושלום לשים עליו על ה פירורים האלה הפציתות ה הפציצים האלה האלה לשים עליהם מרק וחלבה ולערבב לא לעשות כעובדים בחול לערבב ולתת לו כי זה לא גדר שלש אז אם כן איפה לא כל דבר הוא בגדר שלש אלא רק מם חלקיקים קטנים יפה אמר ומי אני שאני אתן ציון לאור לסיון חכם בן ציון אבא שאול אבל הרבה פעמים אנחנו זוכים שיש מגדולי הפוסקים נותן לנו הבחנות או קביעות חדות לפני שמתחילים להתבלבל בסבר אור לציון חלק ב' עמוד רכט כשהוא דיבר על דילול תחינת השומשומן ביום שבת אז הוא אומר עלינו להבחין בין אישה ובין דילול. לאישה היא דיבוק ולכן היא אסורה בעוד שדילול לקחת משהו איסתי ושמים בו משקה כדי לעשות את זה לדליל. זה בכלל לא נכנס לאיסור לישה. הוא לא נכנס לשום איסור וזה מותר. כלומר, אם למשל ניקח את ה א דוקה ביום שבת פסח שחל בשבת כי ביום טוב זה מותר ונשים בו ונשים בה יין כדי לדלל אותה זה מותר רק מה שלא יעשה עם הכף כמו שמקציפים את החלבה כי זה אסור מדרבנן זה נקרא טריפה וזה עובדין דחול אבל כל שהוא עושה באצבע או אפילו עם הכף אבל לא בדרך של הקצפה הדבר הזה מותר כי זה דלול ודלול מותר וכך באמת גם מורי מעיר בהקשר הזה בהלכה שנוגעת ישירות כבר לעניין שלנו תנו לשאלה שנשאלנו בפרק כב מהלכות שבת הלכה יב כתב רבנו חרדל שלשו מערב שבת למחר ממחו בין ביד בין בכלי ונותן לתוכו דבש ולא יצרוף אלא מערב בטרן נמשיך כאן המקום להעיר חשובה גם כן מבחינת ההגדרות בשולחן ערוך אור החיים שכאן מגבלים פירוש נתינת מים בקמח נקרא גיבול קמח קלי הרבה שמה יבוא ללוש קמח שאינו קלי כל הדברים האלה נתבערו פרק כאבנו אה ב ב גזרות בשבוטים חבל אומר המשנה ברורה רה חשובה מבחינת ההגדרה שלישה סעיף קטן נן מגליל הנה קודם שנבוא לבאר דברי השולחן ערוך מבאר קצת עניין לישה לישה היא אחת מלט אבות מלאכה ואיננו דווקא על ידי מים דו הדין בדבש בשומן עבר וכל מיני משקה שלילוש ונדבק על ידם הנה בעניין לאישה וכולי מעריך אבל קודם כל ההגדרה שדיבוק של חלקיקים קטנים שנעשה כלישהו דווקא על ידי מים. כל משקה או משהו נוזלי שהוא מצליח לדבק בין החלקיקים זה נקרא לישה אכן כן. אז אם כן מה קורה עם החרדל שלשו מערב שבת למחר ממחו בין ביד בין בכלי ונותן לתוכו דבש. למה רבנו מתיר לקחת חרדל שלשו מערב שבת וביום שבת ממחו בין ביד בין בכלי ונותן לתוך דבש ממחו הוא שם מים עושה את זה לדליל את החרדל הזה ונתן לתוכו דבש ולא יטרוף אלא מערב ערבוב כן טריפה לא אז למה הדברים האלה מותרים למחוטו במים אין בעיה כיוון שזה דילול ודילול היא לאישה נתינת דבש לתוכו אז היא לא ניתנת בטור לישה הוא ניתן בתוך עירוב של דבר שנותן טעם והוא מעוניין בו מנתינת טעם ומותר לתת חילבה בתוך דברים מסוימים כדי שיהיה לו בזה טעם למשל ניתן דוגמה יש לאדם צלחת הריס ביום שבת הוא לוקח מה הצלוחית חלבה לוקח כפית חלבה ומערב עם ההריס הוא לא עושה את הללישה אלא היא כבר במידה ובכלל יש גדר של אישה בהריס אם גם בגודלים כאלה נקרא לעיסה אז אם בין כך היא כבר עיסה למה הוא נותן את החלבה לא בשביל העיסה שבדבר אלא בשביל נתינת טעם זה נקרא עירוב חומר בחומר במיני אוכלים זה ר אין בזה איסור ולכן אומר מורי בערה כד אין שום איסור לערב חומר אוכל וחומר אוכל בשביל ליצור לבן אדם טעמים שהוא חפץ בהם אלא כל הבעיה היא הטריפה בגלל שזה עובדין בחול זה נראה כמו ביכב ולכן הוא אומר להכביש את החלבה לעשות אותה יותר קצפית זה אסור כי זה עובדים בחול אבל היא כבר קיימת בתור עיסה היא כבר קיימת אבליש לעשות את זה להטריף זה אסור ולכן מורי שם בערה כד אומר וככת דין תחינה שמותר לדללה במים כדי שתה נוחה לטבול החסול כציפה משום עובדין בחול זה כדרך אגב למדנו את העניין אבל לעניין החרדל שלשו מערב מערב ושבת אז אומר החזון איש בל שמואל בשבת סימן נח שאיף קטן ד הוא דן אם יש בעניין הזה לישה אחר לישה כמו שאנחנו אומרים שאין אפייה אחר אפייה אולי אין גדר לישה אחרי והוא נוטה לומר שאין לישה אחר לישה והרב יוסף דווקא בזה מסופק ל מה היא נפקה מינה הנפקה מינה אם לוקחים תחינה גולמית להפחיל להבדיל מתחינה שכבר הכינו אותה מערב שבת התחינה הגולמית שמים בה מים ולימון ואם רוצים גם שום וכאלה דברים ואז בהתחלה כשמים את זה אז זה מתגבש נעשה כבישי יותר ורק אחר כך כשמערבים אז זה נעשה דליל ואז אפשר לטבל ומקבלים את התחינה במוצר המוגמר שלה אז היו שאסרו בגלל בשבת בגלל שזה נעשה גבישי ואז יש את הגדר של דיבוק של דיבוק של אישה בגלל הכבישות הזו והיו כאלה שהתירו ואמרו אין לי אחרי לישה בין כך גם כשאני מקבל תחינה גולמית היא כבר עישה אז אין לישה אחר לישה אז רבות יוסף מסופק בדבר כלומר הוא מתיר דילול תחינה רגילה הוא נוטה להחמיר מספק בעניין של תחינה גולמית בגלל הספק אם יש גדר של אישה אחר לישה עכשיו נעזוב רגע את העניין הזה ונלך אל העניין שבו אנו דנים. ה תונה התכונה שהיא כבר ממרח אפשר כבר להתייחס אליה כאל אישה. כי כל כולה חתיכת ממרח. ואם כן, כשהאדם ביום שבת שם מיונז בתוכה, הוא איננה עושה אותה מדובקת יותר. היא בעצמה כבר עיסתית, אלא הוא רק מערבב מיו נז בתוך ה בתוך התונה כדי שיהיה טעם מיוחד של טונה אם היונז אבל הוא לא לוקח על קיקים שעוד לא היו עיסתיים ועושה אותם לאישה ולכן אין גדר של אישה בעניין הזה זאת ועוד כאן המקום לקרוא את דברי השולחן ערוך בסימן שכא סעיף טו חרדל שלשו מערב שבת כמו ש רבנו הביא זוהי גמרא למחר יכול לערבו הן ביעד הן בכלי ונותן לתוכו דבש כאן הוא לא אומר ממחו כמו שרבנו אומר כי רבנו אומר שמיים כאן הוא אומר ישר לוקח בחרדל הזה בעיסה החרדלית הזו ונותן לתוכו דבש ומותר הוא לא חושש מפני שהדבש מדבק עוד יותר את העיסה החרדלית הז זו לא הוא לא חושש מפני זה הוא לא יטרוף לערבו בכך אלא מערבו מעט מעט ומביא גם את מה שהרב מביא שחליים פירוש חליים אה שדכן מערב שבת למחר נותן יין וחומץ ולא יתרוף אלא מערב גם זה רבנו הביא בהלכה רק לא המשכנו לקרוא את זה וכן שום שדחו מערב שבת למחר נותן פול וגריסין ולא יתרוף אלא מערב שאומרים זה לא יערב בכף אלא ביד עכשיו שימו לב מרן הביא שיטה מחמירה שאומרת ויש אומרים בהדשר אל הערב משקה בחרדל דווקא שנתנו מבעוד יום כלומר אם שם את המים בחרדל מבעוד יום אם שם את הדבש בחרדל מבעוד יום אז מותר אבל בשבת עוסרים מרן הביא את השיטה הזו ויש אומרים בהדשר אלערב משקה בחרדל דווקא שנתנו בעוד יום אבל בשבת אסור לתת משקה בחרדל או בשום הכושים משום לעש. מרן פסק כמו הדעה הראשונה רק חשש להחמיר לדעה הזו. הגאה ואם נותן האוכל תחילה ואחר כך החומץ או היין ומערבו באצבע שרה דהב ושינוי כמו בשתית הדלעל וכן נוהגים להתיר על זה שינוי ובאמת כל הפוסקים שעסקו בשבוטים האלה אין אחד שלא ציין את ההיתר בצד. אמרת שבוט ואמרת היתר. כי בשבוטים האלה, בגזרות דרבנן לא העיקר לבוא להגיד אסור, אלא תגיד דע שיש בזה גדר איסור שבוטין, אבל תעשה שינוי כזה וכזה, הוא מותר לך. קח דרך ההוראה, כוח ההיתר האדיף להתרח דרך ההתר ולא רק לומר את האיסור. אז מקום שאומרים את האיסור מיד אומרים בצידו את דרך ההיתר וכן נוהגים להתיר על ידי שינוי כך הרמה אומר ומקום שדרכו לעשות כך בחול אז זה הפוך זאת אומרת אם דרכו קודם כל לתת ביום חול את החומר ואחר כך את המשקה אז תעבור שיתן בשבת החומץ תחילה ואחר כך האוכל נו רבותיי בגדיל מה כבר יהיה ומושם קודם כל את החומר ואחר כך את החומר או שם את החומר ואחר כך את החומר וכי מה ההבדל אלא מה העובדה שאתה משנה שינוי קל מדרך עשיית החולי את הגבנה לא גזרו חכמים כי מה זה הגדרה של חכמים שמה יגיע לאיסור תורה אבל אם יש לך תזכורת על ידי שינוי כבר לא תגיע לאיסור תורה ולכן מותר כך לסיכום ניתן לומר שאפילו לשיטה האוסרת אפילו לשיטה האוסרת בעניין נתינת משקה בחרדו הנ מלאיום ביום שבת והוא אומר הם אתה התירו רק אם כבר נתן את משקה מערב שבת ולא התירו אלא רק לערב יום שבת הנמלא כל שבאמת בנתינת המשקה לעיסה יש גדר של לישה אבל כל שכבר אין גדר של לישה אז אין מה לחשוש ובכל מקרה ובכל מקרה גם למי שירצה לחשוש אחרי יעשה שינוי. מהואו השינוי? ישים קודם כל את המיונד ועליו את התונה ואחר כך יערבב שלום לישראל. ואם לא רוצים להחמיר לסיכום מותר לערבב מיונז בתוך תונה ביום שבת רק לא יטרוף אלא יערב. ועל ההבדלים בין אלה כבר אמרנו אין זה גדר לישה. ה לא מביל מנדה אמר אין לישה אחרי לישה אלא אפילו לאלה שט שיש לישה אחרי אין זה כבר גדר לישה אלא עירוב טעמים עירוב אוכלים בשביל לתת טעמים שהוא דבר המותר וכל מי שירצה להחמיר עליו מיד להורות היתר בדרך של שינוי והשינוי הוא קל ביותר רבי חנימה G