ואמר שהוא שכח לעשות פרוסבול ויש גוי שחייב לו כסף האם והגיע עכשיו והמועד כבר הגיע לפני צת השמיטה האם כעת הוא רשאי לטבוע מן הגוי את הכסף או שמה מצווה לנהוג כלפיו בשמיטת ספים כמו גם כלפי יהודי. ובכן רבנו ב ספר המצוות כתב שנצטוינו להשמיט כל המשאות בשנת השמיטה והוא אומרו תעלה ואשר יהיה לך את אחיך תשמ ידיך אוכבר נכפל הציווי במצווה זו ואמר וזה דבר מיטה שמות כל בעל משה ידו שמנו לב שהתורה מדברת על את אחיך וכן נאמר בהמשך להבין רל לאין שהזהרנו מלטבוע את החובות בשנת השמיטה אלא ישמתו כליל לגמרי והוא אומרו התעלה שמות כל בעל מה שידוע ששב ראהו לא יקוס את ראהו ואת אחיו יש לו איסור שאסור לגוס את ראהו ואת אחיו וזה ולכן שוב אנחנו רואים שגם בעניין הלו הוא דווקא את אחיו ולא את הגוי ובאמת ב איך קוראים בדיני שמ שמתת בספר קות יוסף על שביעית בפרק כד שבו מדבר על שמיטת כספים סעיף י הוא כותב דיני שמיטת כספים חלים רק כאשר המלווה והלובה הם יהודים אבל בגוי אין דין שמיטת צפים שנאמר לא יגוס את ראהו ואת אחיו ראהו פרט לאחרים אחיו פרט לגרת תושב והוא מביא את המקור הזה מספר וכן מביא שובת הרשבה שהרשבא נשאל ונוגע לשמעון שקנש את הרחוב מגוי האם החוב נשמעת או לא והשיב שאין החוב נשמעת על פי דברי הספרי שדווקא החוב בין יהודי לראהו נשמת בכל עוד לא נוצר חיוב ישיר בין הלובר ובין לקונה שמעון הרי הגוד הוא המלווה ואינו משמת ועוד מדין תור אין לשמעון כנן בשטר וכולי ובאמת למרות שזוהי התשובה ביחס לשמיטת כספים כלפי חייו גוי שודי אינו מצווה להשמיט את כספו כלפי הגוי ומותר לו לנגוס אותו לטבוע אותו לכאורה הלכה הזו עלולה לעמוד בפני קושיה מול דין אחר בשמיטה והוא שמיטת כספים א שמיטת פירות יבולי הארץ הרי מצווים אנחנו שבשנת השמיטה להפכיר את היבולים לכל דורש ומבקש שהרי רבנו כותב בספר המצוות עסין קלד שנצטוינו להפכיר כל מה שצמיחה אותו האדמה בשנת השמיטה ולהתיר שמחי כל קנייננו לכל. אז לכאורה כאן אנחנו רואים שהמצווה היא להפקיר את העיבולים של השביעית לכל, אפילו לגוי. מה ראינו שבעניין שמיטת כספים אנחנו מגבילים אותה? מגבילים אותה אך ורק לנו ושתי תשובות בדבר א' באמת העניין של להפכיר את האיבולים הוא הפקר לכל כי אם איננו הפקר לכל הוא לא הפקר אין הפקר לעניים ולא לעשירים אין הפקר לקבוצה זו ולא לאחרת אלא אם זה הפקד זה הפקר לכל ולכן זה נחלט בזה גוי ומשום כך לכאורה בגישתנו זו והסברתנו זו לא כמו שדרך אמונה כתב על רבנו פרק ועיים ה מלכות שמיטה ויבל הלכה כד שההפקר הזה לא כולל גם לגוי אלא אפשר לבנוע הגוי כי לכאורה אין לזה שם של הבקר אם זה לא הפקר לכולם אז היבולים זה מדין הפקר הפקר אקו לעלמה ואילו השמיטת כספים היא היא אישית ממלווה ללובה לא הכולע עלמה אלא ממלווה ללובה ממלווה ללובה זה דווקא בחיך כי רק את אחינו אסור לנו לנגוס שהרי אם גוי נתן ליהודי הלוואה ומועד פרעונה היה בשביעית והיהודי לא פרע לגוי ועברה שנת השביעית כלום הגוי מצווה שלא יגוס את היהודי כלום הגוי מצווה בהשמתת ספים ודאי שלא אלא הגוי מנהגו נוהג ויבוא וטווח בכל עץ שהוא רוצה ולכאורה בדברים האלה צריכה להיות הדדיות כי בעוד שאצלהם אין שמיטת כספים ואין איסור נגיסה אנחנו נחג כלפיהם בשמיטת כספים וביסור גיסה זה הוראה שהרי בריבית התורה מקפידה מאוד מאוד לא להלוות ליהודי בריבית את היח אבל לגוי מותר להשיך ברבי. למה? כי זה מנהגם. זו שיטתם המשפטית. כל העסקאות אצלהם זה ברביות. והואיל וזוהי שיטתם. אין אנו צריכים להתנהג כלפיהם לפי השיטה של חסדים וצדקות שלנו, אלא לפי דיני עיניהם. ומשום כך אין שמיטת כספים כלפי לובי גוי. זאת ועוד. רבנו השבע את שמיטת כספים. בשביעית ולמד אותה, השבעה אותה מהחזרת הקרקעות ביובל. כי מה זה שמיטת צפים? הפקר ממון. להבדיל מהיבולים. היבולים קדושים. יש בהם קדושה. יבולי שביעית. בכסף אין צבע, אין טעם, אין ריח. אי אפשר להגיד שהכסף קדוש, אלא אם כן מתקדש בגלל עברת הקדושה מן הפירות אליו. אבל ככה אין בו קדושה. ואם כן למה בכל זאת מצווים אנו להשמיט את ההלוואה? התשובה אומר רבנו אנו לומדים זאת מן ה מתקופת היובל שבה הקרקע חוזרת בשנת היובל מן הקונה אל המוכר אז מעין הפקר הוא משמיט לו ומאפשר לו שהקרקח תחזור אליו והרי דיני הדינים האלה הם רק בין יהודי ליהודי ולא בין יהודי לגוי לסיכום יוצא איפה שאכן באמת מלווה יהודי רשאי לטבוע את חובו מן החייו הגוי בכל עת כל שהגיע זמנו אפילו בשביעית גם אם לא פרעה בשביעית אלא אחרי השביעית גם אם היהודי לא עשה פרוסבול רשאי לטבוע את הגוי כמו שהגוי בדיוק היה עושה כלפי היהודי רבי חני בן גשמ