אנו מקיימים מצוות ניחום אבלים כפי שנקבע בהלכה. בהלכה בפרק 13 מהלכות אבל הלכה שלישית נאמר כך: "האו מסב בראש ואין המנחמים רשאים לשבע אלא על גבי קרקע. אני חוזר ואין המנחמים רשאין ל שב אלא על גבי קרקע שנאמר וישבו איתו לארץ ואין רשאין לומר דבר עד שיפתחה אבל תחילה ונוגע אין רשאין לומר דבר עד שיפתחה אבל תחילה נקדיש א הלכה יומית בפני עצמה אבל נאמר במפורש ואין המנחמים רשאים לשב אלא על גבי קרקע שנאמר אצל ראי איוב וישבו איתו לארץ, כלומר על גבי הארץ ובאמת שכך גם כתוב בטור בטור יורדה סימן שפזן נאמר וכן המנחמים יושבים אמו על גבי קרקע והוא מצטט את הגמרא מסכת מועד קטן דאמר רבי יהודה אמרב מנין להבל שאינו רשאי לשב על גבי המיטה אלא על גבי לארץ וכתיב וישבו איתו לארץ ואמר רבי יהודה אמר שמואל מנין למנחמים שהם רשאים לשב על גבי מיטה וכתיב וישבו איתו לארץ אם כן איפה גמרא מפורשת היא שזה אין רשאים כלומר יש איסור לשבת על גבי ספסלים על גבי כיסאות כפי שאנחנו הממנח נוהגים אלא חובתנו לשבת על גבי קרקע. ככה הגמרא אומרת וככה הרמב"ם פסק וככה תור פסק וגם השולחן ערוך פסק כך. השולחן ערוך יורדה. סימן ש הזעיף ראשון נאמר וכן המנחמים אינן רשאים לשב אלא על גבי קרקע. והרמה איננו משיג השגה ונושאי קולים לא אומרים דבר ולא חצי דבר. אז אם כן, על מה אנחנו סומכים שאנחנו היום הולכים לנחם את העבלים ואנחנו יושבים על גבי כסאות או על גבי ספסלים. יש לציין שהרב פנחס קורח שחיבר ספר בית מועד על הלכות והליכות אבלות אז בפרק כב ניחום אבלים עמוד תקעז בקרב ראשון אז הוא אומר אין המנחמים רשאין לשב אלא על גבי קרקע שנאמר וישבו איתו לארץ ומקרוב נהגו אצלנו להקל בזה ויושבים על כסעות וספסלים מקרוב והוא כותב בהערה שהוא אפילו עוד זוכר כאן בארץ שהיו לא רק בתימן כשישבו כולם על הארץ אלא בארץ הוא זוכר שבראשית העליה שעדיין היו באים המנחמים ויושבים על גבי הקרקע ורק במהלך הזמן התחילו המנחמים לשבת על גבי הכסאות והסרסלים והוא מביא בשם ספר שולחן גבוה שכנראה שהאוים מוחלים למנחמים על זה שהם צריכים לשבת על הארץ ובגלל המחילה או הביטור הזה אנחנו מרשים לעצמנו לשבת על גבי מיתות או על גבי לשבת על גבי כיסאות או ספסלים. כמובן מעודנו לא שמענו על מחילה כזו, על ויצור כזה אבל אנחנו מניחים אנחנו מניחים שהם לא מקפידים. אם הם לא מקפידים סימן שהם מוחלים. אבל לא תמיד היא ההקפדה היא סימן למחילה. כי אם לא יודעים את ההלכה אז לא שיך לומר מקפידים או לא מקפידים. רק אם מדובר ביודעי הלכה ולמרות הכל הם אינם מעירים דבר אז אולי יש בהי הקפדה ביטול בין כך ובין כך. בין אם באמת מה שאנחנו עושים היום שאנחנו יושבים על כסאות או ספסלים מגובה מבוסס על זה שאנו מניחים שהעבלים מוחלים לנו על כך צריכים אנחנו לדעת מדוע ההלכה נקבעה עם מטלה מאוד כבדה על המנחמים שהם צריכים לשבת על הרצפה יחד עם האבלים. נכון שאצל רעי יוב כך נאמר אבל זה א' קשה. ב' היום אצל עמי הארצות אם יראו שהמנחמים מי מהמנחמים יושב על גבי הקרקע יחד מאבלים כבר יחשו שמה הוא פותח פיב לשטן וחס וחלילה מהרה הוא יושב באבל ופועל כי כך מחשבת ההמונים אבל בכל זאת מה ראתה ההלכה שקבעה כפי שקבעה והתשובה מוריי ורבותיי לנו המושג האמיתי של נחום אבלים השתבש אנחנו לא יודעים בדיוק מה זה הניחו אבלים שלומי אמונה ישראל שבאנו הכנסים ואומרים תנוחומושמיים או כשיוצאים אומרים תנוחו מן השמיים ואצרכנו אשכנזים אומרים שבנחמת ציון בירושלים תנוחמו המקום נחם אותכם לציון בירושלים אבל הלא דתיים אומרים תהיה חזק לא תדעו צער בן כך ובין כך מורי במעקום מסוים מעיר בערה והערה שלו היא בעלת משקל שמפטירים מפיהם זורקים את התנוחה מןשמיים כלומר עוברים בסך וכל אחד זורק לאבלים תנוחה ומן שמיים כאילו זה החובה וזה גמרנו וזה מורי העיר שאנחנו העיר לנו שאנחנו צריכים לתנו מה זה ניחום אבלים שהניחום אבלים זה לא על לשלם את חלקך שאתה אומר את הנוחו מן השמיים ובזה נגמר אלא אתה צריך לדעת מה זה נחום אבנים בהתאם זה נחם אבל מורי לא עזר לנו להגיד לנו מה זה ניחום אבלים מורי רק גרע אותנו כדי שנלמד נלמד ונדע אז היום נעשה חלק ומחר נעשה חלק כי הרנ אמרנו שאנחנו רוצים גם להתמודד עם שאלה מה זה נקרא שהעבנים לא מתחילים עד שהתחיל שהמנחמים לא מתחילים עד שהאבל פותח את פיו. גם זו הלכה מאוד עמומה ולא מובנת שבגללה האשכנזים התגלגלו מה שהתגלגלו אבל זה נשאיר למחרות בעזרת השם אבל מה שחשוב הוא זה קודם כל לא יוכל האדם להבין או לחוש איך לנחם באמת עד שהוא לוקח חלק באבל עצמו כאילו הוא עצמו אבל רק אם הוא ישב על הקרקע ויתחיל להתבונן מה חשים האבלים, מהיא גודל העבדה למען האבלים ויראה את עצמו כאילו היה חלק מהם, אז הוא לא יזרוק את התנוח מן השמיים בפיו, אז הניחום הופך להיות באמת ניחום, שהוא איננו מתמצא רק בתנחום השם, בכניסה וביציאה, אלא בדברי ניחומים. במהלך הישיבה של המנחמים בית האבל כפי שנסביר מחר אבל מה שחשוב לנו לרגע זה בחלק הזה של ההלכה היומית שאין אפשרות שאדם יאמר את הדברי נחומים באמת לא מתוך דכלום הוא בהטלת מטלה אלא באמת רק עד שהוא חש כאילו הוא איתם ביחד ואילו הוא חלק בלתי נפרד מן העבל אז רק אז יש סיכוי שידע מה זה הנחומים או יאמר את זה ברגש באופן כזה שגם האבל קולט את הרגש הזה ועונה אומן בעוצמה וברגש. עכשיו שאנחנו יושבים על כיסאות או על סלים מוטלת עלינו החובה שאנחנו נדע ונתבונן לפני שאנחנו מנחמים ניחום של ממש. מה היא גודל העבדה? כדי שבאמת הנחומים שלנו יהיו נחמים של ממש. אחרת זה הופך להיות מקום מפגש שליחס ציבור. כיוון שהוא מקורב, קרוב, ידיד וכולי, אני חייב ללכת שם, אני חייב להראות שם יושבים ומדברים והכל. אמרתי את מה שאמרתי, את הנחמן השמיים בכניסתי, ביציאתי וגם הייתי שמה, נראיתי שם, דיברנו שם. זה הוא הניחום הבנים כפי שהוא מצטייר היום והוא לא נכון. אבל הניחום הוא כמו שאמרנו וכאמור, על המהות היותר אמיתית שלום ום וכיצד הוא נעשה על ידי אבותינו בתמן חוץ מהעניין הזה של השבת טוב בקרקע ומה המשמעות של שהאבל המנחם לא יפתח עד שהאבל יאמר את שיפתח אבל זה בעזרת השם בהלכה יומית מחר