האם יש חובה מצד הדין לקנח את הפה בערב פסח לאחר שהגיע זמן האיסור או סמוך להגעת זמן האיסור. שהרי אם אדם אכל חמץ גמור בזמן שעדיין מותר לאכול הרי ברגע שהגיע זמן האיסור ואם עדיין יש בין שיניו שיר חמץ הרי החמץ הזה נאסר באכילה בכל פירור שיצא מבין שיניו ויבל על ידו לכאורה הדבר קרוך באיסור ועל אחת כמה וכמה אם כבר הפירור הזה פול לאחר שיעסר בהנאה או לאחר שיעסר מדין תורה האם כתוצאה ממציאות זו יש חובה שבדין לנקנח את הפה ואת השניים היטב או לא תשובה מצד הדין לא נראה שיש חובה כזו ולא אין דין כזה בתלמוד ולא בפסקים הראשונים אף על פי שהפוסקים האחרונים דנים בכך, ממליצים על קינוח כזה, אבל אין אפשרות לומר שיש חובה שבדין. מצאנו גזירת חכמים ברורה וידועה, מדונה בתלמוד, נפסקה על ידי חכמי על חכמי הלכה הראשונים והיא בנוגע לבשר וחלב. ושם מצאנו בפרק תלכות מאכלות אסורות. הלכה כו. מי שאכל גבינה או חלב תחילה, מותר לאכול אחריו בשר מיד וצריך שיביח ידיו ויקנח פיו בין בגבינה, בין הגבינה ובין הבשר. ובמי יקנח פיו. ב פת או בפירות שלו עשן ובולען או פולטן ובכל מקנחין את הפה חוץ מתמרים או קמח או ירקות שאין אלו מקנחין יפה במי דברים אמורים בבהמה או חיה אבל אם אכל בשר עוף אחר שאכל הגבינה או או החלב אינו צריך לא קינוח הפה ולא נטילת ידיים. מי שאכל בשר בתחילה בין בשר בהמה בין בשר עוף לא יאכל אחריו חלב עד שישהה ביניהן כדי שיעור סעודה אחרת. והוא כמו שש שעות מפני הבשר של בין השיניים. שאינו שר בקינוח. הנה רואנו לדעת שיש מה שנקרא איסור לאכול בשר אחרי שאכל גבינה, אלא אם כן הוא מקנח את פיו על ידי שהוא אוכל לחם או כל דבר יבש שיכול לקנח לו את פיו. ועיסור יותר חמור הוא ביחס למי שאכל בשר וגזרו חכמים והרחיקו שלא יאכל גבינה אחרי אכילת בשר אלא ברחוק שש שעות מסעודה לסעודה בגלל בשר שבין השיניים. ועכשיו אנחנו שואלים את עצמנו מדוע חכמים אסרו בהדע? במפורש אכילת בשר אחרי גבינה מבלי שיקנח את פיף תחילה ולא עשו כן בחמץ ומצה מדוע חכמים אסרו לאכול גבינה אחרי בשר ואפילו אם יקנע אפילו גזרה הרחקה בגלל בשר שבן השיניים מדוע לא עשו כן בן חמץ ומצא מדוע לא עשו כן ביחס לאכילת קודשים שהכהנים אוכלים שהרי כשהכהנים אוכלים קודשים בשר קודשים מדוע לא גזרו על בשר שבן השיניים בחלוף הזמן של זמן האכילה אמנם הכהן אכל בזמן אבל זה רגע אחד לפני הסוף ואם כן לאחר מכן יש לזה כבר דין של נותר ומדוע לא גזרו על בשר שבן השיניים קורבן פסח שמהרי בני בית המקדש מנקריב קורבן פסח והתורה מזהירה אותנו ולא תותירו ממנו עד בוקר נותר ממנו עד בוקר באש תשרוף מדוע לא אסרו חכמים לא דנו ולא גזרו ביחס לבשר בין השיניים נתאר לעצמנו שאדם אכל רגע אחד לפני האיסור בשר הפסח מותר במצווה הוא כי אסור לו להותיר אבל למה לא אמרו מהם בשר שבין השיניים משמע שזהו דין מיוחד בבשר וחלב בגלל שהתורה עשרה בשר וחלב לא רק באכילה אלא אפילו בהנאה ואפילו בבישול אסור לבשל בשר וחלב גם כשלא אוכלים אותו התורה עשרה בשול אז זהו דין מיוחד בבשר וחלב גם קלו בעיני הבריות משום כך חכמים גזרו מה שאין כן ביחס לחמץ בפה ביחס לבשר קודשים בפה כל זה מן הרגע שהוא כבר בפה לא גזרו עליו איסור אכילה אומנם אין לו דין של בשר מעוקל בשר מעוקל זה רק מה שבתוך הבטן אוכל מעוקל רק מה שבתוך הבטן מה שבתוך הפה אין לו דין עדיין של מעוקל יש לו דין שהוא מאוס אבל לא מעוקל לעניין מאיסות ועניין חמץ זה רק יכול להשפיע על להיראב בא להמצא שמותר לגנוז דבר מאוס עד אחרי פסח אבל לא לעניין אכילה לעניין אכילה אם אדם יאכל חמץ מאוס מאוס על האדם אבל איננו מאוס על הכלבים אזי ה הוא עובר על איסור לפחות איסור דרבנן כי זה שונה מאשר בליראה ובלימצא ואף על פי כן חכמים לא גזרו כל עוד האדם מתנהג בדרך הטבע וכך דרך האדם החמים לא גזרו על אוכל שבין השיניים על בשר שבין השיניים חוץ מבשר וחלב אבל למרות שכך זה הדין מה שנראה לנו שאין בזה איסור מצד הדין חובה מצד הדין למרות שכך נראה לנו המלצה הטובה היא שממליצים כאן בני אדם טוב שישטפו את השיניים לפני כן כיוון שהמושגים של חמץ הדרו חזק חזק לתודעה של הבריות ואז עלול הדבר להשתבש בעיניהם ולומר רגע רגע, נפל לי פירור מהפה ואני הרגשתי שאכלתי חמץ וכולי. אז כדי לא לשבור מושגים שכאילו מקלים באיסור חמור, אז לכן לא נורא את הדבר הזה קוראה ולומר, אל תשמעו להמלצות. ההמלצות מגוחות. אין צורך בדברים האלה. אלה הם חידושים משוחדשים בני דורנו. לא. אלא טוב להמליץ כי אכן באמת האדם שטוף פיו כמה שהוא יכול אחרי שהוא אכל כדי כאמור המושגים שלו על שמירת איסור החמץ ישמרו ולא יפגעו רבי ח