שאל השואל ואמר מה הוא מדוע רבנו פסק בפרק כב מהלכות שבת הלכה כג שאישה אשר מעבירה רק על פניה היא עוברת על יסוד רבנן מפני שהיא קצובעת שרק זהו חומר אד מי זנג'פר משהו קרוב כמו חינה ושמה על פניה אז היא עוברת אם היא עושה זאת ביום שבת אז היא עוברת על סוד רבנן מפני שהיא קצובעת ואילו בפרק יא מהלכות שבת הלכת טז כתב רבנו הכותב על בשרו חייב מפני שהוא עור אף על פי שחמימות בשרו מעבר את הכתב לאחר זמן, הרי זה דומה לכתב שנמחק. כלומר, הנה אם אדם לוקח עץ וכותב על כף ידו איזשהו כתב מסוים, הוא רוצה שלא לשכוח והוא כותב ביום שבת, אז הוא עובר על איסור תורה וחייב עליו עונש. למרות שאותו כתב לא אמור להשתמר כי החמימות הבשר והזעה תעביר את הכתב הוא עובר על סור דאורייתא ואילו בצביעת פני האישה ביום שבת היא רק עוברת על איסור דרבנן מפני שהיא קצובעת מה בין הלכות הכתיבה ובין הלכות הצביעה כי אם באנו לעני מתקיים ולא מתקיים. ראינו שאם הוא כותב על בשרו, אף על פי זה לא מתקיים כי במהלך הזמן זה נמחק. אז אם כן גם השרק על פניה גם כן הוא דבר שלא מתקיים. ואם כן, מדוע באמת זה רק מדרבנן? ואילו הכתיבה היא מן התורה. קיימות כמה אפשרויות להסביר. קיימת אפשרות אחת לומר שהסרק הזה הוא עוד פחות מתקיים בפני האישה מאשר הכותב על בשרו והועיל והוא פחות מתקיים אז זה רק מדרבנן ולא מדאורייתא והשאלה מה זה נקרא פחות מתקיים או יותר מתקיים אז מורי כבר העיר הערה מאוד מאוד חשובה ש בהערה לז הוא אמר בפרק ט הערה לז כל שהוא מתקיים לאותה שבת אם יותר מאותה שבת חייב כל שרק פחות לאותה שבת פחות מאותה שבת אז זה פטור באיסור הוא רק מדרבנן אז יכול להיות שהכותב על בשרו חייב משום שזה מתקיים יותר מיום שבת ולכן הוא חייב ואילו המעבר על פניה זה מתקיים בפחות מאותה שבת ולכן אסור רק מדרבנן קיימת אפשרות כך להסביר אבל קצת קשה לומר שהסרק שהוא עשוי מחומרים כאלה שנדבקים או על כל פנים משאירים גוון הרבה זמן יחסית לבוא לומר שבאמת זה לא מתקיים אפלו ליום אחד אלא לכאורה ניתן לומר שדרך בני אדם לכתוב על בשרם. כי הרבה פעמים הם רוצים לזכר משהו אז רושמים מספר טלפון על כף היד או באיץ מקום או כל דבר שהם רוצים לזכור. אז דרך בני אדם לעשות כך. והועיל בדרך בני אדם לעשות כך. אז לכן זה אסור מדאורייתא. אבל צביעת פניה של האישה אי אפשר לבוא ולומר שדרכה של כל אישה להעביר סרק על פניה. יש יש נשים שרוצות, יש נשים לא רוצות, יש נשים אפילו מתביישות לעשות סרק על פניהן וכולי וגם הם לא מתכוונות תמעיד אישה שרוצה לשם הקישוט, פעם היא רוצה כך ופעם היא רוצה אחרת. כיוון שזה לא בדיוק שזה דרך כל אישה לעשות כן, אז היא נראית כצובעת ומשום כך אסור מדאור מדרבנן ורק מדרבנן. נפקמינה לעניין עודם בשפתיה של האישה. האחרונים אוסרים לשים עודם בשפתיה של האישה. לכאורה הוראתי בעבר שמותר. ולמה? כי האודם בשפת אה של האישה לא מתקיים ולא יכול להתקיים אפילו באותה שבת. כי מאחר והיא אוכלת והיא שוטפת את פיה ואת שפתיה מדי פעם ופעם אחרי כל אכילה. אז נמצא איפה? אין אין לו שום קיום אפילו לא עד כמעט יום שבת אלא כדבר שבכלל בכלל אינו מתקיים כלל וכיוון שאינו מתקיים כלל אז אם כן איפה זה מגיע לדרגה שמותר ולא לדרגה של אסור כך היה נראה לנו דעתנו על כל פנים זה מה שנראה לנו ליישב בין הצ בין המעברת רק על פניה זה רק צובעת ובין הכותב על בשרו שחי من