מעשה שהיה כך היה ראובן קיבל חיקדון יקר ערך משמעון וא אמר לשמעון אני יוצא לחוץ הארץ לשנה שמור לי על הפיקדון הזה ראובן אכן באמת קיבל משמעון את הפיקדון ושמר עליו לימים ראובן בכבודו עצמו נאלץ גם הוא מסיבה כלשהיא לצאת לחול ועכשיונו יכול לקחת מות החפץ העיקר ערך הזה לשמור אותו והואיל וכן מטבע הדברים ניסה ליצור קשר עם המפקיד אלא שהמפקיד לא נוצר איתו קשר בצר לו לראובן, מכר את החפץ, הוא והוא שמע שהחפץ הזה עלול ערכו לרדת, מכר את החפץ הזה ושמר את הכסף לימים אשר יווצר קשר עם שמעון ויתן לו את כספו. והנה באמת בתום שנה שמעון חזר מחול וראובן גם הוא כבר חזר מחול ושמעון דורש את החפץ וסיפר לו את הנעצה שמעון הקפיד עליו אמר לו מדובר בחפץ עיקר ערך עיקר המציאות אני לא אוכל למצוא דבר כזה למה עשית לי את ה דבר הזה ולכן מאחר ונתהפכו היצרות נתפכו היצרות ולכן הוא דורש משמעון לתת לו את הערך הכספי שלו והשאלה היא האמנם צריך השומר לפצות את ראובן ונדבן תפכו היוצרות והנכס התייקר יותר האם צריך להוציא מכיסו ולשלם לו כפי ערך הנכס אשר הוא התייקר והתשובה אכן יש פוסקים האומרים שדינו שראובן כדין שולח יד פיקדון חברו וידון כגזלן שידו על התחתונה ויצטרך לשלם לשמעון לפי המחיר הגבוה יותר יש מחלוקת בפוסקים בעניין זה אפשר לעיין במרדכי ב במציאה סימן רעח בשאלות ותשובות ריבש סימן שצו אבל עלינו לדעת כמה נקודות חשובות מאוד שאנחנו שלומי אמוני ישראל אמורים להתנהל לאורן לפי ההלכה לכאורה מסכן מה יעשה ראובן וכי בגלל שהוא קיבל שמירה הוא יאלץ להיות מרוק עם החפץ ולא לצאת לחוץ הארץ לשליחות מאוד חשובה בגלל שהוא קיבל על עצמו שמירה על החפץ של שמעון שכעת לא נוצר איתו קשר. מצד שני יש לנו מה שנקרא רוצה אדם בקו שלו מתשעה כבין שחברו הזיקה שיש לאדם עם מה שיש לו הוא רוצה אפילו שנותנים לו פי כמה יותר כך שיש אמת ויש ממש בטענות של שמעון קרפובן למה מכרת כדעת מה לעשות רבנו בסוף פרק שביעי מהלכות שאלהו פיקדון הלכה יב כתב המפקיד אצל חברו והלך בעל הפיקדון למדינת הים והרי השומר רצה לפרש, כלומר לפרוש לצאת למדינת הים או לצאת בשירה. יש מי שהורא שאם בא השומר והביא הפיקדון לבית דין נפטר מאחריותו מאחריות שמירתו ודברים של טעם הן. שאין אוסרין זה במדינה זו מפני פיקדון של זה שברח ואי אפשר לו להוליכו אמו שמה יראו אונס ויחייה בחריותו ובדין מפקידין אותו ביד נאמן אצלם משום השבעבדה לבעלים כלומר רבנו סומך את ידיו על הוראתו של מי שהורה שבית הדין הוא הכתובת ילך השומר בית הדין יספר להם את המעשה. בית הדין יקחו את הנכס מידיו, ימנו נאמן כדי להגן על הזכויות של הבעל הנכס שלא יפגעו. ומצד שני כדי לשמור על האינטרסים של השומר שלא יפגעו, שיוכל לצאת מבלי להסתבך באונס וכל מיני דברים ביחס לנכס. זו הדרך העולה בית אל. ובאמת אנחנו מוצאים בפרק שלישי בפרק המפקיד שאם אדם משנה אם אדם הפקיד פירות אצל חברו והוא ראה שהם מתחילים לרכב לא ימכור אותם אלא בבית דין למה כי מאחר וכאן צריך לראות מה היא מידת הריכבון האם עדיין האדם שהפקיד רוצה בכף שלו יותר מתשעה כבן של חברו כי הרי כמו לא כל כך נורא או שהגיע לרמה כזו שבאמת מבחינת השבת עבדה וימכור וגם ביחס לערך הכספי של ה הפירות הללו לכן אם הוא מכר שלא בבית הדין כלומר לא שאל את בית הדין ועשה על דעת עצמו. אז יש מי שאומר מאחר ומחר שלא על פי דעת בית הדין הוא נחשב כשולח יד בממון חברו, בפיקדון של חברו ולכן הוא ידון כגזן. משום כך אמרנו תער אובן שמכר את הנכס היה לו לפנות לבית הדין לפני שיצא לחול ועכשיו שמכר את הנכס בלי לשאול בית הדין הרי הוא כאמור ברמה העקרונית גזן כפוב למחלוקת של הפוסקים אם מחייבים אותו כשעת הגזלה או כשעת התביעה רבי יחו בג שמס