שאל השואל ואמר האם אדם רשאי לשנות את מנהג אבותיו ובמקום להדליק בנר חנוכה ביום הראשון נר אחד ביום השני שני נרות וכן הלאה מוסיף והולך במקום זה הוא רוצה לנהוג כמו הרמבם שביום הראשון נר אחד אחד לכל נפש ונפש מבני ביתו וביום השני הוא רוצה להוסיף שני נרות לכל אחד ואחד מבני ביתו וכן הלאה האם מותר לו או אסור לו ובכן השאלה הזו נחלקת לשני חלקים החלק האחד האם מורשת אבותיו מגבילה אותו שלא להדר יותר מאשר מורשת אבותיו או לא? והשאלה השנייה, האם אין מגבלה בהידור מצוות שהרי זה משמעותי מאוד מאוד משום שכאן הוא מכפיל ואפילו משלש ואפילו יותר מכך. ויש לנו כלל שבהידור מצוות אל יהדר אדם יותר משליש במצווה. אלה הם שני הצירים שעליהם סובבת התשובה לשאלה הזו. ובכן, נראים הדברים שבעניינים אלו שאין גדר שיוצא ידי חובה או לא יוצא ידי חובה. כלומר הואיל ורבנו מודה שגם בדרך שאבותיו נהגו, דהיינו נר אחד ביום הראשון לכולם, שני נרות לכולם ביום השני וכן הלאה יוצאים מדי חובה בכך כל הוויכוח הוא מהוא הגדר של מהדרין ומהדרין למהדרין הרי אין מניעה שאדם יאמץ לעצמו גדרי מהדרין יותר מאבותיו כי אין זה בגדר אבותיו יקלל. איננו מבזה את אבותיו אלא חשקה נפשו להדר בדרך הזו והזו. כשיש בהידור שלו חלילה מעין התרסה משתמעת, לא מפורשת, שכאילו אבותינו לא ידעו ולא יצאו ידי חובה, אז זה בבחינת דור אבותיו יקל. אבל כל שמדברים שלו אין בכלל בכלל משמעות כזו, אלא ברצוני להדר יותר מכך. הרי פשוט שמותר לו לכאור המשל למה הדבר דומה לטאל לעצמנו שכולם בימי אבותיו היו לוקחים אתרוגים שהם כשרים אף על פי שיש פה נראה מום ופה נראה מום אבל הם כשרים ואין אף אחד מהם שהקפיד להזיל ממעותיו בשביל שיהיה אתרוג שכולך יפה רעייתי אומום אין בך כלום יאסר על הבן או על הצאצאים להדר במצוות יותר מהסטנדרט שהיה מקובל בזמן אבותיו עניין ההידור הוא עניין אישי ואין מגבלה בגלל מורשת אבות לכן, כאמור, מהבחינה הזו הוא יכול, אלא שכאן באנו לבחינה נוספת של העניין. יש לנו כלל. לעולם אל יבזבז אדם יותר מחומש מנחסיו. ואפילו זה הפכה להיות תקנה באושה, שאף אדם לא יבזבז יותר מחומש בנכסיו. ורבנו בהלכות ערכים, בסוף הלכות ערכים כתב את הדברים הבאים אה שבאמת אסור לאדם לבזבז יותר מחומש לעולם. כך אומר רבנו לא יקדיש אדם ולא יחרין כל נכסיו והעושה זה עבר על דעת כתוב שהרי הוא אומר מכל אשר לא ולא כל אשר לא. כלומר האדם הזה נודר את כל נחשיו להקדש אז לכאורה הוא צדיק גדול, חסיד גדול אבל לא מכל אשר לא ולא כל אשר לא כמו שבערו חכמים ואין זו חסידות אלא שטות כלומר זה טיפשות שהרי זה מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות ואין מרחמים עליו ובזבח היוצא בו אמרו חכמים חסיד שותה מכלל מבל עולם אז אל יחשוב אדם שהוא נותן את כל נכסיו להקדש שהוא חסיד גדול הוא טיפש גדול ורבנו באגרת תימן אמר לאבותינו שאחת הראיות שהמשיח שקר ומשיח שקר זה בורותו כי הוא אמר להם שבשביל לקדם את הגאולה שכל אחד מהם יתן את כל חסר לע אז אומר רבנו זה בניגוד להלכה מה פירוש שאדם יתן את כל נכסיו לעניים לצדקה אז הוא הרי נהיה עני ואז העני שקיבל את כל הנכסים מאיתנו היא צריך לתת את כלסיו לעניים וחוזר חלילה וזה בורות ממדרגה ראשונה לא יודע הלכה וגם שטות במובן השכלי הגיוני זה שטות וגיחך על אותו משיח שקר וקבע שהוא משיח שקר אז זה ברור שלא יחשוב האדם שנותן את כל חס בהקדש שהוא עושה מעשה גדול. לא, זה החסידות של שטות ואסור לעשות דבר כזה. מה כן מותר? אלא כל המפזר ממונו במצוות לא יפזר יותר מחומש. אומר רבנו ויהיה כמו שציוו נביאים מכלכל דבריו במשפט בין בדברי עולם בין בדברי תורה אפילו בקורבנות שהאדם חייב בהן. הרי חס תורה על הממון ואמרה שיביא כפי מסת יד. קל וחומר לדברים שלא נתחייב בהם אלא מחמת נדרו שלא ידור אלא כראוי לו ונאמר איש כמתנת ידו כברכת השם אלוהיך אשר נתן לך ובאמת כמו בהקדשות כך בעניין של צדקה לעניים רבנו בפרק שביעי ממתנות עניים הלכה ראשונה א הלכה אה חמישי א חמישית בא עני ושאל ד מחסורו ואין יד הנותן מסגת נותן לו כפי השגתו מה שיש לי אני נותן חמה עד חומש נכסיו מצווה מנמבחר ואחד מעשרה בנחסיו בינוני פחות מכן עין רעה ולעולם אלמנע אדם עצמו בשלישית השקל בשנה וכולי מה אומר רבנו בא אדם במחסורו לא סתם פושט יד צריכים לקחת אותו דחוף בית חולים לחוץ לארץ להשתלה או חתונה והם עניים ואין להם כלום כלום כלום זה נקרא דמחסורו אין להם מה לאכול זה נקדמחסורו אני לא נותן פרוטה אלא אני נותן עד כמה עד חומש מנכסיי חוץ מן הקרן עד חומש מנכסיי אומר רבנו בפירוש המשנה פאה פרק א' הלכה א' עד חומש ולא יותר אני יכול להוסיף קצת יותר מחומש וזה יהיה חסידות מצוון המבחר חומש קצת יותר מחומש זה מידת חסידות יותר מכך זה שטות ובגמרא הביאו מקרה שאדם נתן חצי נכסיו והצביעו על זה כחסידות של שטות כלומר אדם צריך להיזהר שלא יתדר הוא בעצמו ויהיה נטל על החברה אלא יש גבול ואומר רבנו שם ואמר רבנו שם בפירוש המשנה אם אין במחסורות לא הגיע אני לא הגיעני דמחסורו אז החומש הזה יכוון אותו להידור מצווה תילין נאה ציצית נאה לולב נאה עכשיו יוצא שמהנחסים מהחומש הזה מפנים את זה לידור המצווה אם אין דמחסורו אשר יחסר לו אבל ובכל זאת עד כמה הוא משקיע בהידור מצווה יש לנו כלל עד שליש במצווה ומה זה עד שליש במצווה? כלומר אני לוקח אתרוג שיוצאים בו ידי חובה. כמה זה שווה? כך וכך. עכשיו אני רוצה אתרוג מהודר שכולך יפה ראתי מומן בך. כמה אני מוסיף לצורך העדור במצווה שליש במצווה. כלומר אם המחיר של אתרוג שהוא כשר, הוא לא מהודר אבל הוא כשר. אפשר לתת זו חרבה. אם המחיר שלו נניח הוא 10ה שק נותן דוגמה או בכוונה אני אגיד 30 ש₪ אזי כמה אני צריך להוסיף להידור אני מוסיף שליש במצווה אפילו לא נגיד 10 שק 40 נגיד מלגב נוציא אתזה יותר אז כמה 42 וח שקומר זה הגבול לא מעבר לזה כי אם אני מוציא מעבר לזה א' אני פוגע בתשתית שלי ב' אני מעודד את אנשים שהם גנבים מנצלים את המצוות בשביל מסחר מכוער ולכן עד שליש במצווה לא יותר. ואם כן איפה יוצא שאף על פי שאמרנו שהחומש הזה מכוון אותו להידורי מצוות זה לא אומר שאת כל החומש אלא שבכל מצווה הוא מצווה יתן בהידור ולא יותר ומכאן אנו מגיעים לעניין של נרות חנוכה הרי יש לנו הידור מצווה ש שהוא ממש מכפיל את עצמו, משלש את עצמו פי כמה כראה אם עיקר המצווה נר איש ביתו נר אחד לכולם כל יום ויש לי נניח 10 נפשות בבית ואני יכולתי בעיקר המצווה לצ'אט בנר אחד בנר אחד לצאת ידי חובה לכל הימים כל יום רק נר אחד ואני לפי החישוב של הידור מצווה אם יש לי 10 נפשות כבר ביום הראשון פי 10 פי 10 ואני מדליק 10 נרות וביום השמיני 80 נרות. הרי זה מפקיע את כל החשבון שאמרנו ולכאורה זה פרץ כל גדר. באמת כתוצאה מכך אמר ערוך השולחן בסימן תרע אור החיים סעיף ב ונראה דבני חנוכה וארבעה כוסות כלומר ארבעה כוסות של יין בליל הסדר אין שיעור להוצאתן דאף על גב דבכל מצות יש שיעור עד שליש במצווה כמו שכתבנו בסימן תרנ לעניין את רוג או חומש כמו שכתבנו שם מכל מקום אלו שהם פרסומי ניסע וחיבול עני למכור כסותו שוב אין שיעור לדבר ויש מי שאומר וגם כאן אל יבזבז יותר מחומש זה הפרי בגדים ולא נראה כן וגם רבי עקיבא איגר אומר שלא נראה כן רק באמת לא שכיח זה בהוצאה קטנה בזה אך לדינה נראה כמו שכתבנו כלומר ערוך השולחן אומר שבנרות חנוכה הואיל ויסודם פרסום הנס אין גבול לאידור במצווה שהרי גם אם אין לו מה יאכל פושט ידו ובלבד שיהיה לו בשביל נרות חנוכה אחרי בקשת המחילה דומה שהוא צודק ולא צודק עד כמה שאנחנו עפר לרגליו להתבטא צודק או לא צודק רק בשביל לחדד את אוזני התלמידים על מנת שתורה היא בלמוד אנחנו צריכים בגלל לנסות להבין זוהי מצווה ייחודית אפילו שונה מאשר ארבעה כוסות של יין ייחודית שחכמי ישראל בכבודם ובעצמם כבר קבעו את גדרי ההידור ונכון שגדרי ההידור שקבעו חכמים הוא מעל ומעבר לכלל יותר משליש במצווה אבל זהו עד כאן לא מעבר לזה, כי מעבר לזה כבר אדם מוריד את עצמו, מדרדר את עצמו מעל ומבער מה שחכמים אמרו. והרי זה קו הנמשך מענייני הקדשות, מענייני נדרים, מענייני צדקה ואותו דבר במצוות. אדרבה, במצוות אמרנו רק שליש במצווה, לא יותר בשביל האידור. ועוד שאצל הצדקה אמרנו עד חומש בן חסו, הרי שאי אפשר לבוא ולומר שבנרות חנוכה פקע כל כל גבול ויכול לעשות כמה שהוא רוצה לא כי עדיין נשאר הבסיס שאסור לו להיות עניק תוצאה מהתנהגות של שטות שלו שזה ולא ייפול על אחרים למעמסה אלא לענו דעתנו הגבול הוא מה מה שגבלו חכמים מהדרין ומהדרין למהדרין ולכן כל עוד יש שיטת רבנו בגדרי מהדרין מהדרין למהדרין ואם זה בגדר יכולתו לפי סת ידו זה הגבול שהוא יכול להגיע אליו לא מעבר לזה לא ייצור מצב שיפריז על מיטותיו מעבר לדברים האלה רק עד הגבול הזה ולא יותר רבי חניה גשומר