ערב טב שמדה רבנשיתם שות הציבור הקדוש והקר בני המשפחה יוסי ואביבה כמו שציין המנחה אני אולי משלה לעצמי להיכנס לפנימחיצתי לנסות להתמודד לישירות עם נושא שהוא נושא וקשה ההתמודדות עם השחול הצורה הנכונה להתאבל על פי הדרכתה של תורה שתשמע כן היא מורה לנו את דרכנו ואת אורחותינו בכל נסיבות ונסיבות החיים אה אני חושב שכל מי מאיתנו שחש חול עובדם וכאב והמוות הוא כ** הוא הזוג לכל ואין אדם שנמלך מן ההתמודדות זו ברב או במעט בנקודה זו אחרת של החיים. אז ברגעים ה הללו, בשעות האלו, בתקופות הללו, אה חווים חוויה מאוד עמוקה. מתחילים להבין מה משמעותה של אמונה, מה משמעותם של תורה ומצוות, של דבקות בקדוש ברוך הוא. כמעט קשה להבין ולהאמין איך אפשר להתמודד מבעל עד. זה פשוט רחמנות לאדם שאין לו את הכלים הללו בשעות ה הרמב"ם בהלכות אבל המופיע בדף שלפנינו בתחילתו מתמודד עם שתי הנהגות קיצוניות מוטעות ביחס לאבלנות. אולי נתחיל דווקא מהספר של גבריו. כותב הרמב"ם בפסקה השנייה, כל מי שלא מתאבל כמו שצירו חכמים הרי זה אכזרי אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה. ואחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה כל שלושה ימים הראשונים לעצמו כאילו חרב מונחת לו על כתפו משלושה ועד שבעה מונחת בקרן זווית מכאן ואילך עוברת כנגדו בשוק כל זה כדי להכין עצמו לחזור יעור משנתו והרי הוא אומר הקית אותם ולא חלו בכלל שצריך להקיץ ולחול הכרתי אנשים מוריי ורבותיי אומנם לשמחתנו ממעטים הכרתי אדם חבר קיבוץ שאמר לי שאני קברתי את אמא שלי וחזרתי לעבוד הלכתי לעבוד הרמבם אומר כנגדו כל מי שלא מתאבל כמו שצימו חכמים הרי זה אכזרי גישה אכזרית יכול להיות שאדם כנשב שבעה ועדיין הוא לא מתאבל כפי שצאו חכמים הוא לא מעקל הוא לא מפנים יכול להיות שטכנית הוא מקיים את כל גזרות חכמים אבל הוא לא עובר את התהליך של האבל. הוא לא מעבד הוא לא מטעל את תהליך האבל. כמו שאומר הרמבם אחד מבני חבורה שמת בשם חז"ל תדאה כל החבורה כולה. חכמים לא אמרו שכל החבורה תכה, שכל החבורה תתאבל. לא צריך להגיד כולם עושים את זה. זה רגע ספונטני טבעי. לדאוג זה אומר לטעל את הכאב ואת הצער ל אה לכיוון העתיד. לא רק כאב וב חי על חלב שנשפח אלא לראות איך מטעלים איך מרוממים איך מתוך הניסיון מתוך המשבר מתוך משבר אפשר להגיע ללידה מתוך ניסיון אומרים המפרשים נתת לראך נס להתנוסס ניסיון בא לבעבור נסות אתכם בא אלוהים ניסיון יכול לרומם את האדם תדאג לחבורה זה אומר באמת לתקס עצה ולהתייעל לראות מה הקדוש ברוך הוא רוצה לרמוז לנו על ידי המאורה אוהב הזה והרבה פעמים אנחנו אולי כואבים אולי בוכים אבל לא מספיק דואגים דהיינו לא מספיק עם הפנים קדימה וזה מה שהרמבם דורש מאיתנו ואחר כך על פי שלבי האבלות של שלושה לבחי ושבעה למספד ו30 לשאר החמישה דברים אז לאט לאט המתח יכול ללכת ולרדת אבל ודאי שהכיוון הכללי הוא יתפחד ידאג יתפשפש במעשיו יחזור בתשובה יכין עצמו מחזור ויעור משנתו. אדם שנפגש עם האבלות, נפגש עם מידת הדין. הקדוש ברוך הוא מדבר, מדבר אליו גם באמצעות מידת הדין. והלכה פובעת מהיהודי לא רק להתאבל כמו שצירו חכמים, אלא באמת להספיק לקחים, להתייעל, לראות איך אני יכול להתחזק, להתעלות, להעריך יותר כל רגע של חיים. דבר שהוא מובן מאליו לפעמים, אבל בא מקרה כזה ומנ ר אותנו ומזעזע אותנו והחי יתן לליבו. אדם שבא אל בית האמל, אם הוא חי, אם הוא לא חוסר הכרה מבחינה רוחנית, אז הוא נותן אל ליבו. הוא מתחיל לקבל פרופורציות, מקבל משמעויות על ערכם של חיים. מתחיל לשמוע במה משבחים את האדם, בחשבון הפנק, בבילויים או אולי בחסד שהוא עשה, בתורה שהוא למד. מתחיל להבין קצת מתוך המפגש עם עולם האמת. מתחיל להבין כמה אמיתות יסוד לחייו שלו ולוקח אותם. בליבו זהו שכתב הרמבם תדאג כל החבואה כולה ולא קיצוניות אחת קיצוניות של התעלמות קיצוניות של אפטיות של אדישות של שגירה שהמת מת ואנחנו ממשיכים הולכים לעבוד כמו שאמרנו קיצוניות אחרת מוריי ורבותיי שהיום היא אולי יותר נפצה יש אנשים שלצערנו הרב ביחוד הורים שקולים מעבירים את מרכז חייהם לבית העלמים כל יום אחר הצהריים הולכים לפעמים אפילו פותחים שולחן, עושים שם פיקניק, מספרים לו מה מה קרה היום, מה היה היום, יושבים איתו, כל חייהם סובבים מכאן ואלך סביב המת בלי יכולת לחזור לשגרה, בלי יכולת לחיות את חייהם, אם הם לא יעשו כך הם מרגישים לטיפות מצפון. הם מרגישים שהם שופחים, שהם מתעלמים, שהם לא מספיק אוהבים. ולצערנו התופעות הללו נפוצות וכלפיהם כותב הרמב"ם, ואני חוזר אחורה, "אן בוכין על המת יתר על שלושה ימים ואין מספידים יתר על שבעה. אל התקשה אדם על מתו יותר מדי שנאמר אל תבקו למת ואל תנודו לו. מה זה לא לבכות למת? מה זה לא לנו לו? ולא התורה ציוקה אותנו. חכמים ציפו אותנו על מצוות האל. אומר הרמב"ם כלומר יותר מדי. לא לבכות יותר מדי. כמה זה יותר מדי? כמה זה פחות מדי.
התשובה היא מוריי ורבותיי. שההלכה מדגירה לנו את האלכה לוקחת תורתנו היא תורת חיים היא לוקחת רגש טבעי שקיים באדם לא רק באדם כל בעל חיים מבקה את השחול אנחנו רואים שהוא עצוב התורה לוקחת רגש שהוא טבעי שהוא ספונטני והיא מנתבת אותו היא מגדירה אותו בכלים מאוד מאוד ברורים היא מכונה אותנו לאיפה לטעל את הרגשות כמו שאמרנו שזה מנהגו של עולם. המוות הוא כ** מזוג לכל. והמצאר עצמו על מנהג העולם כן כחלק אומרים הציניקנים שהמוות הוא הדבר היחיד שבטוח בחיים. שום דבר לא בטוח בחיים חוץ מאשר המוות. מורי ורבותיי, ביום שבו נלקח מאיתנו גלעד, נפטר גם סבי אבי אמא זכר צדיק לברכה. אני הגעתי לכאן מהספרת ה-30 וזכיתי להיות איתו ברגע האחרונים בבית החולים. והיום צבטים רפואיים מפחדים. מהמשפחה שמשפחות אלימות שאם החולה מת גם בגיל 87 אז הם מרביצים לרופא גם זה לצערנו תופעה נפוצה אז אחות שם שבאמת עושה את הפקידה יפה מאוד התחילה להתנצל ואמרה לי אני מאוד מצטערת שכך זה נגמר אמרתי לה תראי גברת אצל כולם זה נגמר ככה אצל אף אחד אינסוף אחר המוות הוא כ** מזוג לכל זה יכול להיות בגיל 22 זה יכול להיות בגיל 87 זה יכול להיות יותר קצת פחות קשה יכול להיות הרבה יותר קשה אבל להצטער על זה שכך זה נגמר אומר אומר הרמב"ם זה מנהגו של עולם והמצער עצמו על מנהג העולם הרי זה טיפש אלא כיצד יעשה שלושה לבחי שבעה להספ יום לתפורת ומשאר החמישה דברים שאסורים במהלך ה-30 יוצא אם כן מורי ורבותיי שההלכה מדריכה אותנו להגיע לאיזונים נכונים ביחס שלנו למוות לשחול בצורת האב שהיהודי צריך להתאבל וכאמור אנחנו לא מתכחשים ברגשות הטבעיים חס וחלילה אדרבה אותו הקדוש ברוך הוא שנתנו את התורה הוא גם בורא האדם והתורה מותאמת לאדם אלא שהתורה עוזרת לנו להתמודד עוזרת לנו לנתב לטעם להדריך את כל הרגשות ולרומם אותם אל מעבר לכאב על חלב שנשפח אל מעבר להתייחסות כלפי העבר באמת לגבי לניסיון לבנות מתוך חורבן ומשבר וכמו שאמר פעם האי בן עזרא בצחות לשונו שיש שזוכה ורוכב על אסונו יש רוכב על אסונו ויש רוכב על אסונו בעיצים בשעות של אסון בשעות של משבר אדם מקבל החלטה עם כל הקושי עם כל הצער אני אבנה מהדבר הזה וזה קשה אבל זה אפשרי ואותו אדם רוכב על אסונו וחלילה אם לא אז אסונו רוכב עליו כך אומר אבן עזרא ויש אנשים שאנחנו לא שופטים אותם אבל אנחנו צריכים להיזהר שלא לטעות בטעותם שבעצם פה מפסיקים לחיות וכמו הדוגמאות ש שהזרנו אולי נבין בקצרה א כמה מהמקורות של הרמבם לפסק הנפלא שלו להלכה הזו שהיא כל כך מאוז את דרך הזהב. הגמרא במועד קטן אומרת אמר רב יהודה אמרב כל המתקשה על מתו יותר מדי שוב ודאי זה קושי עצום אבל כל המתקשה יותר מדי ואמרנו שיותר מדי זה הלכה קובעת על מת אחר הוא בוכה כלומר יש כאן גם סכנה אדם שלא יודע להשלים עם השחול יש כאן סכנה הוא בעצם לא משלים עם מידת דינו עם משפטו של הקדוש ברוך הוא וך דיין האמת זה לבוא ולחתום על פסק ה לא בשמחה אנחנו לא בוחרים שהחיינו ולעתיד לבוא לברך הטוב האמת גם על הרעה אבל שדינו דין אמת מספרת הגמרא ההיא הייתה דהבת בשבבותה דרב הונה אותה אישה שהייתה בשכנותו של רב הונה עברו לה שבעה בני היו לה שבעה בנים מת אחד חד מניו עבד קבחיה ביטירותאה עלה הייתה בוכה עליו באופן מוגזם ש היא בוכה עליו זה דבר מאוד לגיטימי זהח מי אב אהבת אם אבל היא בכתה לא ידעה גם להפסיק לבקות שלח לה רבונה שכן לא תעבדי אחה אל תעשי כך לא אשחק המשיכה לגור שלח לה איציית מותב והיא לא צית זתא לאידח או שאם את שומעת לי ומשתכמת ועם כל הקושי חוזרת לחיים טוב ואם לא אומר לרב הונה דבר מזעזע תכיני תכריחים לבנים האחרים ומיטו כולהו. אומרת הגמרא שעוד שישה בנים מתו לה. כל בניה מתו בגלל שהיא לא ידעה להיות כשובה להדרכתו של רב הונה למינון הנכון. לסוף אמר לה טימוש זתותה לנפשיך כני תפריחים לעצמך ומיתא. כלומר הגמרא מדריכה אותנו לדעת לשים סייגים לאבל מטעמים אמוניים. הגמרא בו הקמה מספרת על המורה אולה שכשביקשו ממנו לבוא לניחום אבלים ביחד עם חכמי בבל הוא לא הסכים לבוא אומר הבליאים מחרפים ומגדפים הם באים לבית האבל ואומרים הוא מה אפשר לעשות ככה הם אומרים הרבה פעמים רואים גם בארץ ישראל כאלה בבליים נכון הוא נמצא בבית אבלים אומרים מה אפשר לעשות מה זה מה אפשר לעשות ואם היה אפשר לעשות אז היית עושה אחרת נכון כלומר הקדוש ברוך הוא לא מספיק מבין הוא לא מנהל את המציאות מספיק חכם אם אני הייתי במקומו רק מה אפשר לעשות לא במקומות ברוכים הבאים בחוס אז אומרים הבליים מה אפשר לעשות אנחנו לא מנהלים את העולם אם היינו מנהלים את העולם הוא היה עולם יותר יפה אולה אומר זה חירוף וגידוף התייחס כך לאבל פעם החפץ חיים שואל יהודי מה מה שלו אתה יהודי אומר לו יכול להיות יותר טוב הוא אומר מי אמר שיכול להיות יותר טוב אם כך המצב כנראה שזה הכי טוב שיכול להיות במסגרת המגבלות במסגרת הזכאות שלנו אבל גם באמירה יכול להיות יותר טוב יש קצת אומר החפץ חיים אומר לנו עולה מה אפשר לעשות יש קצת אה חוצפה כלפי דין דשמיא ולכן ההלכה מדריכה אותנו לסייד את האבל גם מטעמים אמוניים טעם נוסף אומרת הגמרא בשבת רבי חנינא שכבה לברטה מתה לו בת הבקב עליו לא היה בוכה עליה אמרה דביתהו אומרת לו אשתו תרנגולת אפקט מפתח מה הוצאת התרנגולת מהבית הבת שלך מתה ואתה לא מזיל דמעה ואתה לא בוכה אני מניח שזה היה כבר אחרי השבעה אמר לה קרתה תחלה ועברה אומר לה רבי חנינא לאשתו את חושבת שאני לא כהן במסתרים תבקי נפש אבל אני לא מוכן גם לשחול וגם לעיוון. כלומר, אומר רבי חנינא שלפעמים צריך לדעת לסיג את האבל לא רק מהבחינה אמונית כמו שאמרנו, אלא גם מהבחינה פסיכולוגית. אדם יכול להחליט כמו שאמרנו האם הוא רוכב על אסונו ועם כל הצער והכאב והפצח שדמוד נשאר פתוח הוא עולה על תהליך של שיקום. הוא אומר לעצמו את הלך לפני השם בארצות החיים או שבעצם הוא יושב ומביא על עצמו גם עיוורו. מריבוי דמעות בנוסף על השול קראתי פעם רב נבנן צרכה של העיר העתיקה מספר שהיה לומד בחברות מורו ורבו הרב אורבס לכד חי כבר ברכה ואומר מעולם לא החסרנו שיעור עשרות שנים הייתה חברותה פעם בשבוע גם אחרי שסיים את לימודיו בכל תורה ומעולם לא החסרנו לימוד בחברותה פעם אחת בלבד כשנפטרה הרבנית ואז לא למדנו והוא אומר בשבוע שאחרי באתי ואני כולי מרצת אני רועד מה מה אני אגיד לרב אחרי השבעה מה שבעה מה ככה פותחים את הגמרא מתחילים ללמוד מה מה הוא אומר מה הדבר הוא אומר לא ידעתי איך לפתוח והרב אומר ככה אומר הרב אובח רי ורבותיי הרב אורבך אמר בלוויה של אשתו שנוהגים לבקש מחילה מהנפטר ואנחנו חיינו 50 שנה ביחד וחשבתי בדרך לטן על מה אני צריך לבקש מחילה ואני יודע שכל חיינוי את כל חיינו בראש וכל חיינו היו על פי השולחן ערוך על פי ההלכה והוא לא ביקש מחילה. כלומר זה לא שלא התווכחו, שלא היו אלוקי דעות, אבל הכל היה על פי ההלכה, אומר הרב אורבס, אלו היו החיים, לא הייתה הקרבה של האדם הגדול הזה. אז צריך להבין כמה היה כאל גדול, כמה העבד היה גדול. ואומר הרב נבנצל, שהרב אומר בחפ אומר, אומרים שמה שלא יעשה השכל יעשה הזמן, נכון? אז יותר טוב שיעשה השכל עם שתי אלטרנטיבות. מה? איך איך להשיב, איך איך לחיות, איך להתאושש? האם על פי השכל בחירים או על פי הזמן אם להיות אקטיבי או פסיבי אמר הרב יותר טוב שיעשה השכל מאשר שיעשה הזמן פתחנו את הגמרא וצללנו בסוגיה וחזרנו למסלול החיים הגמרא במועד כתב אני מדלג לתחתית הדעת אומרת כך אמר רבי מאיר המוצא את חברו אבל לאחר 12 חודש על על אבאם שכבר בעצם מסתיימה אבלות מבחינה הלכתית הוא מדבר עם תנחומים אני תופס לו ברחוב ואומר לו אל תבכה אמנם התייתמת אמנם זה קשה אבל גם אני ערבתי את זה ובוא אני אסביר לך וכולי וכולי מדבר איתו תמחומים השם נתן והשם לקח י שם השם מבורך למה הוא דומה לאדם שנשברה רגלו וחייתה התרפעה הרגל מצאו רופא ואמר לו כלח אצלי בוא תיכנס אליי לקליניקה שאני שומרה לארפאנה אני אראה לך איך מרפעים רגל חבל שלא באתי מתחילה אשבור לך את הרגל ואראה לך איך צריך לדעת ברפי רגל כדי שתדע שסממנים שלי יפים לפעמים אנשים באים ופותחים גם פתע אחרי שנה אחרי 10 שנים כדי להראות שהסממנים שלהם יפים הכוונה היא טובה מורי ורבותיי הם רוצים שיתוף הם רוצים לעזור אבל צריך גם לדעת מה שאמר שלמה בחוכמתו בכהלת ב-28 עיתים לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים עת ללדת ועת למות עת לטעת ועת לעקור נטוע לבקות ועת לסחוק עת ספות ועת ריקוד עת לקרוע התרגום אומר על מת ועת לתפור יש גם עת לאחות את הקרע עת לחשות ועת לדבר במילה במילה אחת מורי ורבותיי התזמון הטיימינג הצת שיש לאדם לבכות כשצריך לבכות ולדעת להתעודד כשצריך להתעודד כמו שראינו בדברי הרמבם שלושה מלחי שבעה למספר 30 לשאר החמישה דברים 12 חודש על אבם וכיוצא בזה תורתנו הקדושה מדריכה אותנו בכל הליכות חיינו וגם ובייחוד ברגעים הקשים מכל הייתי רוצה לייחד עוד כמה מילים בקצרה קשה דרכים להתמודדות וכמו שאמרתי מקודם איני ראוי ולא הייתי מעזול ש הרגשתי שותפוד גורל עם יוסי ועם אביב ועם האחים והאחיות המשפחה היקלה והנפלאה היות וגם אנחנו במשפחה חוונו ועדיין חווים גם אחרי הרבה שנים שחול וכאל התורה אומרת כך בנים אתם לאדוני אלוהיכם לא תתגודדו שמעתי בחדשות בדרך לכאן שהשונאים שלנו יושבי צור חוגגים עכשיו יום עדם את חג העשורה. חג העשורה מוריי ורבותיי, זה כמו שכותב הרמב"ם שגם באיסלאם, למרות שהם מייחדים עדיין נשארו להם זכר לפולחנים אליליים. אפשר להביא הרבה דוגמאות בכך. ואחת מהדוגמאות זה חג שבו הם מכים את עצמם עד זוב דם כביכול על הריגת איזשהו אימם שלהם. אבל האמת היא שזה פולחן אלילי שרק עבר מתורזה, עבר ככה איזה שינוי בהסבר, אבל זה כתוב בספר מלכים לגבי. בן לביאי הבעל ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים עד שפוך דם עליהם והתורה אומרת לנו לא תתבודדו ולא תשימו גורחה בין עיניכם למת כי עם קדוש אתה לאדוני אלוהיך ורך בחר אדוני להיות לו לעם סבולה מכל העמים אשר על פני האדמה ונראה רבותיי שלושה כיוונים שונים במפרשים שכל אחד לוקח פן אחד בפסוק ומסביר לנו בעצם למה אסור להתגודל למה אסור לקרוא ולשרות למה אסור לאבד שליטה שקורה הנורא מכל ומה כן מותר ולא רק מותר אלא גם תצוי במצובים על כותב האי בן עזרא בנים אתם להשם אלוהיכם אחר שתדעו שאתם בנים להשם והוא אוהב אתכם יותר מהאב לבן גודל האב כך גם גודל האהבה אל הבן אל תתגודדו דהיינו שאדם לא יפצע את עצמו על כל מה שיעשה האבא יהיה הדבר הנורא מכל, התרחיש החמור מכל שגם כל חול וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזה. זה כבר סיפור מהפטרה. כמו שאומרים גם במפר כזה אסור לודי לפגוע בעצמו כי כל אשר יעשה לטוב הוא. ואם לא תבינוו, כלומר וגם אם לא תבינוו, כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם, רק ישמחו עליו, כן תעשו זתים. אומר לנו אבן עזרא אמונה בקדוש ברוך הוא זה לתת אמון. אני לא מבין. האמונה מתחילה שהיאה מסתיימת. שאני לא כשאני מפסיק להבין אני מתחיל לתת אמון. פה ילד קטן שלא מבין מדוע אבא עכשיו נוהג איתו באופן שהוא לא היה מצפה, באופן כואב. אבל בסר דבו יש לו אמון. אם הוא בן טוב, אם הוא יודע שאבא אוהב, יש לו אמון. יש לו אמונה להגיד בבוקר חסדך תל. שהסיפורים מתעצות והשמש זורחת וחם ונעים. אבל באמונתך בלילות תקופות של חושך לתת אמון באבא הגדול אומר אבן עזרא אם אתם באמת מרגישים שבנים אתם להשם אלוכם אם אתם יודעים מי זה האב הרחמשת בשמיים לא תתגודדו ולא תשימו קורחיו כי היהודי מאמין שכל אשר יעשה לטוב שלמה המלך אמר לנו בחוכמתו ומשלה מוסר אדוני בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו כי את אשר יאהב אדוני יוכיח וכא את בן ירצה. חשבתי לסכם את הגישה של האי בן עזרא. יהודי עומד רבותיי בתור באוטובוס, בבנק, בסופרמרקט. פתאום הוא חותף מכה חזקה מאחוריו על השכן וכולו מתמלא זעם ומסתובב אחוריו. והוא עכשיו יראה לפר אדם הזה שאחוריו מי זה ככה. והוא מסתובב והוא רואה מחייך אליו איזה אהוב שלא ראה אותו הרבה שנים. נכון? אז מה הוא יעשה? הוא ליפול ליפול על צרם. יצחק יחבק לפעמים אנחנו מקבלים כזו מכה ומפתיע באמצע החיים ואנחנו לרגע בהלם אומר בן עזרא אבל כשנסתובב בדעתנו ונראה מאיפה באה המכה הזו מי נתן את המכה הכואבת הזו מי זה שהפסטיע אותי ככה באופן כל כך מרגיז מכאיב ברגע הראשון כשנראה איזה אוהב נמצא שם מאחורה הכאב ישאר כאב אבל כל הסיטואציה כל ה כלות תשתנה מן הקצה אל הקצה. רבנו עובדיה ספורנו כותב שאין ראוי להראות תכלית הדאגה והצער, דהיינו דאגה בצער מוקצנות מוגזמות על הקרוב המת, כשנשאר קרוב נכבד ממנו במעלה ובתקו טוב. לפי כך אתם בנים להשם שהוא אביכם קיים לעד. אין ראוי שתדאגו ותתעבלו בתכלית, דיינו באופן טוטלי. על שומת אומר הספורנו יהודי אף פעם לא נשאר גד גם שלוקחים ממנו כמו איוב את כל בניו ובנותיו לוקחים את הוריו יש אנשים שעברו את התופק בשואה ובאמת נשארו אוד מוצל מאש אחד מעיר ושניים ממשפחה אומר הסכורנו זה עדיין בכל מצב עדיין לא איבדת את הקרוב מספר אחד את הקרוב הראשון במעלה ובתקו טוב גם כך בגצל מוות לא ררע למה כי אתה עמדי ודוד אומר במזמור אחר בתהילים כי אבימי עזבוני ואדוני יאספני בנים אתם להשם אלוהיכם אתה אף פעם לא יתום לחלוטין אתה אף פעם לא שחול לחלוטין תמיד תמיד במצבים הכי קשים בבדידות הכי עמוקה נשאר לך קרוב מכל הקרובים אביך שבשמיים אז אם בן עברה הדגיש את עניין האמון והאהבה. הספורנו מדגיש את עצם הקרבה את זה שתמיד תמיד יש שארית. יש עדיין במי לפתוח, אל מי לפנות עם מי לעבור את הרגעים היותר קשים שבחיים. הייתי פעם ככה ברוח תנועות הנוע שאוהבים כל מיני קטעים יפים ממוסר השכל. ראיתי תיאור מעניין קצת אמנם מגשים אבל צריך לתפוס את הרעיון שבדבר שאדם מסיים את חייו עלי אדמות ומסתכל על המסלול ורואה שם שצעדים עקבות של שניים שהיו מהלכים והוא שואל מה זה אז אומרים לו תדע לך שריבונו של עולם מלווה כל יהודי מלווה כל אדם במהלך כל חייו והנה רואה אותו יהודי שדווקא בקטעים הקשים במשברים באסונות הוא רואה רק זוג אחד של צעדים אז הוא אומר נו מה זה מה איפה היית כשהייתי צריך אותך השארת אותי לבד בשעות הכי קשות אומרים לו חביבי תשים לב בשעות הקשות אבא שבשמיים נסע אותך על כפיים תביעות את הצעדים העקבות זה שאין שם שניים זה בגלל שאתה לא הלכת ואנוכי תרגלתי לאפרים כחם על זרועותיי אומר הקדוש ברוך הוא בשעות הקשות של החיים הקדוש ברוך הוא נושא את האדם כאשר עשה אומן את היונק אבל לעולם לעולם לא מניח אותו לנפשו הסתכלות השלישית והאחרונה היא של הרמבן שמדגיש צד אחר בפסוק לא את בנים אתם להשם אלוהיכם אלא את הספא כי עם קדוש אתה להשם אלוהיך ובך בחר השם להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על בני האדמה אומר הרמבן ולפי דעתי כי טעם עם קדוש הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך יאמר אחרי שאתה עם קדוש סבולת השם על שעתה עם קדוש סבולת השם ולא ישא אלוהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נידח כמו שאומרת האישה התפועית החכמה בדוד המלך כמות נמות וכמים הניגרים הארצה אשר לא יאספו הגוף מת נכון וישו ועפר אל הארץ כאשר היה אבל אומרת האישה הקועית ולא ישא אלוהים נפש וחשב מחשבות לבלתי דח ממנו נידח אנחנו מאמינים בהישערות הנפש אין מה מוות סופי יש מוות של הגוף לבוש חליפן ויחלוף הוא אדם פושט מעליו מלבוש מסוים ועובר בבחינת לידה חדשה לעולם אחר לעולם שממונים רבים הוא עולם בכל המובנים הוא עולם גדול הוא עולם נצחי הוא עולם יפה יותר מעלמה דשיקרא הדן אומר הרמבן היות וכך אראוי להתגודד ולהיקרח על נפש ואפילו ימות בנוער שזה באמת קורה כי כשהורים כשילדים קוברים את הוריהם עם כל הכאב טבעו של עולם דור הולך ודור בא שהורים קוברים את בניהם זה קושי עשום אבל אומר הרמבן כשאנחנו שמים משווים לנגד עינינו את האמונה והישארות הנפש שלא יתחמנו נידח אין התאפסות אין מוות אין עובדן טוטלי יש מעבר מעולם לעולם ולא יאסור הכתוב אם כך נשאלת השאלה אז שכנ שמעת אותנו הרמ"בן שאדם שנפטר קיבל קידום עבר לעולם יותר יפה אז למה לבכות למה להתאבל בכלל אומר הרמבן ולא יאסור הכתוב הבכי כי הטבע התעורר לבכות בסירוד האוהבים ונדודם אף בחיים הבכי הוא בכי של געגוע משל לבן שעבר את מדינת הים ואין אין איתו תקשורת ואנחנו בוכים על הגעגוע על הריחוק על הפרידה זה הכאב ככה ודי תופס את העניין של האדם אבל להגיע לאיבוד שליטה, להגיע להתגודדות, לספריטה, להתקוממות לבית דין שמיים בעוד שאנחנו יודעים שהרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה. אומר הרמ"בן זה לא, כי עם קדוש אתה אתה עם סגולה. כל יהודי שזכה זוכה ויושב תחת כיסא הכבוד ומכאן סמך לרבותינו באוסרם נתאבל על נפש יותר מדי. מוריי ורבותיי, אני זוכר כשיש שבעה אחי זכונו לברכה אז באו הרבה ספדנים ובאו הרבה דרשנים וכל אחד ניסע כמידת יכולתו ואני זוכר שבסופו של דבר בא ודי שהוא לא נושא בתו הרב אבל יהודי שקובע איתים לתורה והוא גם לא איש דברים שיגיד טעם ישב לניחם והביא איתו סעודת הבראה ביקש ממנו שיגיד כמה מילים והוא לא איש דברים אבל הוא ידע לפתוח את ספר כהלת מורי מור ורבותיי ובספר כהלת כתוב מתוקה שנת העובד עם מעט ועם הרבה אוכל והתרגום שם אומר בכדאי לפתוח ולעיין כי אני הרגשתי שזה מה שניחם אותי מכל הדרשנים מכל הספדנים מכל השבעה כולה בא אותו יהודי רבי חיים צדוק יש ירושלים השם אחיהו וישמרהו פתח את ספר כהלת קרא לנו את הפסוק וקרא לנו את התרגום מתוקה שנת העובד עם מעט ועם הרבה אוכל אומר התרגום שאדם שזכה לעבוד את הקדוש ברוך הוא בימי חייו, זכה לנצל את ימי חייו בתורה, במצוות, בחסד, מתוקה שנתו על בית קבורתו, אם מעט ואם הרבה יאכל. ולא משנה אם הוא חי 22 שנה או 92 שנה, זה לא העניין. מתוקה שנתו, כי הוא מיצא, הוא מיצל את ימי חייו, הוא בבחינת בא בימים, בא אל הקדוש ברוך הוא בכל ימיו, בכל ימיו איתו. מספרים בדרך צחוק על יהודי שהגיע עיירה ואמרו חז"ל אתה לפני הכניסה למדינה תמיד הכניסה נמצא ב החיים אז הוא מסתכל על המצבות והוא נבהרשו כבר לעשות פרסה ולברוח הוא ראה פה מלאך המת עובד שעות נוספות זה חי שנתיים זה שלוש וחצי שנים הישים המופלגים מגיעים לגיל שש שבע לעונת הפעות הוא לא הבין מה קורה פה עד שראה אותו יהודי אחד הוא אומר לו תרגע תרגע פה אנשים חיים תוחלת החיים היא רגילה לחלוטין 70 שנה אם בגבורות 80 שנה אז מה זה על המצבות? הוא אומר הוא אומר אנחנו אנשי אמת פה כותבים את זמן הנטו של החיים לאור טוב מה שאדם מבזבז בכל מיני שפויות של עם העדן אלה חיים אלה זה דבר קלה והולך השאלה מתוך 70 80 שנה כמה בסופו של דבר סיגלת תורה סיגלת מצוות תפילה עבודת השם חסד מעשים טובים ולפעמים נתמצא מוריי ורבותיי כן איכות החיים לא נקבעת על פי עורקם אלא על פי המידה שבה האדם זכה לנצל אותה מתוקה שנת העוה אם מעט למרבה אוכל כך הקרנו את גלעת זכרונו לברכה באמת כבחור חמד בחור חרוץ בחור נגון בחור זריז עניו סבר פנים יפות חיוך ממש כל הכל המעלות זכו יוסי ואביבה עם כל הבנים והבנות בניך כשתי זיתים סביב לשולחניך איזו משפחה איזה חינוך, איזה בית ערקי. וככה היה גלעד כמו שאר אח רחב ואחיותיו. והכאב הוא גדול מאוד. בהתמודדות רק מתחילה אבל כולנו צמוכים ובטוחים שהקדוש ברוך הוא שמח הוא גם יראה, הוא גם יתן את הכוחות לתהליך של רפואה בעזרת השם. ואולי המלחמה הגדולה מכל היא באמת זו ש גלעד זכה להיות עובד לך למצות לנצל את ימי חייו הקצרים כאות וכמופת כמו שראינו כאן גם במצגת וניכרים דברי אמת ומאחרי מיתתו של אדם ניכר עם בן העולם הבא הוא זכה גלעה י רצון לאמת שהקדוש ברוך הוא ישלח יקרנו ליוסי לאביבה לבנים ולבנות הנפלאים והאהובים הרבה הרבה עצומות נפש הרבה הרבה נוחם הרבה הרבה אור עד לאותו יום שנזכה שבילה המוות לנצח ומחה השם אלוהים דמעה מעל קולפנים חיפת עמו יסיר כי השם דיבר