שיחה מרתקת עם הרב יוסף קאפח על בעיות חברה ותרבות

ראיון מרתק שערך זכריה דורי עם הרב יוסף קאפח ופורסמה בכתב העת אפיקים בשנת 1968. למרות השנים הרבות שעברו ניכר כי מחשבתו החודרת על המציאות והאתגרים שעומדים בפני החברה בישראל והעקרונות שהציע עדיין אקטואליים ומשפיעים על הציבור הרחב לדורות.

תמונה: הרב קאפח לומד תורה קרדיט: תמיר רצון

להורדת קובץ המקור בפורמט PDF לחצו כאן

לאחר סיור בקריית האוניברסיטה העברית בירושלים, שמתי פעמי לשכונת נחלת-אחים, לשיחת היכרות עם הרב יוסף קאפח, חבר בית הדין הרבני בירושלים, לשיחה שזומנה מראש. שיחת היכרות למה ?! משום שנראה כי אנשי התורה בעדתנו ניכוו בדוד האחרון ברותחין והם נזהרים מאוד שלא לחרוג מעולמה של תורה אל עולם החול, אך אין הם אדישים, חלילה, לבעיות הצבור, אלא להיפך, אם תהא בך הנכונות לחנות קימעא באוהלם, סופך לשאוב עידוד בגלותך כי ערים הם מאוד לסובב אותם, כואבים בשל הא ושמחים בשל דא.

ובבואך ל״נחלה״ - היא שכ' נחלת־אחים, מיד יודע אתה כי 'בתוך עמי אנוכי יושבת', שהרי רבים הם יוצאי תימן השוכנים כאן מזה שנים רבות, וחיוניותם הטבעית ניזונה שבעתיים מאוירה של ירושלים.

בשעה היעודה עמדתי בפתח ביתו של הרב יוסף קאפח, אשר נתפנה ממלאכתו הספרותית וקיבלני בלבביות ובברכה, כמדת הכנסת אורחים מסורתית.

כב׳ הרב, פתחתי לאחר תום סדר ברכות ואמרתי בנימת התנצלות, קיימת הרגשה בקרב בני העדה, כאילו בשנים האחרונות נוצר מרחק ביניהם לבין רבני העדה, ומנהיגיה הרוחניים, אשר נראה, כי מסתגרים בעולמם הפרטי ואינם מכירים ואינם חיים את הבעיות בהן נלבטים יוצאי תימן בחיי היומיום, האמנם מוצדקת הרגשה זו, לדעתך?

תשובה: יכול להשיב אלא בשם עצמי אם אמנם נוצר פער וריחוק בתוך העדה הרי סיבותיו רבות ועמוקות, אך איני מאמין כי רבני העדה מסתגרים בתוך עולמם ומתעלמים מבעיות העדה, להיפך, לפי הרגשתי מקדישים הם מחשבה רבה לבעיות העדה והצבור וכל אחד משתדל לתרום ככל יכולתו ובתחום הנראה לו כחשוב.

ש. אפתח בשאלה המטרידה ביותר. הנה יהדות תימן שמרה ושימרה ערכי תרבות יהודיים במשך דורות, האם יש צורך, לדעתך, בהתארגנות שתפעל לישם ולשלב ערכים אלו בתרבות המתהווית כיום בארץ?

ת. מלאכת ההתארגנות, לדאבוננו, קשה ביותר. הנסיון מלמד כי רק תתחיל לארגן את בני העדה ומיד יצוצו מארגנים רבים, ויופיעו חשדות, קנאית וצרות עין. אתה תחתור לאגד ולפניך יופיעו הריסות, לעומת זאת אם תניחם כפי שהם, תמצא כי שלום ישכון באוהלם.

ש. יש בכך כדי ליאש, אך האם לדעתך תכונות אלו הן טבעיות ואופייניות בכלל לעם היהודי?

ת. איני יודע. אצלנו צצו תכונות אלו, כנראה, על רקע חיינו בגלות. המגע והמגורים בין הערבים פיתחו בנו שנאה, חשדנות, ואנוכיות כלפי הגויים. תכונות אלו הן בעוכרינו כיום, כשאנו מפנים אותן איש כלפי רעהו.

ש. אם כך הרי יש מקום לתקוה כי מקרב הדור הגדל בארץ תיעלמנה תכונות אלו, וניתן יהיה לארגנם?

ת. יתכן ואפשר יהא לארגנם, אך חושבני כי לרעיון שאינו קשור בתימן, כי הם מסתייגים מתרבות אבותם מחוסר ידע, כי החינוך שקיבלו בארץ שונה כמובן מהחינוך שקיבלו אבותיהם. נוסף לכך האשמה בכך היא במבוגרים שהחלו מזלזלים ומפחיתים בערכה של התרבות והערכים שנשאו אלפים שנות גלות.

בתמונה: הרב יוסף קאפח במרכז התוועדות חכמים עם הצבור בסעודת מצווה [כנראה לרגל בר מצוה].
מימין לשמאל: הרב אהרן חמדי, אברהם ערוסי, הרב דוד עואץ', משה חמדי, הרב יוסף קאפח, הרב שלום סרי, הרב יחיא ניסים, הרב סעדיה כהן, שלמה חמדי.

ש. במה תסביר איפוא את הנכונות לקבל עליהם מנהיגות של מנהיגים מיוצאי המערב?

ת. משום שאנוכיותו ומרדנותו של בן־תימן, מתגלית לגבי המנהיג שמבני העדה, אך עם זאת הציות למנהיג מערבי אינו אמיתי, אלא נובע מחששו של התימני כי יטפלו עליו תו של ״עדתי״, באם יתמרד במנהיגות כזאת, אך במעמקי הלב קיימת התנגדות גם למנהיגות של יוצא המערב.

ש. כיצד, אם כך, נקבל את עובדת קיומה של מנהיגות העדה במפלגות השונות?

ת. אינני יודע באיזו מדה המנהיגים אליהם אתה מתכוון צמחו כמנהיגי העדה, שהרי רובם הגיעו לתפקידם מכח פעילותם במפלגותיהם ומכח כשרונותיהם האישיים. יש מהם הפועלים יותר בקרב בני עדתם ויש מהם הפועלים פחות, אך בכל מקרה לא העדה בחרה בהם ולא בה תלוי המשך מנהיגותם. וזה טוב להם.

ש. מה הם המוסדות והערכים שנהרסו לאחר העליה ארצה? האם הסבה לכך היא הדמוקרטיה?

ת. נהרסה תרבותם היהודית, רמתם המוסרית, חגיהם ומועדיהם, חתונותיהם ושמחותיהם! היכן הם המפגשים הנאים שאדרה של תורה, ענוה ושלוה נפשית נסוכה עליהם?! היכן ״ולבי טוב ושמח ?!״ כמה אנשים יכולים לעלות לספר־תורה ולקרוא במנגינה ובמבטא הנאצלים? היום רבים מן העולים ל״ספר״ נותנים לחזן לקרוא במקומם. ובין המוסדות שנהרסו ״שלטון האב״, ו״כבוד הרב״. אין זה קשור לצורת השלטון אלא להתערערות המוסר. הנה יוצאי המערב מצייתים להוריהם ומכבדים את מוריהם ורבניהם. יתכן שהמעבר הפתאומי מצורת חיים אחת לאחרת השפיע לרעה. כדאי להוסיף כי בדמוקרטיה אין חדש, שהריהי עפ״י תורת ישראל. המלך היה ״מקרב אחיו״ ויועציו באו מן העם. לצדו של יהושע היו הזקנים ובימי עזרא 120 חברי הסנהדרין.

ש. מדברים אנו על תרבותנו, מהי אם כן תרבות זו שנשאנו בתימן?

ת. היא כוללת אורח חיים מיוחד, לבוש, קישוט ושירה וכיו״ב. תרבות זו היתה, ביסודה עברית קדומה, שכן לא הושפענו הרבה מן התרבות הערבית, לדוגמא, שירת ישראל בתימן נותרה מיוחדת ושונה מן השירה הערבית, ואין צורך להגיד גם מהנוצרית.

ש. האם תרמנו משהו מתרבות זו לתרבות 'הישראלית'?

ת. איני יודע אם הגיעה העת לבדוק אם תרמנו וכמה תרמנו, שהרי אין זה תלוי בנכונותנו לתרום, אלא דוקא בנכונות האחרים לקלוט. והנה הכל משבחים את תרבותנו זו אבל אינם ששים לקבל ממנה. חוששני שמחשיבים אותנו כחרסים ארכיאולוגיים. במקרה נזדמנתי להרצאתו של פרופ׳ יגאל ידין שסיפר בהתלהבות על גילוי תפילין במקוה מים במעמקי האדמה, למרות ההתלהבות התפילין נותרו זרים ורחוקים ממנו. ישנה הערכה אך אין מעשים בעקבותיה. כזאת גם אצל המלומדים הבקיאים בתרבות יהודי תימן שאינם מבני עדתנו. כולם ידמו את תרבותנו לשמש המחממת ומאירה, אך כל זה טוב ויפה כשהיא רחוקה.

ש. הזכרת את הלבוש בתימן בגעגועים. האינך סבור שאינו מתאים לאקלים ארצנו?

ת. לבוש חם הוא ענין של הרגל. אך הלבוש בתימן היה מוסרי וצנוע, וכאן אינו מוסרי ולא יהודי. המחשופים אינם נהוגים בישראל מפאת האקלים החם, אלא מפאת ״המיני״, והרצון להידמות לאדם וחווה.

ש. אם עוסקים אנו בלבוש, אשאל שאלה אחרת המטרידה את הבריות: כיום קובעים דתיותיו של יהודי עפ״י הכובע, האמנם זה נכון לפי ההלכה?

ת, לעניו כיסוי ראש מלבוש הכוהנים. הדיוטות חבשו מגבעת וכהן גדול מצנפת לכבוד ולתפארת. ולבוש כוהנים הדיוטות הוא כלבוש העם; מכאן שבני ישראל נשאו מגבעות בראשיהם, הרמב״ם כתב שאסור ללכת בגילוי ראש. תפישה דומה קיימת גם באיסלאם, המחייב אדם המכבד את עצמו ללכת בכיסוי ראש. עם זאת נציין כי ישנן עדות שאינן נוהגות לחבוש כובע. נראה כי החבישה אינה עניין של איסור.

ש. האם חובה ללבוש טלית קטן כלבוש?

ת. לפי ההלכה אין זה חובה. אבן עזרא אומר: ראוי ללבוש בחוץ מאשר בבית כנסת, כי אין בבית הכנסת דברים שלבו יתיר אחריהם. בתימן לא נהגנו ללבוש טלית כל היום חוץ ממחוז שרעב ועדן.

ש. נעבור לעניין מעמד האשה היהודיה בתימן. ישנה טענה כי לא היו לה זכויות רבות.

ת. זו טעות. כיום האשה שווה בחובות ולא בזכויות. בתימן היא היתה כמלכה בביתה ויומה ברשותה והיום היא מתרוצצת כסוס עבודה. ומי כתורת ישראל שדאגה לזכויות האשה. למשל לפי התורה כשמת הבעל לה הירושה לכל ימי חייה, והיום מתחלקים הנכסים יחד עם קרובים ובנים ולא נותר לה דבר והיא הולכת ככלי ריק. לדעתי, נטלו מן האשה את אשר היה לה.

ש. כב׳ הרב, האינך סבור שיציאת האשה מן הבית לעבודה גורמת להתפתחותה?

ת. שאלה זו מתעוררת רק לאדם שלא הכיר את חיי האשה בתימן. לאחר שכילתה עבודת הבית היא היתה חופשית לבקר את רעותיה, לרקום וכיו״ב. תפקידה היה חשוב ביותר בחינוך הבנים. אינני יודע אם ספונג׳ה או פקידות טוב יותר לאשה. בתימן האשה היתה גברת לעצמה, היום היא נשלטת ע״י גברת.

ש. אבל הנשים עצמן טוענות כי עתה טוב להן מאז.

ת. אולי לנשים שגרו בכפרים הנידחים ביותר טוב יותר, אך אם אלו הטוענות כך מדברות בכנות, הרי יתכן כי היום מבינות הן יותר בבעיות העולם, אך השאלה היא מה זה הוסיף או גרע למהותן, ואם אמנם זה תרם לאושרן.

ש. המדינה אסרה ריבוי נשים, האין בכך ניגוד לנוהג בתימן או להלכה?

ת, דעה זו נובעת מאי הבנה. גם במקרא וגם בתימן לא ראו ריבוי נשים בעין יפה, ואם נשאו יותר מאשר, אחת היה זה לצורך. אברם נשא את הגר, כי לשרה לא היה ולד. יעקב נשא שתיים בגלל רמאות לבן הארמי. אלקנה נשא את פנינה מפאת עקרות חנה. יצחק לא נשא שתים. ריבוי הנשים לתענוגות נחשב לחטא. המלים ״וכעסתה צרתה״... מדברות בעד אשה אחת. מכל מקום ריבוי נשים הוא רשות מבחינת היהדות. עם זאת אין לדבר על האיסור שאסרה המדינה בחדוות נצחון, שכן המדינה אסרה ריבוי נשים (פוליגמיה) ע״י חופה וקידושין, אך לא אסרה ריבוי נשים שלא ע״י חופה וקידושין כלומר אסרה את המותר והתירה את האסור. הנה רבים היושבים אתנו שיש להם מספר פילגשים ואפילו אשת איש, ולא עוד, אלא שעפ״י המשפט האזרחי ״אשה הידועה בצבור״ זוכה בירושה וממון.

ש. ידוע כי התימנים נתגלו כחסינים מבחינה גופנית לגבי מספר מחלות. מהי הסיבה, לדעתך, לחסינות זו?

ת. בודאי לא מריבוי נשים. דומני שהסבה היא בהיותם אנשי עמל, ובמסכת 'דרך ארץ' כתוב ״אין אדם מת אלא מבטלה״. נוסף לכך הם היו שלווים, כדברי השבזי: ״בלב שוקט ובוטח ירפא מחלי״, והרי אין כמתח החיים סכנה לגוף.

ש. האם אין לתזונה חלק בחסינות זו?

ת. בלי ספק. בתימן התזונה לא היתה פולחן, אלא לצורך קיום. הרבינו לאכול שומנים מן החי, והעדפנו אכילה חמה וטריה ישר מן המקור, מן השדה, והאכילה מתובלת ומפולפלת. לגבי ״הג׳עלה״ היא אכילה קלה קודם לארוחה האחרונה, ויש בה תועלת והרמב״ן טען שיש לאכול תחילה אכילה קלה. יש לזכור כי לג׳עלה יש חשיבות רוחנית־חברתית לא פחותה מערכה התזונתית. והנה נטישת הרגלי האכילה התימניים מביאה לכך שרבים לוקים במחלות שמקודם לא נראו בקרבנו.

מסורת וחינוך

ש. מה דעתך על מרכזי ישוב תימניים?

ת. יש בהם חיוב ושלילה כאחד. החיוב הוא ביכולת לשמר מסורות ואורח החיים, אך השלילה היא בכך שכאשר יוצאים הם מישובם מושפעים הם בצורה שטחית ולמדים רק את החיצוני והשלילי של שכניהם ובשובם חדלים הם מטפח את הטוב שבהם ובמסורתם. וכך עדות אחרות רואות בנו רק את השלילי. החיים ברכוזים כאלה חיוביותם נמנעת גם עקב החינוך שאינו מתחשב במסורות של העדות ורגשותיהן.

ש. מה דעתך, איפוא, על הרפורמה בחינוך, האם יש בה כדי לתרום לפתרון נייודים אלה?

ת. האמת היא שאיני בקי בפרטי תוכנית הרפורמה, אך לחינוך היהודי בתימן והחינוך בארץ יש גישות שונות לחלוטין. בתימן לא היו כתות מאוכלסות ומחנכים טובים ידעו לחנך כל פרם לפי נטיותיו וכשריו. הלמוד היד, עד גיל 10 והמלקות לא היו אלא אמצעי משמעתי. מעל לגיל זה לא היה הלימוד המאורגן חובה, אולם זה שנפשו צמאה ללמוד התאבק לרגלי חכמים. גדולי התורה בתימן הגיעו לגדולתם מלימוד עצמי שלאחר המלאכה. כיום התלמידים לומדים לא מתוך אהבת תלמודם אלא על מנת לשפר את המצב החומרי, ולכן לא מגיעים להישגים, כי אהבת תלמודם תלויה בדבר. חשוב שתהא דביקות בלמידה. אינני יודע אם קבלת תארים היא חשובה ביותר, כי היום התלמיד לומד ושוקד עד שיקבל את תארו ואח״כ שוכח את תלמודו, וזה הכיוון כיום. בחינוך החילוני והתורני, ונראה כי יש לחולל רפורמה בתחום זה דוקא. ליקוי אחר בחינוך הוא, שבעוד בתימן הילד שאף להידמות לאביו, אשר נחשב בעיניו ובעיני החברה למופת הראוי לחיקוי ולימוד, הנה כיום אין האב נראה ונחשב עוד למופת הראוי ללימוד. גם בית הספר אינו רואה באב ערך חיובי כלשהו, ומכאן התנגשות בין הבית לבית-הספר.

ש. יש הטוענים כי ריפורמה בדת תסייע לקרב אותה אל הדור הצעיר?

ת. זו פריקה תוך התערטלות בדתם של הטוענים כך, שהרי אם אין לא מועד ולא שבת, ואם מותר לנסוע ולעשן בשבת ומועד מה נשאר עוד?! אי אפשר להפוך את האסור למותר.

ש. מה לדעתך הרקע לכך שרבים מבני העדה פורקים עול?

ת. כל חינוך הוא הגבלה וטבע האדם לפרוק את המסגרת. המחנך צריך שיהיה לו רצון ואמונה בערכים אותם הוא מבקש להקנות, וחשוב מכל כי תהא למחנך סביבה מתאימה המשלימה את החינוך. אך נראה כי שני תנאים אלו אינם בנמצא כיום. ההתפרקות קלה מן המשמעת, והפריקה באה מאי־טעינה.

ש. מדוע יהודי תימן פוסלים הקריאה בספרי תורה, שלא נכתבו ע״י סופרי סת״ם מבני העדה?

ת. אין כאן פסילה מוחלטת, חלילה. זה עניין של הבדלי מסורת בינינו לבני עדות אחרות. בספרי תורה שלנו ישנם שינויים בכתיב, חסר ויתר בהשואה לנוסחאות. של עדות אחרות. למשל במלה ״מנשא״ חסר אצלנו וא״ו, לעומת זאת ״ויהיו כל ימי נוח״ יתיר אצלנו וא״ו. כך שונה אצלנו צורת כתיבת שירת הים וכן קיימים הבדלים במספר סתומות. מסורת כתיבה זו אינה קיימת בספרי תורת שלי עדות אחרות. יש מבני העדה שאינם מקפידים וקוראים בשני נוסחים ולדעתי זה פגום, עליהם לבחור שיטה זו או אחרת, וחושבני כי עליהם להעדיף שיטתנו, כי זו בודאי מסורת כתיבה עתיקה יותר.

ש. מדוע פוסלים האשכנזים את השחיטה התימנית?

ת. בהלכות שחיטה כתוב ״הכל שוטחין״ ואצלנו אמנם מרובים השוחטים, לפי טענת האשכנזים על השוחט להיות מובחר, ולא עוד אלא שהם מוסיפים הגבלות שאינן כלל בהלכה, כגון שעל השוחט לטבול במקוה, ובשעת שחיטה שלא יהא בעל קרי. ההלכה לעומת זאת קבעה שאפילו מומר יכול לשחוט בתנאי שעומדים עליו. ויש מהם המגיעים לידי הגזמה ונמנעים לאכול מכל שחיטה יהודית. ואוכלים רק משחיטת רב השכונה שלהם. יש אחרים הטוענים בי הסכינים שהבאנו מתימן אינן משובחות ואילו סכיני מילר מארה״ב עשויות פלדה משובחת ולהבן נשאר חסר פגימות גם לאחר החידוד. אך אין בכך כדי לצערנו, בי בני תימן הם בני תורה, כולם קוראים בתורה ורבים מהם שוחטים. לדעתי, זה נאה, בתנאי שנשמור על הרמה המוסרית שהיתה לנו.

ש. כבוד הרב, נעבור לאתחלתא דגאולה. האם לאחר שחרור ירושלים והר הבית אינך סבור שהגיעה העת לגשת לבנין המקדש ולחדש העבודה?

ת. בלי נביא לא נוכל לעשות זאת, כי רק הנביא לכשיקום יהא מוסמך לקבוע מי הם הכוהנים ואיה מקום המזבח. ועד להופעתו עלינו לשמר את מסורותינו ולמנוע כל התרופפות באמונה.

הגיע זמן תפלת מנחה ויצאנו מארחי ואני בדרכנו אל בית הכנסת אשר ברחוב שבזי. צועד אני לצדו ומהרהר, בלבי, אכן אין רבנינו מתעלמים משאלות הדור ובעיותיו, אך מדוע אין הם יוצאים חלוץ בראש הפעילות הצבורית לתיקון המצב. בטאתי הרהורי בקול והתשובה באה בשכנוע רב.

אכן, אומר הרב, רבה המלאכה החייבת ליעשות וכל היכול לתרום חייב לתרום למעשה ולתיקון אך בסופו של דבר אופי הפעולה ותחומה מותנים בנטיותיו של האיש. מקוה אני כי אצליח לתרום כלשהו לגאולת אוצרות הרוח שהביאה עדתנו אתה מגלותה. לגבי התחומים האחרים, כגון הפעילות הצבורית, מאמין אני כי יימצא והעושים גם שם ויתוקנו הפרצות שניבעו בחומותינו.

יומו של הרב גדוש מאוד. בשעות הבוקר עסוק הוא במשרדי הרבנות הראשית ואחר הצהרים מקדיש עתותיו למחקר ועיון, להעביר מאוצרות ששימרה יהדות תימן לאוצרה של האומה המתחדש בישראל. אך פטור בלא כלום מעבודה ציבורית אי אפשר, ומפעם לפעם חייב הוא להיפנות מחברתם של כתבי-יד עתיקים למען לתת עצה לפלוני או ללבן שאלה הלכתית המופנית אליו.

מוצרים נבחרים

עם פירוש הרב יוסף קאפח זצ"ל
מחיר: 
68.00₪
להכיר את כל תריג מצוות!
מחיר: 
58.00₪