אבילות בפורים - מנהג תימן

איתרע מזלה של הלכת האבלות בפורים, שהפכה להיות בין ההלכות העמומות. בקרב כמה מפוסקי ההלכה, היתה מבוכה בענין זה, וכתוצאה מכך, המנהגים היו שונים, במקומות השונים, ובזמנים השונים.

ניתן לומר שהיום - לאחר גלגולים שונים - יהודי אשכנז ויהודי ספרד אינם נוהגים אבלות בדברים שבפרהסיא בפורים, ואפילו ביום מיתה וקבורה, שלדעת פוסקים רבים הוא מן התורה. לעומתם יהודי תימן - כנראה מאז ומתמיד - עד היום הזה, נוהגים אבלות בפורים.

נעיין, איפוא, במקורות בהלכה. כדי לדעת על מה הוטבעו אדניו של המנהג יהודי תימן.

א. מקורות ההלכה

במשנה במסכת מועד קטן (פ׳ ג, מ׳ ח) אנו מוצאים את ההלכה דלקמן:

״הנשים במועד מענות אבל לא מטפחות בראשי חדשים ובחנוכה ובפורים מענות ומטפחות בזה ובזה, אבל לא מקוננות. נקבר המת - לא מענות ולא מטפחות״.

ממשנה זו אנו למדים:

א. לראשי חדשים חנוכה ופורים דין שווה בדיני האבלות.

ב. הם קלים יותר מחול המועד לענין אבלות.

כמובן שממשנה זו אין לנו הוראה אם אבלות נוהגת או לא נוהגת בפורים. במשניות שלפניה (ה, ו) למדנו שהרגלים מבטלים גזירות שבעה או גזירות שלשים (דיני האבלות הנ״ל מתבטלים), ושבת עולה מן המנין ואינה מפסקת דיני האבלות שבצנעא. כמו כן יש התייחסות באותן משניות לעצרת, ר״ה, ויוה״כ, אם מפסיקים את דיני האבלות כרגלים, או אין מפסיקים כשבת.

כלומר מבחינה עקרונית הרמ״א קיבל עמדת מרן שאבלות נוהגת בפורים. אך טרם כלה לדבר, וכבר ציין שהמנהג כנראה שונה מדעתו העקרונית, והוסיף שם:

״וי"א שאין אבילות נוהג בפורים לא בי"ד ולא בט"ו (הרא"ש ומנהגים) וכן נוהגין ואפילו אבילות יום ראשון נדחה מפני פורים, אבל דברים שבצנעא נוהג. ואף על פי שאין נוהג אבילות בפורים, עולה למנין זי ימי אבילות כמו שבת, וכן פסק הרב בעצמו בטור י"ד סימן ת"א״.

הנה כי כן, נראה שעמדתו העקרונית שאבילות נוהגת בפורים, אך יש דעה אחרת והיא דעת הרא״ש, ולפיה אין אבילות נוהגת בפורים כמו בשבת. הרמ״א מציין שכך נוהגים, ואפילו באבילות יום ראשון שהיא להרבה דעות מן התורה, והוא מציין שכך פסק ר״י קארו ביו״ד.

נראה, כי לפי זה יש סתירה גם בדברי ר״י קארו וגם בדברי הרמ״א אלא שמתוך דברי הרמ״א ניתן להבין לפחות לגבי שיטתו שלו, ואולי גם לשיטת ר״י קארו, שמבחינה עקרונית אפשר שהצדק עם הרמב״ם שפסק שאבילות נוהגת בפורים, אך המנהג התפשט כדעת הרא״ש.

ב. מנהג יהודי תימן

מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, שיהודי תימן פוסקים כהרמב״ם. אולם גם אליהם הגיעה השפעת השו״ע, והיו כאלה שרצו להחליף פסקי הרמב״ם, בפסקי השו״ע. בין חכמי תימן שנהו אחר השו״ע, ומתוך מגמה לראות את יהודי תימן משתלבים בפסיקת ההלכה של רוב היהודים בעולם, היה הרב דוד משרקי שחי עד לפני כ 250 שנה ^[2]. את מגמתו זו הוא ציין בהקדמתו לחבורו ההלכתי (על השולחן ערוך) ״שתילי זיתים״ ובכמה מתשובותיו בשו״ת רביד הזהב.

ואמנם הר״ד משרקי (שלא כדרכו להשמיט הגהות הרמ״א, כאן הניחה כדי לאמצה) מכריע בין דבריו הסותרים של ר״י קארו בספרו ״שתילי זיתים״ (סימן תרצו, ס״ק יב): ״וכיון שלא פסק כאן בב"י כמאן, ופסק בי״ד נראה שהיא העיקר... שמקום הענין הוא העיקר״.

לדעת הר״ד משרקי ר״י קארו בספרו ב״י יו״ד כותב בלשון הכרעה שלא כהרמב״ם, ומאחר ששם מוסדרים דיני אבלות הרי יש לסמוך על הפסק שם, דהיינו שאין אבלות נוהג בפורים.

הרב יחיא צאלח (מהרי״ץ) תלמידו וחברו של הר״ד משרקי לא הסכים עם מגמתו של הר״ד משרקי ובתשובותיו ״פעולת צדיק״. בנושא דידן כותב מהרי״ץ בסידורו ״עץ חיים״ על סדר פורים:

״כל דברי אבילות נוהג בחנוכה ופורים (הרמב״ם פי״א מ״ב אבל) וכ״פ כאן בשו״ע, וכן המנהג לנחם האבל, ומשמע שאסור לצאת מפתח ביתו וכ״נ דעת השו״ע דלא כרמ״א ועיין מ״א ז״ל״.

מהרי״ץ פסק שכל דברי אבילות נוהג בחנוכה ופורים משום שהרמב״ם פסק כך. לאחר מכן נסתייע בעובדה שהשו״ע כאן דהיינו, בדיני מגילה, פסק כהרמב״ם. והוא מציין שכך המנהג בתימן.

אנו מוצאים עוד בדברי מהרי״ץ, שהוא מביא בתשובותיו ״פעולת צדיק״ (ח״ב סימן רצג) את תשובת ר׳ אליהו הלוי שו״ת ״זקן אהרון״ סימן ריג (בן דורו של ר״י קארו ותלמידו של ר׳ אליהו מזרחי) בה הוא מכריע שאבילות נוהגת בפורים. נימוקיו הם: שבתלמוד אין שום ספק על פורים, כפי שיש על עצרת ר״ה ויוהכ״פ. כמו כן ממה שאסרו בהם הספד ותענית, משמע שאבילות נוהגת. לבד מזאת הוא מסתייע בתשובת רש״י בה הוא מתבטא ״מי נתן כח לימי מגילת אסתר לדחות אבילות וכוי״ ^[3]. מהרי״ץ חוזר ומצטט תשובתו זו של ״זקן אהרון״ (סימן עח לח״ב) אך לצורך מטרה אחרת כדי להשיב, אם מותר למי שאבל על אביו ואמו לנגן בסעודת פורים. אמנם יש לתמוה על שום מה מהרי״ץ הזדקק לתשובת ״זקן אהרון״ כשב״עץ חיים״ יש לו נימוקים מבוססים. אפשר שתשובה זו היתה לפניו לפני הכרעתו ב״עץ חיים״. ואפשר שהיא היתה לאחר הכרעתו ב״עץ חיים״ ונזדקק לה כדי להדוף התקפות ממתנגדיו.

בימינו, יהודי תימן ממשיכים את המנהג הקדום שלהם ונוהגים אבלות בפורים. יש לציין שאפילו תלמידי הר״ד משרקי המכונים ״שאמי״ נוהגים אבלות בפורים, זאת עפ״י עדותו של הרב יוסף צוברי זצ״ל, רבה של יהדות תימן בת״א-יפו^[4].

ג. שיטתו של ר"י קארו

כבר ראינו בדברי הרמ״א הבחנה בין דעתו העקרונית, ובין המנהג שרווח בימינו בענין אבילות בפורים. כמו כן ראינו שהסתמך על ר״י קארו בטור יו״ד. גם הר״ד משרקי בתימן רצה כאמור לראות בדברי ר״י קארו ביו״ד - עיקר^[5]. היו שרצו לראות את פסק ר״י קארו בהלכות פורים את הדין הנוהג בא״י עפ״י הרמב״ם שהוא מריה דאתרין דא״י, ופסקו ביו״ד לבני חו״ל (כנה״ג, או״ח סי׳ תרצו, סוף הגב״י). והיו שרצו לומר שאבלות נוהגת בפורים אם היה זה יום מיתה וקבורה (דרישה יו״ד סי׳ תא, ועוד הרבה אחרונים). הואיל והרבה פוסקים אחרונים נושאים ונותנים בדברי השו״ע, מן הראוי לעיין במקורותיו להלכה זו.

הרב יעקב, בנו של הרא״ש, מביא בספרו טור או״ח (סי׳ תרצו) שלוש שיטות בענין אבלות בפורים:

א. השאילתות משווה את פורים לרגל ומבטל גזירת שבעה.

ב. הר״ם מרוטנברג משווה את פורים לשבת, שנוהג אבילות בצנעה, מפסיק את האבלות הפרהסיונית, ועולה לו ממנין ימי האבל.

ג. שיטה שלישית שהאבילות נוהג בפורים, והאבל יקרא בביתו.

הטור מביא את הכרעת אביו הרא״ש כדברי מהר״ם מרוטנבורג. הר״י קארו בחבורו ״בית יוסף״ שם, מביא בהרחבה את דברי הרא״ש (מו״ק פ״ג סי׳ פה), ומציין שם את שיטת הרמב״ם שאבלות נוהגת בפורים, ושלא כדרכו. אין הוא מציין הכרעה בין השיטות. אך כפי שכבר הזכרנו לעיל, בשו״ע או״ח הביא רק שיטת הרמב״ם להלכה.

לעומת זאת בטור יו״ד (סי׳ תא) אמנם חוזר רבינו יעקב להביא שלוש שיטות ואת הכרעת אביו כהר״מ מרוטנברוג, אך הפעם יש בדברי ר״י קארו בחיבורו ״בית יוסף״ שם, התיחסות לשיטות השונות והכרעה ביניהן:

״ולענין הלכה נקטינן דאין פורים מבטל האבילות וכמו שהסכימו הרמב״ם והר״מ והרא״ש, ולנהוג בה אבילות נקטינן כדברי הר״מ והרא״ש, דלגבי הרמב״ם רבים נינהו, ובתראי, ומקילים באבל״.

הרדב״ז מגיע למסקנה שיש להחמיר כהרמב״ם ולנהוג אבלות בפורים, ולפיכך הוא דוחה את הכרעת מרן בשלושה נימוקים:

א. אין הרמב״ם יחיד, גם רי גרשום סובר כך ולפיכך יש כאן שתי דעות המחייבות אבלות
בפורים, ושתי דעות שוללות^[6].

ב. הרדב״ז היה במצרים ובא״י, ושם נהגו כהרמב״ם, אם כן בני אותם מקומות חייבים
בחומרותיו גם אם הוא יחיד. כך שהכרעת ב״י תמוהה^[7].

ג. אין אומרים ״הלך אחר המיקל באבל״ בדברי הפוסקים. אם אין לתמוה על הפוסקים
מדוע לא שתו לבם לדברי הרדב״ז, שהרי דבריו נדפסו מכ״י כנושא כליו של הרמב״ם
בתקופה מאוחרת. הרי, יש לתמוה, שדשו בדברי מרן, ולא כולם שתו לבם לדבריו
ב״כסף משנה״ שם, שהם ההיפך הגמור מהכרעתו ב״בית יוסף״ יו״ד:

״ומ׳׳ש אבל נוהגים בהם כל דברי אבלות, כ״כ המרדכי בשם רבינו גרשום, והטעם משום שלא אמרו שמפסיקין אלא רגלים והני לא איקרו רגלים, והטור כתב בשם השאילתות שפורים מבטל אבילות אבל לא חנוכה ור״ח ולא ידענא מאן פליג ליה. וכתב הטור בשם מהר״מ שגם פורים אינו מבטל אבילות אלא שכתב שאין נוהגין בו לא בי״ד ולא בט״ו אלא דברים שבצינעא, וגם עליו אני תמה מנין לו לחלק בין פורים לחנוכה ור״ח״.

הנה בדבריו ב״כסף משנה״ כאן, יצא לדחות שתי השיטות החולקות על הרמב״ם אשר הובאו בטור, השאילתות והר״מ מרוטנבורג, ולקיים את שיטת הרמב״ם המחייב אבילות בפורים. טענה אחת יש לו למרן נגד כל אחת משתי השיטות המובאות ע״י הטור, בין זו של ה״שאילתות״ שפורים דינו כרגל ויבטל דיני אבלות, ובין זו של הר״מ מרוטנבורג, המעניקה לפורים דין שבת. עיקר טענתו שבכל המקורות אנו מוצאים את ראשי חדשים, חנוכה ופורים כימים שיש להם דין אחד באבלות, ולפי ברי-הפלוגתא של הרמב״ם פורים הוא שונה מראשי חדשים וחנוכה, ועל כך הוא מתריע כנגדם, מנין להם לחלק חילוק זה.

1) לבדוק איזה הכרעה מאוחרת ולפסוק כמותה.

2) לומר ששתי ההכרעות משלימות זו את זו, האחת לא״י והשניה לחו״ל (כנה״ג), או
הראשונה ליום ראשון שלהרבה פוסקים הוא מן התורה, והשניה לימי אבל
מדרבנן (הב״ח יו״ד שם).

לענ״ד לא קיימת אפשרות לקבוע, מה המקום הכי עיקרי: הלכות פורים או הלכות אבלות כי הסברות מתהפכות לכאן ולכאן. מאידך אין לומר שהפסק בשו״ע יו״ד הוא יותר בעל אופי של הכרעה, כיון שבב״י גם ישנה הכרעה. הואיל וניתן לומר שהפסק שבשו״ע או״ח בא לעולם ע״י הכרעתו ב״כסף משנה״. נמצא, איפוא, ששיטת ר״י קארו לוטה בערפל. וכל מי שרוצה להיבנות ממנה לכאן ולכאן עליו להביא ראיה, במיוחד לכל מי שרוצה להקל אפילו באיסור תורה (אבילות ביום הראשון).

ד. שיטת מהר״ם מרוטנבורג

כבר ראינו שמרן, ר״י קארו, התחשב ברא״ש וברבו מהר״ם מרוטנבורג שסברו שבפורים אין נוהגים אבילות בפרהסיא. למעשה הרא״ש ^[8] הביא את דברי רבו מהר״ם מרוטנבורג. רבו הביא

את שיטת השאילתות וספר המקצועות שפורים דינו כרגל ומבטל גזירת שבעה, ודחה אותם בכמה נימוקים ^[9]:

א. אם פורים מבטל גזירת שבעה, היה צריך לבטל גם גזירת שלושים.

ב. מדוע לא מנו את פורים עם ר״ה ויוה״כ שנחשבו לרגלים?

ג. העובדה שנשים מענות ומטפחות בפורים, משמע שאין דינו כרגלים.

נוסיף עוד מספר הערות:

ד. בשאילתות לפנינו אין זכר לשיטה שפורים דינו כרגלים, וכבר העיר על כך הרב ישעיה ברלין ב״שאילת שלום״ שאילתא סז, אות פב, אם כי הרב נפתלי צבי יהודה ברלין ב״העמק שאלה״ אות ב מכריח שדברי השאילתות חסרים ומתקן אותם לפי מה שנמצא ברא״ש כשיטת השאילתות. עיי״ש שהאריך ונדחק להסביר שלוש השיטות
שהביא הטור בענין אבלות בפורים^[10].

ה. ספר המקצועות, טרם ידוע מיהו מחברו, וטרם נמצא במקורו. הרב אסף, ליקט כמה מובאות בשם ספר המקצועות ופרסמן בשנת תש״ז, במבואו הוא מציין, שרק חכמי אשכנז מזכירים אותו, אם כי אינו סבור שהוא חכם אשכנזי דוקא. הוא דחה את ההשערה שספר המקצועות נתחבר ע״י רי חננאל. כך או כך הוא משער שהמחבר מאחרוני הגאונים או מראשוני הראשונים, אפשר מבבל ואפשר מחכמי אשכנז.

לאור כל זאת קשה להתחשב בשיטה המיוחסת לשאילתות ולספר המקצועות. במיוחד שגם מבחינה עניינית היטיב לדחותם המהר״ם. כך שלא נותר לנו אלא להשוות בין שתי השיטות שעל פיהן נוהגים היום: השיטה המיוחסת למהר״ם שנתקבלה ע״י הרא״ש ולפיה אין אבלות בפורים רק בדברים שבצנעא, ושיטת הרמב״ם שאבלות נוהגת בפורים לכל דבר.

ואמנם, שיטת המהר״ם כפי שהיא מובאת ע״י תלמידו הרא״ש אינה מקובלת ע״י תלמידים אחרים של המהר״ם. ר׳ מאיר כהן בעל הגהות מימוניות ^[13] מסכים עם הרמב״ם ודואג לציין שיש הפוסקים כמותו: ר״ג, הסמ״ג ובעל הרוקח הגדול.

גם בתשובות מימוניות^[14] התפלמס באריכות עם המהר״ם שנטה לבטל אבלות בפורים, ולבסוף הסיק:

״סוף דבר לא מצינו כלל שיהא פורים חלוק ומשונה בדין אבלות מר״ח וחנוכה, או שיהיה דומה לשבת, או ליו״ט, אפילו פלוגתא לא אשכחן אלא בעצרת ור״ה ויוה״כ... ואדרבה שאר דיני אבלות נוהג בפורים כדפירשנו״.

לאחר מכן הביא תשובת ר״ג ושיטת הרמב״ם וסיים:

״ והנה מורי רבינו הנוהג בה ברוטנבורג שינעול בבית האבל מנעליו וילך לבה״כ לשמוע מקרא מגילה. וראיתו לעיל, וכשיצא מבה״כ לחזור לאבילתו״.

גם תלמיד אחר של המהר״ם, ר׳ משה פרנס מביא בספרו ״הפרנס״ (סי׳ רסט):

״ המהר״ם הנהיג פה ברוטנבורג בפורים שינעול האבל מנעליו, וילך לשמוע מקרא מגילה ערבית ושחרית, ואחר יציאתו מביהכ״נ יחזור לביתו לאבילתו ושוב מצאתי כתוב משמו שפסק שיום י״ד וט״ו אין לו להתאבל ועולין לו למנין זי ובטלה גזירת זי שאין מתאבל אלא הי ימים ואילו בי הן לפניהן הן לאחריהן אבל לא ראיתי נוהגין כן. ורבינו גרשום מאור הגולה ורבינו משה בר מימון וס״ה (=הסמ״ג ע״ר), ובעל הרוקח, כולם שווין שאבילות נוהג בפורים וכן בחנוכה״.

הנה כי כן, גם הוא מעיד על תקנה של מהר״ם, לפיה יש אבלות בפורים. גם הוא שמע בשם מהר״ם לבטל אבלות בפורים, אך מציין שלא נוהגין כן. גם הוא מקיים דעות פוסקים שאבלות נוהגת בפורים. יש לציין שגם המרדכי (מגילה תרפד) הביא תשובת ר״ג והוראת המהר״ם שאבל יתפלל ערבית בביתו ובקריאת המגילה ילך לביהכ״נ.

לאור כל זאת, יש לשאול האם רק הרא״ש היחיד מבין תלמידי המהר״ם, דגל בשיטה שלא לנהוג אבלות בפורים?

טרם שנשיב לשאלה זו, נציין שרבותיו (ורבותיהם) של המהר״ם לא ציינו בספריהם ההלכתיים שאבלות אינו נוהג בפורים, לא הראב״ן, לא הראבי״ה, ולא ר׳ יצחק מוינה בעל ״אור זרוע״. אולם מצאנו לר׳ חיים בנו של ר׳ יצחק מוינה, המוכר כמהר״ח מביע דעתו^[15], שאין אבלות בפורים שהרי לא גרע משבעת ימי משתה של חתן הדוחים את אבלותו כשמת אבי החתן עפ״י כתובות (עמ׳ ד.) אך נשאר בצ״ע באבלות דאוריתא.

כיון שלא מצאנו לאביו סברה כזאת, וכיון שמצאנו לרבו המהר״ם דעה בכיוון זה, יש להניח שמהר״ם רק היה חוכך בדעתו בענין אבלות בפורים שלא תנהג, אלא שתלמידיו התייחסו לספיקו של המהר״ם באופנים שונים:

ו. הרא״ש הבין והחליט שאין אבלות בפורים.

ז. מהר״ח ״אור זרוע״, היה סבור שפורים דוחה שאר ימי אבלות, מלבד יום ראשון שנשאר בצ״ע.

ח. ר׳ מאיר כהן ר׳ משה פרנס ועוד, היו סבורים שפורים נוהגים אבלות לכל דבר.

כאן המקום להעיר שמבין האחרונים שדנו בשאלת אבלות בפורים, נמנה הרב יוסף חזן, בספרו חקרי לב ^[16], הוא מנתח את דברי מהר״ם ותלמידיו ומגיע להשערה שמהר״ם היה סבור להלכה שבפורים יש לנהוג אבלות לכל דבר, אלא שראה שנוהגים אחרת, ולכן הורה שלפחות שהאבל ילך לביהכ״נ לשמוע מקרא מגילה וישוב לאבלותו ^[17].

על כל פנים הראינו בבירורנו שאפשר שהמהר׳׳ם רק חכך בדעתו, לדחות את האבלות בפורים אך נרתע למעשה מלהנהיג כן. ואפשר כהשערת הרב חזן שהמהר״ם היה סבור להלכה שאבלות נוהגת בפורים. כך יוצא שהרא״ש הוא אב ההלכה שאין אבלות נוהגת בפורים מלבד דברים שבצנעא.

לפי זה התמיהה על ר״י קארו גדולה שבעתיים. הן הוא סבור שיום ראשון שהוא יום מיתה וקבורה הוא מדאוריתא (יו״ד סי׳ שצט סעיף יג), ומה ראה לסמוך על הרא״ש ולהזניח את הרמב״ם וחבל פוסקים שעימו?! נזכיר שר״י קארו בב״י ביו״ד הביא דעת ר׳ ירוחם (תלמיד הרא״ש) אשר קבל את הלכת הרא״ש חוץ מיום ראשון שהוא יום מיתה וקבורה, ואח״כ הכריע כהרא״ש בניגוד להרמב״ם מבלי שאמץ במפורש את סייגו של ר׳ ירוחם ^[18].

נותר, איפוא, לברר האם מרן והרמ״א מצאו מנהג מגובש שאין אבלות נוהגת בפורים (בהנחה שזו היתה הכרעתו של ר״י קארו) וסמכו על המנהג בהכרעתם, על פי הכלל הידוע: ״כשהלכה רופפת בידך - זיל חזי מאי עמא דבר״^[19]?

ה. האם היה מנהג מגובש בפני מחברי השו״ע

לעניות דעתנו נראה שלא היה מנהג מגובש בענין אבלות בפורים, בימי ר״י קארו והרמ״א, לא לפניהם ולא לאחריהם (מלבד בימינו). כבר ראינו לעיל שבקרב חכמי אשכנז וצרפת עד למהר״ם לא היה מי שאמר בפירוש שאין אבלות נוהגת בפורים, ולהיפך מצאנו פוסקים רבים כפי שכבר פירטנום, הסבורים שאבלות נוהגת בפורים לכל דבר. גם בדרום צרפת וספרד באותה תקופה אנו מוצאים רק כאלה שסברו שאבלות נוהגת בפורים, הראב״ד^[20] והרמב״ם. בימי

מהר״ם עצמו, יש לנו חכם שהיה עומד בקשר מכתבים עם המהר״ם, הרב צדקיה הרופא מאיטליה, ובספרו שבלי הלקט (סי׳ קצב וס׳ רב) הוא מביא רק את תשובת ר״ג לנהוג אבלות בפורים. הראינו כבר, שאין הוכחה ברורה מה נהגו בבית מדרשו של המהר״ם ויש לנו עדויות סותרות בענין, והשערות שונות כפי שהעלינו בפרק הקודם. היחיד שאמר דברים ברורים שאין אבלות נוהגת בפורים רק בדברים שבצנעא, היה הרא״ש ובעקבותיו בנו בעל הטורים. יש אפילו בספרד מי שנהג כן, רבינו מנחם בר׳ אהרון בן זרח, תלמידו של ר׳ יהודה בנו של הרא״ש^[21].

אולם כבר בימי הרא״ש ראינו דעתו של ר׳ אהרון הכהן מלוניל בעל ״ארחות חיים״ שאבלות נוהגת בפורים, ואם ספר ״הכל בו״ הוא ספר בפני עצמו ושייך לתלמידו, הרי גם הוא סובר כן (הלכות פורים).

כיוצא בזה אנו רואים בספרד באותה תקופה הריטב״א מסופק אם אבלות נוהגת בפורים (חידושיו על מגילה ה ב), אך לא עלה על דעתו להקל באבלות יום ראשון, ובכלל בסופו של דבר חזר בו מספקותיו וראה בזה שבוש, והסיק שאבלות נוהגת בפורים^[22]. יתירה מזו, הוא דוחה בסברה ישרה את הראיה של המקילים מחתן שנפטר אביו. לדעתו אין חתן יכול להתאבל ולשמוח בשמחת הנישואין. לא כן פורים יש בו מצוות מוגדרות שהאבל היושב באבלות יכול לקיימן בד בבד.

הר״ן, תלמידו, מחכמי ספרד, נטה להקל, אך החמיר ביום ראשון (הר״ז על הרי״ף, מגילה שם). כבר ראינו שאפילו ר׳ ירוחם תלמיד הרא״ש היה סבור שיש לנהוג אבלות בפורים כשיוצא ביום מיתה וקבורה. כמו כן מצאנו לר׳ ישראל אלנקאוה בספרו ״מנורת המאור״ ^[23] מביא שתי הדעות.

עתה נראה שרוב המחברים והספרים מהם שואב הרמ״א את מנהגי האשכנזים סברו שאבלות נוהגת בפורים (מלבד מה שמנינו לעיל מבית מדרשו של מהר״ם). כך הדבר עם הרב אלכסנדר זוסלין הכהן בספרו ״אגודה״^[24]. ר׳ אברהם קלאוזנר (הלכות פורים), מהרי״ל, וכך גם ר׳ ישראל איסרלן כפי שמובא בספר של תלמידו, ר׳ יוסף בר׳ משה, שלקט הנהגות רבו בספר ״לקט יושר״ ^[25].

אמנם מצאנו שר׳ אייזיק טירנא תלמידו של ר׳ אברהם קלוזנר בספרו ״המנהגים״, הלכות פורים, קובע שאין אבלות בדברים שבפרהסיא בפורים. אך מה ראה הרמ״א לסמוך רק עליו בניגוד למקורות הרבים הנ״ל, יש לציין שהרב לנדא בספרו ״האגור״^[26] מביא דעות שונות מבלי לנקוט עמדה. גם חבירו של הרמ״א, המהרש״ל חלק עליו, ונטה לחלוק עליו לפחות ביום ראשון. גם פוסקים לאחריו ^[27].

ו. סיכום

אם כן איפוא, הראנו לדעת, כי לא היה מנהג מגובש באשכנז לא בימי הרמ׳׳א לא לפניו ולא לאחריו. מלבד בימינו שכבר נטו יהודי אשכנז לפסוק כמו הרמ״א ^[28].

גם מרן, ר״י קארו, לא מצא לפניו מנהג מגובש אצל חכמי ספרד. נהפוך הוא, כפי שראינו, רובם המכריע חייבו אבלות בפורים, ולפחות ביום ראשון שהוא יום מיתה וקבורה. גם בימיו אנו מוצאים מחכמי המזרח שמחייבים אבלות בפורים, כך עם הרב אליהו הלוי מחבר ״זקני אהרון״ (סי׳ ריג) וכך פסק הרדב״ז כפי שכבר ראינו. יש לציין שהתשב״ץ ח״ג סי׳ רצח מדבר על הספד בפורים ולא על אבלות למי שמעיין היטב בדבריו, ולא כמו שהבין ״יד אפרים״ על שו״ע או״ח סי׳ תרצו.

גם אחרי ר״י קארו היו שחלקו עליו לפחות ביום ראשון דאוריתא, והיו שציינו מנהג מקומותיהם שמתאבלים בפורים כך למשל עיין שו״ת מהר״י קצבי סי׳ ו, אמנם החיד״א ב״ברכי

יוסף" (אר׳ח סי' תרצו ס׳׳י) תמך בהכרעת ר׳׳י קארו ביו׳׳ד, אך לא כולם הסכימו עם הכרעה זו. עיין בדברי הרב ישמעאל הכהן בשו״ת ״זרע אמת״ (ח״א, או״ח סי׳ קב). כמו כן עיין היטב בדברי הרב יוסף חזן (מקורו הובא לעיל). ואפילו הרב חיים פלאגיי מסתייג מהכרעה זו ^[29]. יש בדבריו שפע של מקורות התומכים בהכרעת ר״י קארו ביו״ד, ושפע מקורות החולקים על הכרעה זו, ראשונים ואחרונים.

כך ניתן לסכם, שגם בימי ר״י קארו לא היה מנהג מגובש, לא לפניו ולא לאחריו. אמנם ניתן למצוא עוד מקורות התומכים בעמדה זו או אחרת. אבל נראה מתוך המקורות שסקרנו, כי אין לדבר על מנהג נפוץ בישראל שבגינו החליט ר״י קארו שאין אבלות נוהגת בפורים, בניגוד לדעות רוב הפוסקים הראשונים, ובלי ראיה מכרעת מן התלמוד.

יתכן שבשל מצב דברים זה, הוראותיו בשו״ע סותרות. אך הסתירה והערפול בשיטתו כפי שכבר ראינו לעיל, מעמידות סימן שאלה כנגד המנהג הרווח היום לא לנהוג אבלות ואפילו ביום מיתה וקבורה (שלדעת ר״י קארו הוא מדאוריתא).

אפשר שהמנהג הרווח היום יסודו בכלל ״הלכה כדברי המיקל באבל״. כלל זה מקורו בתלמוד ^[30]. אבל נחלקו הפוסקים במידת תחולתו. יש שהגבילוהו רק לימי התנאים, יש שהגבילוהו רק למילי דרבנן, אך יש שהחילוהו גם למחלוקות הפוסקים, וכנראה גם למילי דאוריתא^[31]. המעיין שם בעמדת הגאונים והראשונים יראה שדעת רובם לצמצם תלותו של כלל זה. אך גם כאן מכח המנהג נוטים להשתמש בכלל זה בהרחבה. הרי שהמנהג הפך להיות כח רב עצמה בהכרעת ההלכה. מה עמדתה של ההלכה על עצמתו זו של המנהג, על כך דרוש בירור מקיף ויסודי, ועוד חזון למועד.