כי האדם עץ השדה" (דברים כ, יט) – פשוטו של המקרא שהאדם יונק ומתקיים מכח עץ השדה, שאוכל את פריו ומנצל את עצו. אבל כנראה שהאדם סירב להסתפק בפשוטו של מקרא זה, והרבה והפליג לדמות בין עולמו של האדם ובין עולמו של העץ, ויצר זהויות מפליגות מאוד בין האדם ובין עץ השדה. לכשנעמוד על אחת מן הזהויות הללו, לפחות ברמה ההגותית היהודית, ברקע ההלכתי, ולאחר מכן ברמה ההגותית, בכך נראה מדוע האדם כאדם, ובעיקר האדם היהודי, מצא לנכון להתקשר אל עולמו של העץ.
מבחינה הלכתית, ט"ו בשבט כידוע הוא ראש השנה לאילנות, שבעיקרו הוא זמן הקובע לדיני תרומות ומעשרות, שהאדם מצווה להפריש מיבול פירות האילן. וכבר במפגש שלנו עם המצוות המוטלות על היהודי כלפי עולמו של העץ, אנו מגלים דבר מעניין מאוד: אין הרבה דברים מעולמו של הצומח שהם אסורים באכילה על האדם, אלא ערלה בפירות האילן, כלאי הכרם או כלאיים (ויש כלאיים שאינם אסורים, כהרכבה), ואיסור חדש, שבו נאסר לאכול באופן זמני את יבול הדגנים החדש עד יום ט"ז ניסן. אלו מקצת מהדברים האסורים בגינו של העולם הצומח. והמצוות אשר היהודי מצווה בקום ועשה, הקשורות בעיקרן במה שנקרא תרומות ומעשרות או נטע רבעי, אם נרצה נוכל לכלול גם את מצוות דרבנן הקשורות ביין אשר יוצא מן האילן, או גם כן המצוות הקשורות בצורה עקיפה באילן, כמצוות הסוכה או ארבעת המינים. זו היא כל תורת ההלכה על רגל אחת, הקשורה בין האדם ובין עולם הצומח, ובעיקר עולם האילן.
לעומת זאת, לכשנשקיף על עולם החי, נראה שהרבה הרבה מאכלות אסורים על האדם: הבהמה אשר איננה טהורה, והבהמה הטהורה עצמה כשהיא מתנבלת או שנטרפה. כלומר, לאדם יש לו כ"כ מסות גדולות בעולם החי, שהם בעצם אסורות עליו באכילה. והמצוות שהאדם מצווה בעולם החי, בעיקרן מתמצות בעולמם של הקורבנות ובדיניהם: לשחוט, לכפר, ויש שאחר שחיטתן יש לשורפן. וזה מעניין מאוד: האדם נמצא בתווך, בין עולם החי ובין עולם הצומח. ומהמבט ההלכתי שיש לעולם ההלכה של הצומח כלפי האדם, או לעולם ההלכה שיש לעולם החי כלפי האדם, אנו רואים תהום גדולה נפערת בין שני העולמות הללו, ואין ספק שהדבר הזה הוא בעל משמעות.
בעולם הדרוש, עולם הסמליות, עולם ההגות, אנו רואים שהאדם טוב לו להתקשר לעולם הצומח, והוא מנסה להתקרב ולהדמות אל עולם הצומח, ואילו מעולם החי האדם מתרחק, כי הוא לוקח זאת כדבר שלילי. למשל, בכל יום בתפילה אנו עומדים על המבדיל בין עולם האדם לעולם החי: "ומותר האדם מן הבהמה אין, לבד הנשמה הטהורה". וקהלת (ג, כא) אומר: "מי יודע רוח בני האדם העלה היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ". וחז"ל אומרים: "נמשלו הרשעים לבהמות". זאת בעקבות הפסוק (תהלים צב, יג): "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה". אמרו: למה נמשלו הצדיקים לארזים, לעצים גבוהים ומתמרים? שנמשל לאדם אשר עושה מעשים טובים, אילן על פלגי מים אשר פריו ייתן בעתו. כלומר, האדם טוב לו להתקשר אל עולם הצומח ולהדמות לו, ואילו דווקא הפיסולים נתלים על עולם החי. זה לא אומר שבעולם החי אין דברים יפים ואין יצורים יפים, הרי ארץ ישראל, ארץ חמדת אבות, כל עצמה נמשלה לארץ הצבי. אבל ברור שבכל כלל יש יוצא מן הכלל, ובסה"כ בעולמה של היהדות כאילו מנסים לסווג לנו שני עולמות: עולם הצומח ועולם החי, כשמקשרים אותנו יותר לעולם הצומח ומבדילים ביננו ובין עולם החי. הלוא דבר הוא.
לסודם של דברים היה מקום להרחיב במעשה בראשית, אך לא כאן המקום. אך בדרך קצרה נציין אחד מן הדוגמאות לכך: כי הבהמה בשעת מיתתה, אדם הנוגע בגופה – נטמא. לעומת זאת, בעולם הצומח אין בו טומאת מת. האדם כשהוא נפטר, לא זו בלבד שהוא מטמא במגע, אלא הוא מטמא אף באוהל. פירוש הדברים שיש מבחינת הדמיון של האדם אל הבהמה, והם בגדרי הטומאה. ואכן, באמת כאמור, התורה נתנה לו לאדם את עולם הצומח כעולם שנחשב אידיאלי בשבילו: "וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה". ומסתבר כי לאדם יצור הדומה לו, שהוא עולם החי, בעל כושר תנועה, בעל נפש חיונית, בעל כושר דיבור בצורה מסוימת, אבל הוא בהמי, הוא אדמתי: "כי האדם עץ השדה", פניו כלפי מטה – "אכול ושתו כי מחר נמות" – יעוד קיומי בלבד ולא יותר. מבחינתו של החי הוא לא עושה שום עבירה, יש לו את יעוד הקיום, עליה הוא נאבק מאבק של הישרדות ולא יותר. אבל "ומותר האדם מן הבהמה – אין, לבד הנשמה הטהורה". נשמה זו היא העולה מעלה, ובהסתלק האדם מן העולם, נשמתו עולה אל על. לעומת זאת, הבהמיות שבו – "מי יודע... רוח הבהמה היורדת היא למטה". הבהמה מתה, ובזה היא נגמרת. לא כן האדם, שמתייחד בנשמתו ורוחו, זו העולה מעלה תחת כסא הכבוד. ומשום כך אומרת התורה: היה זהיר שאתה בכושר תנועתך, בכושר דיבורך, אל תידמה אל הבהמה, אל תיקח לעצמך רק ייעוד קיומי בלבד, אל תשקע בתאוותיך. אתה האדם, יש לך ייחוד ויש לך שכל. והואיל ויש לך שכל, יש לך מגמה להתעלות ולזכך את נפשך. ולכן, מבחינה זו אתה צריך להשקיף אל עולם הצומח. צא וראה בעולמו של הצומח, וראה דבר מעניין מאוד: העץ נטוע עם שורשים באדמה, אבל הוא עולה ומזדקר אל על: "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה". ואף שאין בעולם הצומח עניין של צדקות, אבל מבחינה סימבולית העץ עולה כלפי מעלה. הוא אמנם יונק מהאדמה, אבל זה לא הייעוד שלו, הוא לא הולך ללחוך כלפי מטה כמו השור כלפי האדמה, כי הייעוד שלו אל על. אף אתה, האדם, ראה גם ראה מה הוא ייעודך אל ה'. אתה אדם מן האדמה, אבל "ויפח באפיו נשמת חיים". "מאן דנפח מדיליה נפח". למרות הבהמיות שבך, יש לך כח מלאכי בתוכך, ואתה צריך להידמות אל עולם המלאכים. שעולם הצומח, מבחינה ריאלית, יכול לשמש לנו טוב מאוד להנחות את האדם אל דרך ייעודית וערכית: שורשים באדמה, ויעד עליון.
---
פורסם בעלון אור הליכות שבט התשפ"ה