מנהג קדמון בתימן שמחזירים הראשון לארון לאחר קריאה בו ורק אח"כ מוציאים הס"ת השני. וכך נוהגים הנוהים אחר הרמב"ם וכפשט לשון הירושלמי ביומא ז,א ובסוטה ז,ו ובמגילה ד,ג: רבי יוסה מפקד לבר עולא חזנא דכנישתא דבבלאי...כד אינון תרתי תהא מיבל חדא ומייתי חדא"(לשון מיבל פירושו- תוביל/תוליך ובדומה לכך בירושלמי שם בסוטה: "מייבלין אוריתא גבי ריש גלותא" כלו'- מוליכין הס"ת לראש הגולה ולא שהוא בא לספר אלא הספר בא אליו, דבר שאסור לעשות בבנ"א פשוטים). וכן פי' ר"ד פרנקל בעל הקרבן עדה שם: "כשיש לך שני ס"ת כשגומרין ענין אחד תהא מוליכה להארון ואח"כ תביא השנייה מהארון למקום שקורין בה ולא תוציא שניהם כאחת".
אך המנהג הנהוג ע"י רובא דעלמא מובא ברמ"א בשם האור זרוע משמו של הירושלמי או"ח סי' קמז סעי' ח, וז"ל הרמ"א: "ואין מסלקין הראשונה עד שכבר הניחו השניה על השלחן שלא יסיחו דעתן מן המצות; ומוציאין ב' הספרים כאחת ותופסין בשניה עד אחר שקראו בראשונה.(אור זרוע בשם הירושלמי). ובדפוס השו"ע נדפס שהגהה זו כולה היא של האו"ז בשם הירושלמי. אך נראה שצריך לתקן- "דלא כירושלמי", וכנ"ל, ובטעות העתיקו כן בדפוס לשו"ע. ובאמת, המעיין באו"ז יראה שדייק מהרמב"ם שניתן להוציאם יחדיו וכתב שבזה המנהג אצלם שלא כירושלמי הנ"ל, שכן כתב הרמב"ם בהל' תפילה יג טו: "ובכל יום שמוציאין שני ספרים או שלשה אם הוציאו זה אחר זה כשמחזיר את הראשון אומר קדיש ומוציא השני". ומשמע שאם ירצה יכול להוציא שני ספרי תורה כאחת. וראיתי בפי' היד פשוטה לרב רבינוביץ' שהביא בשם רב עמרם גאון בסדורו ח"ב סי' פח שיש להוציא הספר השני רק לאחר שהחזיר לארון את הראשון. ומשמע שהבין ברמב"ם שזו אפשרות אך אינה חובה. ומשום מה לא ציין לירושלמי. מכל מקום כבר האור זרוע החזיק במנהג להוציא שני ס"ת כאחד שלא כירושלמי ומצא לו סמך בדברי הרמב"ם. וכאמור הרמ"א פסקו להלכה, והמג"א כתב שאין בהוצאת שני ס"ת יחדיו משום עשיית מצות חבילות חבילות.
והמ"ב סי' קמז בשער הציון אות ל הפנה לקרבן העדה בירושלמי פ"ז סוטה שלדבריו נהגו להוציא שני ס"ת כאחת משום טורח ציבור להוציא אחד אחרי השני. אך לא מצאתי דברי הקרבן עדה שם ומצאתי דבריו בשיירי קרבן ביומא ז,א שבא לתרץ מדוע לא נוהגים בזה כירושלמי, וכתב שר' יוסי לשיטתו שאסור לדלג בתורה לא משום כבוד ציבור אך לפי הבבלי ביומא ע ע"א נפסק שאין גוללין ס"ת בצבור משום כבוד ציבור שלא יהא יושב ושומם וכוונתו נראה למה שכתב רש"י: "שיהו מצפין ודוממין לכך". ולכן נהגו להוציא שני ס"ת כאחד כדי להימנע מטורח ציבור, כך כתב שם. ירושלמי זה הועתק למסכת סופרים יא,ג והעיר שם הנחלת יעקב(פירוש מקיף על המסכתות הקטנות לר' יעקב נוימבורג) כי באמת מנהג העולם בזה לא תואם דברי הירושלמי.
ואמנם רוב התימנים הבלדי והשאמי אוחזים במנהג שלישי והוא- שגוללים הראשון אך קודם שמחזירין אותו מוציאים את השני וזהו לכאורה מנהג שלישי שיסודו בלשון השו"ע יובא לקמן. וראיתי לשתילי זיתים רבו של מהרי"ץ שהשמיט הערת הרמ"א שמוציאין שני ס"ת כאחד. ומשמע שהבינו דברי השו"ע שקודם יש לגלול הס"ת הראשון ואז להוציא השני מהארון ושוב להחזיר הראשון לארון.
גם מהרי"ץ בעץ חיים סה, ב הביא דברי הרמ"א בזה והעיר עליהם: "מנהגינו שלא להוציא השני, עד שיגמרו הקריאה בראשון. ואולי נהגו כן שלא נמצא הדבר מפורש בגמ' בבלי וכן הרמב"ם לא זכרו. ויש ראיה משו"ע סי' כה סעיף יא שלא יוצא תפלה של ראש מהתיק עד שכבר הניח הראשונה ע"ש" עכ"ל. וכבר העיר הרב רצון ערוסי בגליון פעמים 65 תשנ"ו במאמר קצר אודות "כבודו של ספר תורה" על התימה בדברי מהרי"ץ מדוע היה צריך למצוא סימוכין למנהג תימן מהלכות תפילין בזמן שמקורו טהור בירושלמי, בעוד שהמנהג של הרמ"א להוציא שני ספרים כאחד הוא המחודש. ושם הראה, שיש וחכמי תימן הביאו לשינוי המנהג העתיק כבנידון דידן וז"ל הרב ערוסי: "אולם דווקא לחכמי צנעא במאה ה-18 הר"ד משרקי ומהרי"ץ, נראה חלק מהמנהג האשכנזי, לפיו, עם תום הקריאה בספר הראשון יש להניח את הספר השני יחד עמו על התיבה. ולכן שינו במידה מסוימת את מנהג תימן" עכ"ל שם. כלומר מהרי"ץ ושתילי זיתים מבקשים לקיים את הרישא של דברי הרמ"א:"ואין מסלקין הראשונה עד שכבר הניחו השניה על השלחן שלא יסיחו דעתן מן המצות".
ואמנם מלשון השו"ע לכאורה לא ברורה דעתו לאיזה מנהג כיוון- האם להוצאת שני ספרי תורה ביחד או כמנהג שאליו רמז מהרי"ץ? שכן מרן השו"ע העתיק דברי המהר"ם שהביא תלמידו המרדכי וזה לשונו בסי' קמז סעי' ח: "ביום שיש בו ב' ס"ת לא יפתחו הב' ולא יסירו המפה עד שיגללו הראשון". והנה רק כתב שלא יפתחו השני ומשמע לכאורה שהס"ת השני כבר בחוץ! וזאת דלא כפי שנוהגים הנוהים אחר מהרי"ץ ופי' השתילי זיתים. ועדיין לא ברור האם מוציאים את שניהם יחדיו לפי מרן או לא. והנה בכס"מ גילה לנו מרן דעתו וכתב שם: "שאם הוציאם בבת אחת כמנהגנו היום". ומשמע שמנהג מרן כבני אשכנז להוציא שני ספרי התורה יחדיו. וכ"כ בכף החיים לר"י סופר שם אות מג: "מפני כבוד הצבור שלא להטריחם לקום פעמיים".
והנה המנהג של רוב בני תימן מתבסס על הכלל שאין מעבירין על המצוות ושיש קודם לקבל הכלי המלא ואח"כ להחזיר הריקן כידוע משחיטת הפסח או כלשון הרמ"א ,שלא יסיחו דעתן מן המצוות" והוסיפו באחרונים כדי שהקדיש שנאמר על הספר הראשון יכלול גם את השני(משנה ברורה ס"ק כז).
אך לנו הנוהגים ע"פ המנהג הקדום המפורש בירושלמי כאמור, את דין "אין מעבירין" ניתן לתרץ בנקל- כי אין מעבירין לא חל פה שכן טרם הוצא מן הארון הספר השני, ודין זה שייך רק במי שהתחיל במצווה ומבקש להניחה ולהתעסק במצווה אחרת, א"כ מה שייך לכאן אין מעבירין? ואף הדרישה שהספר הראשון יהיה בחוץ כדי שהקדיש שבסוף הקריאה יחול גם עליו לא נשמעה הכרחית שהרי במנחה של שבת ומנחה בתעניות גם לפי שיטתם, מכניסים הספר להיכל עם תום הקריאה ורק אח"כ אומרים קדיש שלפני תפילת העמידה. והרי לשיטתם לעולם הקדיש נאמר על מה שנאמר לשעבר(כדעת הראב"י אב"ד וראה ברמ"א או"ח נג ג ובמ"ב שם שהקדיש שלאחר ישתבח קאי על הזמירות ולא על ברכות ק"ש שיבואו לקמן. ממילא נוצרה אצלם דרישה לסמוך הקדיש לישתבח מה שאין כן לשיטתנו ע"ש) ולא על מה שעתיד להיאמר(וזו רבנו כמפורש בסוף ספר אהבה מהדו' מורי קאפח עמ' תשכ ובהערה לא שם) ואם כן הש"צ אומר קדיש על קריאת התורה בזמן שהספר תורה כבר מונח בארון וכן מפורש בס' הכלבו סי' כ, הרי שאין לדבר הכרח.
יש לציין שספר אור זרוע לר' יצחק בן משה מוינה במאה ה-13,לא היה מצוי בפני גדולי האחרונים כי נדפס לראשונה רק בשלהי המאה ה-19! כנראה בגלל אורכו הרב של הספר, נשכח מלב המדפיסים שראו בהדפסתו מלאכה קשה יותר מדיי באותם ימים(וגם בנו ר' חיים הידוע כמהר"ח או"ז יצר קיצור לספרו של אביו- "אור זרוע הקצר") וא"כ לא יכלו לדעת בבירור האם הוא מסכים עם הירושלמי או חולק עליו.
וראיתי בערוה"ש שדחק דברי הירושלמי להתאים עם מנהגם וז"ל בסי' קמז אות יז שכוונת דברי הירושלמי הם: "אבל כשיהיה לך שני ס"ת לא תקרא באחת ולגלול בציבור, אלא אחר קריאה הראשונה תוליכנה מן הצד ותקח השנייה מיד המחזיק בה ולקרות בה וכמנהגינו. ולא מיירי כלל בעניין ליקח אותם מן ארון הקודש" עכ"ל. ולפי דבריו בא הירושלמי לחזק מנהג הוצאת שני ס"ת בו זמנית אך לענ"ד לא פשוט להבין כן בלשון הירושלמי. ונראה שהמנהג להוציא את שניהם יחדיו, גרם לו לפרש כן את הירושלמי, שהרי לשיטתם יש הגיון מסוים להתחיל להתעסק בספר השני בעוד שגוללים הראשון כיון שכבר אוחזים בשני.
לקראת סיום נביא את דברי הרב שמואל בן יוסף ישועה- רבה של יהדות עדן במאה ה-19, בספרו "נחלת יוסף" תרס"ו(ספר זה כלל פירוט של מנהגי יהודי עדן והלכותיהם במתג שפתיים ובחן רב, כולל שירים שכתב המחבר ובסופו סיפור ביקורי המחבר בארץ הקודש). הרב ישועה שימר בעניין זה את המנהג הקדום ונאבק במבקרים מבחוץ שבפיהם תורת א"י של המאה ה-16. בעיניהם של אלו, המנהג המקומי בעניין הוצאת ס"ת נראה זר, ולכן בקשו לשנותו. הרב ישועה התנגד לכך בתקיפות וכה דבריו: "ובזה נתחזק מנהגינו, גם בזה סילקנו מעלינו תלונת החכמים הבאים משאר הארצות כי פעם אחת באו לכאן שני חכמים מא"י, וכשראו מנהגינו כנזכר לעיל, צווחו למה אנו משנים דין הכתוב בשו"ע...וכשהראיתי להם הדין מפורש בירושלמי נחו. אז אמרתי להם אנחנו הירושלמים ואתם לא. תמהו זל"ז. אמרתי להם אתם הירושלמים עזבתם דין ערוך בתלמוד ירושלמי, ותלכו אחרי האחרונים, ואנחנו התימנים לא עזבנו הירושלמי, וזו היא תשובה שאין לה פירכא"(הדברים הובאו במאמרו של הרב ערוסי הנ"ל).
לסיכום 3 מנהגים בדבר:
א. הוצאת הספר השני רק לאחר שהחזירו הראשון- מנהג קדום בתימן ע"פ הירושלמי ומפורש גם בסידור רב עמרם גאון.
ב. המנהג להוציא שניהם ביחד- אשכנז ע"פ האור זרוע וכן מציין מרן הכס"מ שזהו מנהגו וכן רבים מציינים שזהו "מנהג העולם".
ג. מנהג בני תימן הבלדי ע"פ שתילי זיתים ומהרי"ץ שמוציאים הס"ת הראשון וגוללים אותו ומוציאין השני ורק אח"כ מחזירים הראשון והוא לכאורה מנהג מחודש המבקש לפשר בין המנהגים- בין מנהג מרן ובין דברי הירושלמי.
נחתום בשתי הערות: הובא לעיל שר' יוסי מפקיד את הממונה על כנישתא דבבלאי בא"י. בתי כנסת של הבבלים מוזכרים בכמה מקורות ארץ ישראליים והנה כבר מצאנו כפר שלם בא"י שיושב ע"י עולי בבל כמוזכר במסכת אבות ד, כא: "רבי יוסי ברבי יהודה איש כפר הבבלי אומר הלומד מן הקטנים למה הוא דומה וכו'. חכם נוסף ממקום זה נזכר במסכת עדיות ו,ב. וידוע מכמה מקורות שהיה קיים מתח בין "הצברים" ילידי הארץ, ובין העולים מבבל. נראה כי מעולם לא סלחו אנשי הארץ לאנשי הגולה על שלא עלו בהמוניהם ארצה בתקופה הפרסית גם מאות שנים אחרי כן. כך למשל בשה"ש רבה ח,יא מותקף ר' זעירא ע"י אחד הירקנים לאחר שביקש ממנו שישקול לו המקח: "זיל לן מן הכא בבלייא די חרבון אבהתיה בית המקדש(כן הגירסה ולא כדפוסים שלפנינו שהושמטו התיבות: "בית המקדש")" כלומר- לך מכאן בבלי שהחריבו אבותיו את המקדש. בההיא ענתה(באותה שעה) אמר ר' זעירא לית אבהתי כאבהתהון דהדין?(וכי אין אבותי כאבותיו?) על לבית וועדא(לבית המדרש כמו באבות "יהי ביתך בית ועד לחכמים") ושמע קליה דרבי שילא יתיב ודריש "אם חומה היא"- אילו עלו ישראל חומה מן הגולה לא חרב בית המקדש פעם שנייה, אמר- יפה לימדני עם הארץ". וכן ביומא ט ע"ב אומר ריש לקיש לרבה בר בר חנה משהושיט לו יד להעלותו מהירדן: "אלהא סנינא לכו(א-והים שונא אתכם!)...לפי שלא עליתם כולכם כחומה בימות עזרא. להרחבה בעניין זה: ראה פרקי אבות מהדו' אביגדור שנאן עמ' 170. מנגד, התנשאותם הידועה של בני בבל על אנשי א"י שהם מיוחסים יותר, לפי ש"לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה ועלה(קידושין סט ע"ב) כלומר שהמשפחות שיחוסן אינו מבורר כ"כ עלו עמו ארצה, גם היא תרמה למתיחות מסוימת בין שני המרכזים.
עוד נציין שלעיתים מכונה בית המדרש במקורות הא"י כולל התלמוד הירושלמי "בית ועדא" ולא רק "בי מדרשא" כנפוץ בתלמוד הבבלי. מה פשר ההבדל? אפשר שעל אף שהמשמעות היא אחת היינו- התוועדות והתכנסות של ת"ח ללימוד תורה(רש"י סנה' צז א) הלשון "בית הועד" מבקשת לשמר את הסמכות שניתנה לחכמי ישראל ולבית דין סמוך וקבוע בא"י בלבד, לדון בתחומי משפט שאין לבתי דין אחרים בגולה סמכות לדון בהם כמו חבלות וקנסות, קידוש החודש ותקיעה בר"ה שחל בשבת.