בענין בעית כמוסות רכות בלי הכשר
לכבוד רבני ופוסקי ההלכה הגאונים שליט"א,
שלום רב,
הנדון: עדות מציאותית ובירור לעניין מתיקות נרגשת בכמוסות רכות (Softgels) המכילות גליצרין
הנני בא בזה להציע בפני כבוד תורתכם בירור מציאותי ועובדתי, הנוגע ישירות להוראת הלכה למעשה בעניין צריכת כמוסות רכות של תוספי תזונה וויטמינים (כדוגמת ויטמין E וויטמין D).
ידוע כי ישנם מורי הוראה שהורו להקל בבליעת כמוסות אלו – אף ללא אישור כשרות מוסמך, ובמקום שבו קיים חשש סביר כי חומר ה"גליצרול" (גליצרין) שבמעטפת הופק משומן בעלי חיים טמאים או נבלות. הקולא התבססה לא פעם על הנימוק שהכמוסה נבלעת כמות שהיא, אין בה כל טעם נרגש, ועל כן אין בה משום "נותן טעם לשבח" או הנאת הגרון.
ברם, מתוך בחינת המציאות החושית בפועל, ברצוני להעיד ולהאיר את תשומת הלב לנתונים הבאים, המשנים את תמונת המצב ההלכתית:
עדות החוש הלכה למעשה: בבדיקה מציאותית שערכתי בעצמי בכמוסות רכות של ויטמין D הנושאות הכשר מוסמך (והמכילות גליצרול במעטפת), ניכרת באופן ברור ומובהק מתיקות נרגשת בחיך בעת הכנסת הכמוסה לחלל הפה, עוד בטרם בליעתה.
הזמנה לבדיקת הפוסקים: הואיל וידוע הכלל כי "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" (וחיכו טועם), הרי שביד כל רב ומורה הוראה לבדוק זאת על נקלה בעצמו. הדרך הפשוטה ביותר היא לקחת כמוסת ויטמין D או E בעלת הכשר למהדרין המכילה גליצרול, להניחה בפה, ולהיווכח באופן אישי ומידי במתיקות המורגשת.
הסיבה הפיזית למתיקות: הגליצרול הוא חומר מתוק מעצם טבעו (כ-70% ממתיקות של סוכר). התחושה בפה נובעת מכך שתהליך הגימור של הכמוסות במפעל מותיר פעמים רבות שאריות מיקרוסקופיות של גליצרול על דופנה החיצוני. בנוסף, הגליצרול הוא חומר סופח לחות, ועל כן מגע קל ביותר עם הלחות הטבעית בפה מספיק כדי לשחרר את הטעם המתוק אל קולטני הטעם בלשון.
המסקנה העולה: לאור המציאות המתוארת, בה החוש מעיד (וניתן לבדיקה פשוטה ומידית) כי ישנה מתיקות נרגשת בחיך בעת נטילת הכמוסה, נראה בעליל כי נשמט היסוד להתיר את צריכתה מטעם "אין בה טעם". משהוכח כי יש בה נתינת טעם לשבח, הרי שאם מקורו של הגליצרול הוא משומן מן החי (חשש המצוי מאוד בתעשייה ללא השגחה), יש בנטילתו משום מכשול באיסור חמור.
הנני מציע דברים אלו לעיונכם, למען העמדת הדברים על דיוקם המציאותי, בתקווה שיהיו לתועלת בבירור פסיקת ההלכה ובהסרת מכשול מרבים.
בכבוד רב ובהערכה רבה,
יוסף מנחם
מצ"ב תשובתו של פרופ' חיים גמליאל בנושא זה:
שלום רב,
בעקבות השאלה שהופנתה בנוגע לשימוש בכמוסות רכות (Softgels) המכילות גליצרול (גליצרין) וחשש למקורו מן החי, להלן העובדות המדעיות המדויקות:
א. *מהות השינוי הכימי (הידרוליזה):*
שומן מן החי (טריגליצריד) מורכב ממולקולת גליצרול הקשורה לשלוש חומצות שומן. כדי להפיק את הגליצרול, השומן עובר תהליך כימי מוחלט של הידרוליזה (פירוק באמצעות מים בלחץ וטמפרטורה גבוהים). בתהליך זה הקשרים הכימיים ניתקים לחלוטין, והגליצרול מופרד מחומצות השומן והופך לישות כימית עצמאית וחדשה.
ב. *דרגת טיהור וזיקוק קיצונית:*
הגליצרול המתקבל עובר סדרה של תהליכי זיקוק בוואקום, סינון דרך פחם פעיל וחילוף יונים. התוצר הסופי המשמש בתעשיית התרופות (USP Grade) הוא ברמת ניקיון של 99.5% ומעלה. בשלב זה, אין בחומר שום זכר לחלבונים, דנ"א או שאריות רקמה של בעלי החיים. המולקולה המתקבלת (C_3H_8O_3) זהה לחלוטין במבנה שלה, בין אם מקורה בשומן בקר ובין אם מקורה בשמן צמחי.
ג. *שינוי הגדרת החומר:*
מבחינה ביוכימית, גליצרול אינו "שומן" אלא אלכוהול רב-כוהלי (Polyol). בניגוד לשומן שאינו מסיס במים, הגליצרול הוא היגרוסקופי (סופח לחות) ומסיס לחלוטין במים. המעבר משומן (הידרופובי) לגליצרול (הידרופילי) הוא שינוי מהותי בתכונות הפיזיקליות והכימיות, בדומה לתהליכים שבהם מכשירים קולגן על ידי פירוקו ליחידות מבנה בסיסיות המשנות את הגדרת החומר.
ד. *מקור המתיקות בחיך:*
הטיעון בדבר "מתיקות נרגשת" אינו מעיד על זיקה למקור החי. הגליצרול הוא חומר מתוק מעצם טבעו המולקולרי (כ-70% ממתיקות הסוכר). תכונה זו קיימת בגליצרול צמחי באותה מידה בדיוק. המתיקות היא תכונה של התוצר החדש (הכוהל) ואינה קשורה ל"טעם" של שומן המקור.
ה. *תהליכי ייצור מודרניים:*
בתעשייה המודרנית, הכמוסות עוברות שטיפה בממיסים וייבוש ממושך. התחושה המתוקה עליה מצביע השואל נובעת לרוב מחומרי טעם (Flavors) המוספים למעטפת כדי למסך את ריח השמנים שבתוך הכמוסה, או מהתכונה ההיגרוסקופית של הגליצרול שסופח לחות במגע עם הלשון, אך כאמור – אין בכך הוכחה להימצאות שומן במוצר.
ו. *מציאות השוק הנוכחית:*
חשוב לציין כי כיום, חלק ניכר מהגליצרול המיוצר בעולם עבור תעשיית תוספי התזונה מופק ממקור צמחי (כמו שמן דקלים או סויה) משיקולי עלות ודרישות שוק למוצרים כשרים וטבעוניים.
*סיכום מדע:*
המעבר הכימי משומן לגליצרול מזוקק הוא כה יסודי עד שהזהות המקורית של חומר הגלם אובדת לחלוטין. מבחינה מדעית, מדובר בחומר חדש ושונה מהותית מהשומן ממנו הופק, ואין במתיקותו כדי להעיד על איסור.