הבחירות לרבנות הראשית לישראל, האם המטרה מקדשת את האמצעים?

האם ביהדות יש כלל התנהגות מקובל, כך שהמטרה מקדשת את האמצעים בכלל, ובבחירות לרב ראשי בפרט? וכדי להבין, ונסביר את השאלה.

הנה לדוגמא, החוק מחייב את המועמד לרב ראשי בישראל להציג לוועדת הבחירות עשרים חתימות מתוך 150 בעלי זכות בחירה בגוף הבוחר, ורק אז הוא ראוי להתמודד. כמו כן, החוק מגביל ואומר שרק חתימה למועמד אחד ראויה, ואילו אם אדם בעל זכות בחירה חתם לשני מועמדים ספרדים או לשני מועמדים אשכנזים שתי החתימות בטלות ומבוטלות. ואם כן, בני אדם הגונים, הן מצד הממליצים החותמים, והן מצד המבקשים את ההמלצה הזו אומרים חתמתי כבר למישהו, וראוי שהדבר צריך להתקבל בהבנה ואין לבקש ממנו לחתום בשנית. מפני שאז נפסלת לפי החוק אותה החתימה שניתנה לקודם וגם של עצמו, וזה בבחינת גם לי גם לך לא יהיה.
החוק זה אינו חוקתי ואינו מושכל, שהרי אומרים בעלי זכות הבחירה - אני מעוניין שהבחירה שלי תהיה חשאית, ולמעשה ההמלצה ע"י חתימה מאותתת לכאורה על כיוון בחירה שלי, חושפת אותי, וברור שמבחינה זו החוק איננו חוקתי, גם לא מושכל מפני שהוא יוצר לחצים כלפי בעלי זכות הבחירה.
והנה יש מן המועמדים המבקשים חתימה בכל מחיר למרות שבעל זכות הבחירה מצהיר שכבר חתם. בכך, המבקש יודע שבזה הוא מבטל את החתימה שניתנה לקודמו וגם הוא לא נמנה, גם לי גם לך לא יהיה, ובכך בעל זכות הבחירה משלה את הראשון בכך שהראשון חושב שיש באמתחתו כבר חתימה ומתברר לבסוף שאין לו החתימה מפני שהוא חתם בשנית למישהו אחר.

והשואל שואל ואומר: האם המטרה להיכנס להתמודדות ולהיבחר מקדשת את האמצעים, והאמצעים מותרים אע"פ שלכאורה על פניהם הם אסורים? או לא?

התשובה: בחיים בכלל, היהדות דוחה מכל וכל את הכלל - המטרה מקדשת את האמצעים. חלילה, ממעשה עוולה לא תצמח שום זכות! אלא צריך שהאדם יפעל אך ורק ביושר. ורק אם יכול להשיג דבר מה ביושר אז מגיע לו, ואם לא-לא מגיע לו. ומשום כך אוי לנו אם נאמר שהמטרה מקדשת את האמצעים. כי אם נאמר כך מה יעשה אדם שלא ישיג מקום עבודה? אפשר שיזייף תעודות, אפשר שיזייף רישיונות וכיוצ"ב. כלום אדם אשר מציג תעודת דיפלומה אשר לא נכונה ובכך הוא מתקבל למקום עבודה, האם הוא זכאי למקום עבודה שמותנה בדיפלומה מסוימת? וודאי שלא. רואים אנו, שאין זה נכון שהמטרה מקדשת את האמצעים בכלל, ודבר זה אסור משום הונאה וגניבת דעת, יש כאן אפילו זכויות שמגיעות לידו שלא בדין, על אחת כמה וכמה בענייני דת ורבנות שוודאי שאין המטרה מקדשת את האמצעים, אלא אך ורק ביושר. אם אומר לך בעל זכות הבחירה שהוא כבר חתם אל תלחץ עליו. להיפך, תאמר לו אל תחתום כדי לא לפסול את החתימה שניתנה לראשון.

אבל, בעוונותינו המרובים, אנו רואים שיש אינשי דלא מיעלו, אשר מחתימים גם חתימה שניה אע"פ שהם יודעים שהחתימה הראשונה והשנייה תיפסל, זה אפילו בגדר סדום - גם לי גם לך לא יהיה, ואין צל של ספק שיש כאן עבירה חמורה ביותר ובמיוחד כאשר מדובר בענייני רבנות. יתירה מזאת, הגדילו לעשות אינשי דלא מיעלו במסגרת בחירות אלו, שבאים אל מישהו מבעלי זכות הבחירה ואומרים לו: חתום לי, והוא משיב שכבר חתם, ואומרים לו: למי חתמת? והוא אומר לפלוני אלמוני, והם אומרים לו: זה, יש לו כבר הרבה, חבל, בין כך הוא זקוק רק לעשרים ויש לו יותר, אז הנה, כתוב מכתב ביטול שאתה מבטל את החתימה ההיא, כדי שגם הוא יוכל להתמודד וגם אני יוכל להתמודד, והדברים הללו שקריים, ולא עוד אלא הם בגדר גניבת דעת ומניעת וחסימת האדם הקודם. שהחתימה שלו מתבטלת ולשני היא קיימת, בבחינת יצא חוטא נשכר, והדברים האלה הם מעשה סדום, שבחברה היהודית אין להם שום מקום על אחת כמה וכמה בענייני רבנות. אלא שהדבר פשוט שמלבד שהדברים האלה פסולים לחלוטין הם בבחינת עבירות חמורות.

הרי מותר גם לומר משהו באוזני המחוקק. הגיע הזמן שהמחוקק יהיה אדם מושכל ויתחבר אל מקורות היהדות ויקבל אוצרות חכמה והגינות בשעה שמחוקק חוק.
היאך הם מחוקקים חוק אשר דורש מבעל זכות בחירה שהוא יכול לחתום כך, ובכך הוא חושף אותו לפחות את התחושה של החותמים, היאך המחוקק קובע חוק כ"כ בלתי הגון שלמרות שבעל זכות הבחירה חתם לראשון מאחר והוא חתם גם לשני והרי יש תאריך של זמן לחתימה, מאחר שחתם לשני, גם לראשון וגם לשני פסול. הרי כל הקודם זכה, ומדוע מענישים את הקודם בגלל עברינותו של השני ובגלל רשלנותו הפושעת של זה שחתם פעמיים, הרי מה ההיגיון להעניש את הראשון, ובמיוחד שלא תמיד הוא יודע שנפסלה לו החתימה, ועלול הוא להגיע לסוף ואין לו מספיק חתימות, וכך יכול להיות שהוציאו אדם ראוי מהתמודדות ואולי עם ישראל מפסיד כתוצאה מכך. היה הדין אומר, שהמחוקק היה אמור לבטל דבר כזה שבעל זכות בחירה ימליץ, אבל משעה שכבר יש דבר כזה. היה המחוקק צריך לומר, היה וחתם לשני, החתימה של השני תיפסל. ולא עוד אלה, שהחותם פעמיים, אם יראו שהוא עושה זאת בשיטתיות, כגון: שעשה זאת עוד לאחרים, ייפסל מלהיות בגוף הבוחר ויבוא אחר במקומו. כך צריך להיות! כי אם אינו מקיים כלל אלמנטרי בבחירות, הוא משבש את המהלך האמיתי של הבחירות ואינו ראוי עוד לבחור.
וכשבא מישהו אחר במקומו גם זאת משהו בלתי מושכל במחוקק. בגלל שיש מועמדים שהם בעלי זכות בחירה אז בוחרים מישהו אחר במקומם לבחור, לא כנציגיהם אלא יש מדדים בחוק מבחינה זו זה בסדר, אבל אז טוען המחוקק מה שעברה הזכות מהתמודד הזה שכבר איננו רשאי לחתום כיוון שהרי הוא נוגע בדבר ועברה זכות ההצבעה למי שהוא אחר אבל עברה לו זכות ההצבעה אבל לא עברה לו זכות החתימה וההמלצה. ואם כן, אם יש עשרה מתמודדים ונניח שכולם הם בעלי זכות בחירה מתוך מאה חמישים יש מאה ארבעים ואם יש כ"כ הרבה מתמודדים שצריך להמציא עשרים כבר אין להם מאגר, כי הרי יש כאלה טוענים שלא רוצים בכלל לחתום וזכותם לא לחתום ואם כן, אתה מחוקק מלכתחילה חוק כזה שהוא איננו בר ביצוע, או גורם לבני אדם לשקר למרות שזה לא סיבה מוצדקת שישקרו.

ומשום כך החוק בלשון נקייה לא מושכל, חוק אשר גורם לבני אדם לנהוג ברוע ושחיתות. אבל כאמור אסור בשום פנים ואופן להסתתר מאחורי השגיאות של המחוקק משום שחכמים מותורים ועומדים, בן אדם רגיל זקוק להתראה אבל חכם שיודע תורה מותרה ועומד, הוא לא זקוק שיתרו בו, לכן אדרבא, צריך המחוקק לומר, שאם אכן אחד המועמדים פיתה או שיקר או הונה בהשגת ההמלצות הללו, הרי תיפסל מועמדותו כמותרה ועומד. צריך להיות חוק הגון, חוק יהודי, יהדותי שאדניו על בסיס ההיגיון וההגינות, ולא חוקים שהם לחלוטין לא מושכלים, אלא שאנחנו נמנעים מלדבר בלשון לא נקייה אבל כאן אין בררה ומביאים אותנו לאיזה שהוא חברה פרימיטיבית בהנהגותיה ואף סדומית ומושחתת.

ומשום כך, טוב ויפה יעשו, אם אכן באמת גם המחוקק יתקן את שגיאותיו וגם הרבנים יחפשו דרכיהם ויחקורו וימנעו מפני כל הדברים הללו שהם עבירות מוחלטות, וכשהם מתייחסות לרבנים, הם בבחינת חילול השם גדול מאוד.