בעניין "עסקת טיעון" האם היא כשירה עפ"י ההלכה?
יש שופטים הטוענים שיש לעודד "עסקת טיעון" עם ראש הממשלה לשעבר מר נתניהו, הועיל ונפגם האימון במערכת המשפטית.
מסיבה זו מעוניינת תביעה ללכת לקראת הנאשם, ובלבד שהנאשם יודה, שהוא אכן אשם בדבר, ולא כמו שהצהיר הנאשם בשערי הבית משפט: "אין כלום כי לא היה כלום".
ולמרות שבהודאת הנאשם במה שהבית המשפט מעוניין שיודה, כתוצאה מכך לא יקבל הנאשם את העונש שבית המשפט גזר בתחילה.
וזאת כדי לתקן את עיוות האימון בצדקת הבית המשפט שהנאשם פגם בו.
לאחר בקשת המחילה מאותם שופטים מלומדים, יש להעיר:
הטיעון הזה אינו תקף כלל וכלל! כיוון שהערעור באימון "בית המשפט", לא נוצר רק מחמת משפטו של מר נתניהו, אלא (ראה ערך משפטו של פרופסור נאמן ועוד רבים.) מחמת משפטים רבים קודמים, בבחינת: "קלא דלא פסיק" (קול שאינו נפסק). דבר המעיד בעליל על דבר לא תקין במערכת התביעה.
הערעור בצדקת הבית משפט נטען לא ע"י אנשים שומרי דת, החרדים על דבר ה' ותורתו, אלא ע"י אנשים שאין להם שום קשר לדת, ומאמינים בדמוקרטיה בכל נפשם ובכל מאודם.
וטענתם היא: שלא יתכן שיהיו אנשים בודדים בעם (שופטים), שיהיה בידם כוחות אדירים כל כך, שיוכלו להחזיק אנשים בעלי שררה ומעמד גבוה ביותר בגרונם, וכל אימת שהשופטים ירצו לחסל חשבונות מחמת טעמים פוליטיים וכד' עם אותם אנשי שררה, יאלצו אותם לערוך עסקת טיעון... (כמובן שהשופטים יעטפו את טענתם בצלופן של טענות משפטיות). ואותה טענה, היא: ה-"קול דלא פסק" במשך שנים רבות.
והגם שראש הממשלה לשעבר מר נתניהו, ביום הראשון למשפטו, טרם נכנס לשערי הבית משפט עמד והכריז קבל עם ועדה: "אין כלום כי לא היה כלום".
אבל עלינו לדעת שלא מחמת משפטו של מר נתניהו נתערער אימון הבית משפט. אלא כאמור לעיל, רבות בשנים קודם לכן, הבית משפט קנה ביושר את: ה-"ערעור באימונו".
והנה ללא כל קשר עם הכרזתו של מר נתניהו, כאשר כל בר דעת שומע את הסיקור המשפטי, ורואים שמדובר בעניינים תקדימיים, למשל: "האם נתינת סיקור אוהד נחשב לשוחד"? (כאשר ידוע לכל שרוב רובה של המערכת הפוליטית קשורה בסיקורים אוהדים עם בעלי תקשורת).
ולכן כאשר ראש הממשלה נאשם ב-"שוחד", מחמת שקיבל "סיקור אוהד", כמובן שהדבר גורם לזעזוע לכל מי שמח בקדקודו.
כמו כן הנושא: "מתנות", דבר המצריך "חקיקה", ולפני שיש חקיקה ברורה בנושא המתנות, אי אפשר לתבוע שום אדם, ועל אחת כמה וכמה ראש ממשלה.
ואם בכל אופן תאלץ המערכת המשפטית את מר נתניהו להודות במה שהיא מייחסת לו, מה יאמרו בני אדם?!!!
שמר נתניהו "הודה" רק מחמת אילוץ של: "עינוי הדין". אבל לא מפני שהצדק יצא לאור.
זאת ועוד!
"עדי מדינה" - האם עדות
כאשר המערכת המשפטית רצו ש-"עדי המדינה" יודו במה שהמערכת המשפטית חפצה, הדבר נעשה בדרכים מאוד לא מקובלות בלשון המעטה. כאשר הם פוגעים בזכויות אלמנטריות של "חופש הפרט", ו-"כבוד האדם וחירותו". כל אדם בר דעת יסיק מיד, שהודאת ה-"עדי מדינה" היתה "הודעה מאולצת", וממש אינה משקפת את האמת.
לאור כל האמור, אם וכאשר המערכת המשפטית תאלץ את הנאשם להודות בכל מיוחס לו, האם בכך תחזיר מערכת המשפט את האימון בו?!!!
ההיפך הוא הנכון!
הדבר רק יחריף את המרמור והאי אימון במערכת המשפטית.
ברם! אם אכן הבית משפט מעוניין להחזיר לעצמו את האימון בו, (ללא כל קשר לעסקת טיעון אם תתקיים או לא,) על הבית משפט להכריז קבל עם ועדה ולאמר: תקום ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק היטב את כל נושאי התביעה, שתהייה נקייה משיקולים לא נכונים.
ואם אכן היו שיקולים שליליים בתביעה, כמובן שיש לתקן את המעוות.
ואם לאו, אזי ממילא תצא האמת לאור, והמערכת המשפטית תרכוש את אימון הציבור בה.
העולה מן האמור:
"עסקת טיעון", לא רק שלא תחזיר את אימון הציבור בבית משפט. אלא אדרבה, הציבור ימשיך להתמרמר ולערער על כוחו המופרז של בית המשפט, והשימוש הבלתי צודק בכח זה.
ולכן: רק הקמת "ועדת חקירה ממלכתית" אולי תוכל תחזיר לבית משפט את אימון הציבור בה, אמון שהיא כל כך זקוקה לו כאוויר לנשימה.
עסקת טיעון לאור ההלכה
במאמר זה נדון בנושא: "עסקת טיעון".
והשאלה היא: האם "עסקת טיעון" מקובלת בהלכה היהודית או לא?
תשובה: ברמה העקרונית אין עסקת טיעון מקובלת בהלכה היהודית.
והסיבה:
במשפט הכללי, הודאת נאשם מתקבלת, וניתן להאשים אדם על בסיס הודאתו. בעוד שעל פי דין תורה אומרת ההלכה: "אין אדם משים עצמו רשע".
ביאורם של דברים: גם אם אדם יודה שהוא הרשיע, אין מקבלים את הודאתו, כיוון: "שאין אדם משים עצמו רשע".
וכך גם פוסק רבינו הרמב"ם: (בידו החזקה הלכות סנהדרין פרק יח סוף הלכה ו)
"..גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין, ולא מלקין את האדם בהודאת פיו, אלא על פי שנים עדים..".
כלומר: הרמב"ם מבאר שאין יכולים להמית אדם או להלקותו בהודאתו, אלא רק על פי שני עדים.
ומקשה הרמב"ם:
"..וזה שהרג יהושע עכן, ודוד לגר עמלקי, בהודאת פיהם? הוראת שעה היתה, או דין מלכות היה.
כלומר: הרמב"ם מקשה ממה שמצינו אצל יהושע, שהרג את עכן בהודאת פיו (של עכן). וכמו כן מצינו שדוד המלך הרג את העמלקי בהודאת פיו, והרי אין ממיתים אדם בהודאת פיו?
ועל כך משיב הרמב"ם ב' תירוצים.
התירוץ הראשון: שאצל יהושע וכן אצל דוד המלך היתה זו "הוראת שעה", ואין למדים מהוראת שעה לשאר מקומות.
תירוץ שני, גם יהושע וגם דוד המלך, היה להם דין של: "מלך", ולמלך יש רשות להרוג גם כשנאשם מודה בכך.
ולפ"ז ממשיך הרמב"ם את דבריו וכותב:
אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה..".
ומבאר הרמב"ם, מהי סיבת הדבר שאדם לא יכול להרשיע את עצמו?
"..שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות, שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג..".
כלומר: הרמב"ם מבאר, שיתכן מאוד שהאדם זה המודה במעשה שעשה, הוא מאותם החולי נפש, והוא בכלל לא עשה את המעשה הלז. ומה שהוא אומר שהוא עשה מעשה זה, כיוון הוא רוצה ל-"אבד עצמו לדעת". וחושב שעל ידי זה שהוא יפליל את עצמו בדבר שמחייב מיתה, יהרגוהו ב"ד, ובכך יגאלו אותו ב"ד ממצבו הנפשי העגום.
ומסיים הרמב"ם וכותב:
"וכללו של דבר גזירת מלך היא", עכ"ל.
דהיינו: מלבד הטעם האמור לעיל, (שמא אותו אדם הוא "חולה נפש"). יש כאן: "גזרת מלך", הוא מלכו של עולם הקב"ה, ואין אחר גזירת מלכו של עולם כלום.
ברם יש לציין, שכלל זה: ש-"אין אדם משים עצמו רשע", לא אמור בדיני ממונות. שכן לגבי דיני ממונות ישנו כלל אחר, והוא: "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי".
ולכן כאשר אדם יודה למשל שהוא חייב לחברו ממון, ב"ד יחייבוהו לשלם ככל אשר אמר, כיוון שדיני ממונות לא נאמר הכלל: ש-"אין אדם משים עצמו רשע".
זאת ועוד:
"עסקת טיעון" היא בעצם, מין "פשרה".
כלומר: כאשר הדיינים פחות או יותר יודעים לאן הדין נוטה, וטרם שיחרצו הב"ד את הדין, הב"ד מציע: פשרה". ואמר לתובע, אולי הוא מוכן להתפשר, כדי שהדין יתקבל ברצון הן על התובע, והן על הנתבע.
אבל סתם כך, לא אומרים לכל תובע ונתבע שבאים לדון בב"ד, בואו ונעשה פשרות.
ברם! לגבי הדין הפלילי, כאשר יודעים פחות או יותר לאן הדין נוטה, אז המטרה המוצהרת היא: האם יש נאשם? ואם אכן הנאשם אשם במה שמיחסים לו, או לו? במצב זה ברור שלא שייך להתפשר.
שכן כל "המטרה המוצהרת" בדין הפלילי היא, לגלות האם יש אשם או לא? ובאיזה סמכות יש לב"ד לבוא בהצעת פשרה?!!!
ומשום כך, ברור על פי דין תורה, אין שום מקום ל"עסקת טיעון". (למעט כאשר מדובר ב-"הוראת שעה", או: ב-"הוראת מלך", ששני הטעמים הללו לא שייכים לנושא דידן).
והנה "לכאורה" (רק לכאורה) שבנידון דידן אולי היה מקום לטעון שכיוון יש טעם לפגם באימון הבית משפט, ויש צורך דחוף לטהר אותו, ואולי משום כך ניתן לומר שכן תועיל העסקת טיעון?
כלפי מה הדברים אמורים?
כוונת הדברים היא כלפי: "תקשורת אוהדת", שבית המשפט דן, האם היא נחשבת כ-"שוחד" או לא? ואכן זה דבר תקדימי, שהרי אין לך אדם בפוליטיקה המקומי, והממלכתי, בכל מקום שהוא, שאינו מקבל סיקור תקשורת אוהדת.
וא"כ היכן הצדק שדווקא כאשר הדבר קורה אצל ראש הממשלה לשעבר, יחליטו לפתע להאשימו בתקשורת אוהדת?!!!
הרי מעל מיליון בני אדם בחרו בו, וא"כ איך יתכן הדבר שבגלל "תקשורת אוהדת" ירשיעו דווקא את ראש הממשלה, ויבטלו את בחירתו?!!!
ומובן א"כ לכל בר דעת, שנעשה כאן עוול נוראי, שדווקא אצל ראש הממשלה החליטו לדון האם תקשורת אוהדת נחשבת לשוחד או לא? ולא אצל כל אותם אנשים שג"כ זכו לתקשורת אוהדת לא פחותה מראש הממשלה?!!!
אותה תמיהה ג"כ עולה לגבי פרשת ה"מתנות" שראש הממשלה קיבל.
אם אכן היו כללים ברורים איזה מתנות מותר לעובד ציבורי לקחת, ואיזה מתנות אסור לו לקחת, היה שייך לדון האם ראש הממשלה עבר על החוק או לא?
אבל כשאין כללים ברורים בנושא המתנות, ולפתע פתאום החליטו בפרקליטות להלביש על ראש הממשלה אשמה חמורה שעבר עבירה על חוק המתנות, אין לך דבר מגוחך מזה.
ולכן ברור הדבר שאין תוקף הלכתי ל"עסקת הטיעון" כלל ועיקר.
וכאשר ראש הממשלה הצהיר פעמים רבות: "אין כלום כי לא היה כלום". ברור שאסור לראש הממשלה מחמת: "עסקת טיעון" לחזור מדבריו.
ובפרט כאשר אנחנו רואים שהתיקים שתפרו לראש הממשלה נפרמים ונמצאים ללא כל אשמה.
ואם עכשיו ראש הממשלה יודה ב-"פשעים הנוראים" שהוא לא עשה, הרי שבכך אנו גורמים עוולה נוראית, שכן בכך אנחנו נותנים לגיטימציה לבית המפשט להמשיך ולנקוט בדרך זו, לכל מי שהפרקליטות תרצה לחסל עמו חשבונות.
וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם? כאשר לא רק שהאימון בבית המשפט לא יחזור אליו, אלא אדרבה, ההיפך הוא הנכון כמו שהרחבנו בכך.
ולקושטא דמילתא בנידון דידן ב-"עסקת הטיעון לראש הממשלה", שניים המה העומדים לכס המשפט:
א. ראש הממשלה.
ב. הפרקליטות.
שכן במידה וראש הממשלה ימצא זכאי, ואכן: "אין כלום כי לא היה כלום", הרי שהפרקליטות תצטרך לתת דין וחשבון על כל האשמות שהעלילו על ראש הממשלה שלא היו ולא נבראו.
ולכן על פי דין תורה אין כל מקום ל"עסקת טיעון" זאת.
וכאמור לעיל יש צורך להקים ועדת חקירה ממלכתית, שתבדוק היכן היו הכשלים בחקירת הפרקליטות, ותתקן את הטעון תיקון.
ובכך אולי יהיה סיכוי שהאימון יחזור לבית המשפט.
מאמר זה נכתב לאור תשובת הרב באודיו על הגשת בקשת עסקת טיעון בעניינו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. ראו כאן-
האם עסקת הטיעון עם ראש הממשלה לשעבר היא שתחזיר את האמון במערכת המשפטית?