הרעיון הלאומי
תודה רבה על התשובה, אך עדיין קשים לי שני דברים.
א. הכופר מדעתו בתורה שבעל פה יצא מכלל ישראל (הלכות ממרים). אם כן הצדוקי שהוא כישראל (הלכות ערוב) הוא מבניהם ובני בניהם, ואף על פי כן יהדותו מותנה בשמירת שבת (שם)! ומכאן שתינוק שנשבה משחק תפקיד בגדר מין ולא בגדר משומד.
ב. במישור ההשקפתי, אם אין אומתנו אומה אלא בתורותיה, כיצד ניתן להתייחס למי שמפריד ביניהם - שהרי הוא רואה את עצמו יהודי לא דתי - כחבר באותו קולקטיב שאינו מוגדר אלא בדתו?
ג. לגבי ספר הזוהר, מארי יחיא מיקד את התנגדותו לתפיסה שעבודת ה' היא דווקא ע"י התלבשותו בספירות. האם בזה אתם ממשיכים את דרכו?
בימינו איני מכיר יהודים, שהשקפתם היא ממש כמו זו שהיתה לצדוקים שכפרו בתורה שבעל פה, כולה. ולפי דעת הרמב"ם, שהם בתוך תוכם, כפרו בכל התורה לרבות בכתב, אלא שלא
יכלו לפרסם דעתם זו, משום שהם היו נדחים באופן מידי ע"י המון העם, ולכן הם הציגו עמדה, שהם רק נגד תורה שבעל פה.
ולכן חז"ל נתנו להם מעמד הלכתי מיוחד.
אולם בימינו, יש מיעוט שהם אתיאיסטים, כופרים בה', וממילא בכל תורתו, וזהו דין אחר לגמרי.
יש בני אדם שאינם חפצים בדת דווקנית, אלא במשהו קליל, ולכן הם מתרצים דפוסי התנהגותם השונים, פעם, משום שזו תורה שבעל פה, שכאילו הם מפקפקים בה, ופעם משום שהדבר לא
נראה להם הגיוני, ואפילו בדין תורה שבכתב.
כל אלה הם אינם כופרים, אבל דתיותם היא מפוקפקת, ויש לקרבם, ולחברם לקיום התורה, בכל דקדוקיה ולהראות להם את הוויה שבדבר, ואת היתרונות האישיים והנפשיים והמשפחתיים
והלאומיים שיש בדת כהלכה.
לגבי הספירות, מסופקני אם יהיו היום מבינים בהן, אל נכון.