בהלכות כשרות ספר תורה
לאחרונה הועבר לבית הכנסת שלנו ספר תורה די חדש (עדיין לא עברה עליו שנה). המלצתי לחברים בקהילה שנקרא בספר התורה הזה לאורך השנה (למעט בחגים) כדי שנוכל להגיה אותו. בלי נדר נשתדל גם לעבור על כל פרשה לפני השבת.
ספר התורה נכתב לפי מסורת תימן, מבחינת הפרשות והכתיב, אבל הוא מתויג באופן מלא כספר ספרדי, דהיינו גם שעטנ״ז ג״ץ וגם בד״ק חי״ה.
כבר במבט ראשון הבחנתי שלעתים קרובות (בדקתי פרשה אחת והיו לפחות עשרה מקרים כאלה) יש דיבוקים בין ראש התג לקוץ של האות. זה קורה בעיקר באות יו״ד. הדיבוקים ברורים ואינם מסופקים.
אינני בקי בהלכות סת״ם, וכמובן אינני זריז לקפוץ ולהטיל דופי חלילה בספרי תורה. ממה שהבנתי יש מנהגים שונים בעדות ישראל בעניין אות שיש בה דיבוק פנימי (דהיינו לא בין שתי אותיות אלא באות עצמה, כגון ביו״די האל״ף), ומנהג תימן היה להקל בנקודה זו.
האם מגע של ראש התג בקוצה של האות נידון כדיבוק פנימי באות, שעד שלא תשחת צורת האות אין בזה פסול, או שכאן הבעיה גדולה יותר, כיוון שהתג הוא מבחינה מסוימת חיצוני לאות?
יורנו רבינו ושכרו כפול מן השמים.
מצ"ב תשובתו של ר' הדר צברי:
ראשית כל תבורכו על הספר החדש. יפה עשית שהמלצת לקרוא בס"ת החדש, כל השנה, כך נהגו אבותינו, וכך הוא עובר הגהה נוספת.
בנוסף, טוב מאד תעשו באם תעברו לפני השבת על פרשת השבוע לפני כניסת השבת כדי למנוע תקלות למיניהםבעת הקריאה וכך באמת עשו אבותינו. זכורני שראיתי מספר מאריים מגיהים את הספר של אותה שבת כשהייתי מגיע קצת מוקדם לבית כנסת בערב שבת. מעדויות שקיבלנו מזקינים בקהילה, שמענו שבתימן היה אחד עובר על הפרשה בעת קריאת הת'נייה (שניים מקרא ואחד תרגום) במשך השבוע כשהוא יושב לרצפה והספר על ה"מרפע" (שולחן נמוך).
ועל אלה אני בוכיה
אשר לתיוג, צר לי לשמוע על עוד ועוד ספרים שבניסיונם של הסופרים ל"צאת ידי כל הדעות" מעוותים או מזניחים מסורות עתיקות יומין של קהילתנו. תיוג בד"ק חי"ה אמנם מנהג עתיק יומין מתקופת הגאונים אך לא נהגה אצלנו. דווקא אצלנו, הרבה ספרים (אם לא הרוב) לא תויגו ויש סיבות לכך. בס"ת שכן נהגו לתייג, תייגו שלא לפי מסורת של רבינו, אלא שעטנז ג"ץ. מסורות התגין הן רבות, ולפיכך אבותינו לא נהגו לתייג תפילין ומזוזות, כי גם תגין אינם מעכבים. מהרי"ק על רבינו, תפילין ומזוזות וספר תורה, ב, אות יז, ושם פ"ז, אות כז, המנהג לתייג בד"ק חי"ה, לא נהגו בתימן, ומקורו מן המקובלים (שאמצו את מנהגם של הגאונים). ולא מומלץ לתייג לפי כל המסורות, כי אין לדבר סוף, וגם יש ודברים אלו גורמים לשיבושים. זאת ועוד, צירוף שתי מסורות או יותר, יש והוא בבחינת כל המוסיף גורע, כי התיוג שיהיה באותו ספר, הוא לא לפי אף מסורת, וכאילו אין לו בית אב.
יש עוד ועוד מנהגים שלצערי נשכחים או משתבשים בגלל העניין הזה של "לצאת ידי חובת כל הדעות", ואציין רק אחד וזהו רק חומר למחשבה ואינו פסיקתי. כיום בספרות ההלכה מדובר על שני סוגי האות חי"ת, המכונים חי"ת של רש"י וחי"ת של ר"ת. צורת החי"ת הנפוצה ביותר כיום היא חי"ת של ר"ת עם החטוטרת. לצורה זו, מוסיפים מקל מצד שמאל כדי לצאת ידי דעתו של רש"י (מה גם שהצורה לפי רבינו תם האמיתית נתונה במחלוקת בין פוסקים שונים). הנה לנו דוגמא לשעטנז הלכתי שמערבבים את שתי צורות החי"ת ויוצא שהיא לא נאמנה למסורת של הקדמונים אלא דבר חדש.
אשר לדיבוק בין ראש התג לקוץ של האות, מבחינה עקרונית אין זה פוסל מדין דיבוק, כי הדיבוק הפוסל הוא רק בין אות לאות, שאז אין אויר מקיף כל אות ואות, עיין שו"ת פעולת צדיק, ח"ג, ריג, ודברי מהרי"ק ז"ל על רבינו, תפילין ומזוזה וס"ת, י, א, אות ח.
ולכן אין דיבוקים פנימיים באותה האות בעצמה, כגון חלקי האות א' או ש' וכיו"ב, פוסלים, אבל אם נשתנתה צורת האות, באופן שילד קטן אינו מזהה האות, הס"ת פסול, וכך ביחס לדיבוק.
אסיים בהמלצה כדי שלא תסתבך עם הרבה תיקונים. ספרים כיום כתמיד עוברים שתי הגהות (אחת הגהת אדם, ואחת הגהת מחשב (אפילו פעמיים)). המגיהה אמור להיות בן אדם המוסמך לכך ובקי בהלכות סת"ם אפילו מעבר לסופר. אם תברר אצל מי נעשה ההגהה ונאמנותם, סביר להניח שתוכל להמשיך לקרוא בספר בלי בעיות. ואם לבך חפץ בעת שאתה עובר על הפרשה, תוכל להפריד בין הדיבוקים האלה.
הצלחה רבה,
הדר צברי