שלום וברכה,

שאלותיך בהירות, עמוקות ומראות על עיון רציני בדברי הנשר הגדול. ניכר שאתה עומד על המתח שבין התפיסה השכלית-לוגית של הרמב"ם לבין המציאות האמפירית ודברי חז"ל במקומות אחרים.

להלן התייחסות לנקודות שהעלית, ברוח משנתו של הרמב"ם כפי שהיא מתבארת בכתביו ובפרשניו (ובהם מורינו הרב רצון ערוסי):

1. שכר ועונש בעולם הזה מול המציאות ושיטת רבי חנינא בן דוסא

הקושי: אם העולם הזה הוא רק "אמצעי", מדוע צדיקים סובלים (חוסר באמצעים) ורשעים נהנים?

הביאור:

הרמב"ם מדגיש שביסודו של עולם, התורה היא מערכת של "חוק טבע" רוחני-חברתי. אם האומה כולה תלך בדרך התורה, המציאות הכלכלית והביטחונית תשתפר בהכרח ("יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן").

לגבי הפרט, הרמב"ם ב'מורה נבוכים' (חלק ג') מבאר שההשגחה הפרטית תלויה בדבקות השכלית של האדם בקדוש ברוך הוא. ככל שהאדם צדיק ומושכל יותר, הוא מוגן יותר מפגעי הטבע והמקרה.

רבי חנינא בן דוסא: הרמב"ם תופס את העושר והטוב כ"הסרת מונעים". מי שדרגתו הרוחנית כה גבוהה שדי לו בקב חרובים ואין הרעב "מונע" אותו מעבודת ה', הרי שהבטחת התורה התקיימה בו – אין לו מניע. הטוב הגשמי אינו מטרה, אלא מכשיר. אם הצדיק הגיע לתכליתו ללא עושר, אין כאן סתירה.

צדיק ורע לו: הרמב"ם מסביר (בפירוש המשנה ובמורה) שהמושג "צדיק" ו"רשע" בדין שמיים אינו תמיד כפי שאנו רואים בעיני בשר. רק בורא עולם יודע לשקול זכויות מול עבירות (שאינן רק בכמות אלא באיכות).

2. הדין בכל יום מול ראש השנה

הקושי: האם הדין הוא רגע הגיעו ל"רוב עוונות" או במועד קבוע (ראש השנה)?

הביאור:

אין כאן סתירה אלא שני מישורי דין:

הדין הקיומי-מידי: אדם או מדינה שהשחיתו את דרכם עד כדי "כלייה" (כמו סדום), חרצו את גורלם מצד הדין המוחלט. ברגע שמאזן הרשע הופך למוחלט ואין בו תועלת יותר, הוא אובד.

הדין השנתי: זוהי הנהגה של חסד וסדר עולמי. בראש השנה נקבעת הקצבת האמצעים (חיים, מזון) לשנה הקרובה כדי לאפשר לאדם להמשיך במסלול עבודת ה'.

הרמב"ם פוסק כחכמים לעניין המועד הציבורי של הדין, אך מציין את העיקרון שחטא חמור יכול להכריע את האדם בכל רגע (כפי שרואים בהלכות תשובה פ"ג ה"ב שדן במדינה ובפרט).

3. שקילת הזכויות במיתה והדין שאחריה

הקושי: אם המצב בינארי (חיי עולם בא או כרת), מה הטעם בשקילה ובדין לאחר המוות?

הביאור:

לשיטת הרמב"ם, העולם הבא אינו "מקום" עם דרגות של הנאה פיזית, אלא השגת השכל. אולם, ישנן דרגות בהשגה:

חלק לעולם הבא: נכון ש"כל ישראל יש להם חלק", אך הרמב"ם מדגיש שזהו פוטנציאל. מי שרובו עוונות ומת ברשעו ללא תשובה, נפשו נכרתת.

הדין לאחר המיתה: השקילה בשעת המיתה קובעת אם הנפש בכלל ראויה להישארות (קיום נצחי) או לאבדון (כרת).

"נידון כפי חטאיו": בניגוד לראשונים אחרים, אצל הרמב"ם העונש הוא בעיקרו מניעת הטוב. ה"דין" הוא התהליך שבו נקבעת עוצמת ההשגה של הנפש. ככל שיש יותר עוונות ש"מלכלכים" את הנפש ומעכבים את השגתה, כך המעמד שלה בעולם הבא (אם זכתה לו) פחות במעלה.

4. שכר רשעים בעולם הבא?

השאלה: האם רשע יכול לקבל שכר בעולם הבא כדי להיפרע ממנו בתחיית המתים?

הביאור:

לפי הרמב"ם, התשובה היא בשלילה.

אצל הרמב"ם, העולם הבא הוא התכלית הסופית (והוא עצמו מה שאחרים מכנים "חיי הנצח שלאחר תחיית המתים"). אין מצב שבו רשע נהנה בעולם הרוחני כדי "לסבול" אחר כך.

רשע שמקבל שכר על מצוותיו, מקבל זאת רק בעולם הזה ("משלם לו אל פניו להאבידו"). בעולם הנשמות אין מקום לרשעים. אם אדם לא קנה לעצמו שלמות שכלית ומוסרית, פשוט אין לו "כלי" להתקיים בעולם הבא, והוא נכרת.

לסיכום: שיטת הרמב"ם היא עקבית מאוד – המציאות הגשמית היא פרוזדור ואמצעי. הדין בוחן אם האדם ראוי להמשך האמצעים הללו (בעולם הזה) ואם הצליח ליצור לעצמו "נצחיות" (לעולם הבא).

בברכה,

מערכת אתר נצח ישראל (על פי משנת הרמב"ם)