שיטת הרב קאפח והרמב"ם: מורי מבאר בדעת הרמב"ם (שבת פ"ד ה"יד) כי המושג "הטמנה" אינו מוגבל רק לעטיפה פיזית בבגדים או בחול. לשיטתו, תנורים מודרניים המבודדים היטב ושומרים על חום גבוה מאוד ללא אפשרות לפליטת חום החוצה ("סגורים עד מאוד"), נחשבים כהטמנה בדבר המוסיף הבל.

ההבדל בין השהיה להטמנה: השאלה ששאלת לגבי כירה שאינה גרופה וקטומה (שהייה) נענית בכך שהשהיה היא הנחה על מקור חום, בעוד שהטמנה היא הנחה בתוך כלי או חלל שסוגר על המאכל מכל צדדיו ושומר על חומו באופן אקטיבי. החשש בתנור סגור אינו רק "שמא יחתה" (שקיים בשהייה), אלא גזירת הטמנה עצמה – שמא ירתיח ויוסיף חום.

הסתירה למרן (השו"ע): אכן, מרן (סימן רנז סעיף ח) מקל בתנור שאינו נוגע בסיר, אך מורי סובר שהבנת הרמב"ם שונה. לפי מורי, הרמב"ם רואה בחלל סגור וחם מאוד משום "הטמנה", גם אם יש אוויר בין המאכל לדפנות, כיוון שהאוויר עצמו כלוא ומתחמם (הבל).

"פוק חזי מאי עמא דבר": הרב ערוסי מציין בהקשרים אלו כי המנהג הרווח להקל מבוסס על שיטות אחרות (כמו המגן אברהם והמשנ"ב שציינת), אך למבקשים לנהוג על פי פסקי הרמב"ם בביאורו של מורי, יש להיזהר בתנורים שלנו שהם אטומים הרבה יותר מהתנורים של פעם. 

לסיכום: המחלוקת נובעת מהגדרת המציאות של תנור מודרני – האם הוא נחשב כ"כירה" (מותר בשהיה) או כ"כלי הטמנה" (אסור). הרב יוסף קאפח מחמיר בשל האטימות הגבוהה של התנורים בימינו.