שיטת לימוד תורה בתימן

(וידאו: לימוד הגמרא ע"י הרה"ג רצון ערוסי יצ"ו בצוותא עם חברי כולל יום השישי. צילום ועריכה: ר' יובל נפש יצ"ו)

השיטה המקובלת כיום היא שהתלמידים משננים את החומר אשר עליו ירצה המרצה, או ידבר מגיד השיעור. בדרך כלל, כל תלמידי הישיבה לומדים חומר מסויים אחיד, במסכת אחידה, יש מקדימים שנים שלושה דפים ויש המפגרים שנים שלושה דפים, וכבר במשך לימוד החומר והכנתו, משוחחים על הנושא לפי רמתם ויכלתם, גם מגיד השיעור מתכונן היטב לשיעורו, וכאשר הוא מרצה את שיעורו שוב אינו זקוק להרצות את פשוטם של דברים, והוא מתעכב רק בקשיים ובחידושים בדברי תנא ואמורא זה או אחר. וכך היא המידה בדברי המפרשים, ומיד תוך כדי השמעת הקושיא והאשדרתה משמיע הוא את התירוץ שכבר תירץ פלוני או נרמז הבדבריו של פלמוני, או אף תירוץ חדש משלו. לרוב רובם של השומעים אין שהות לבחון את הקושיא לכל צדדיה אם באמת קושיא היא או שאינה אלא כדמות קושיא וכל עצם יצירתה אינה אלא כדי לשבץ בליה תירוץ מפולפל, פרט לחריפי מוח יחידים המסוגליםמיד לירות חץ קושיתם או אבן קלע פרכתם במגיד השיעור, ואשר לא מעטים הם מגידי השיעור הנהלמים בכך. שיטת הוראה זו מעמידה את מגיד השיעור גבוה מעל גבוה, מין אמודאי אדיר מבטן ומלידה. אף על פי שכל שטח משחהו אינו אלא אותה צלוחית סוגיא שכבר התכונן לה שעות מרובות ואף ימים, וכל שאר שומעי השיעור כננסים המביטים מלמטה למעלה.

בתימן שהיו כולם עובדים ומתכלכלים בזיעת אפם ויגיע כפם גם התלמידים וגם הרב. לא היתה לתלמידים האפשרות להתכונן לשיעור ולשנן את החומר לפני כן. לכן פיתחו שיטת לימוד התואמת את דרכם, צרכם ואורח חייהם, וכך היא השיטה: הרב קורא תחילה את המשנה וסבירה לכל היקפה כפי יכלתו ולפי רמת השומעים, אחרי כן חוזרים כל הקהל יחד על הגמרא של אותה משנה בקול אחיד ובנעימה אחידה המיוחדת לשנון הגמרא. כשהרב עם עוד שלושה ארבעה מן התלמדידים היותר בקיאים מרימים קולם ומנתחים קריאתם כראוי, התמיהה במקומה והניחותא כראוי לה, השאלה בנעימתה והתשובה בלחנה המיוחד לה, יתר הקהל מודרכים על ידם וצועדים יחד אתם בבחינת "אני אהיה אובין לפניך". לאחר מכן חוזר הרב על כל אותה סוגית גמרא ללא הסבר, וכל הלומדים שמים עיניהם בספרים אשר לפניהם ואזניהם אל מוצא פיו של הרב לשמוע ולקלוט סוד ניתוח הסוגיא. לאחר שמסיים חוזר הרב שוב על הסוגיא, הפעם עם פירוש רש"י  בתוספת דברי הסבר מורחבים משל עצמו, במקומות אשר הרמב"ם בפירוש המשנה או בחבורו מפרש שלא כרש"י, אין הרב אומר "אבל הרמב"ם אומר כך וכך" אלא "נדמה לי שלא כך פירש הרמב"ם", נביא את הספר ונראה. ואז מעיין ברמב"ם קורא את דבריו לפני כל השומעים ותחיל יחד עם גדולי התלמידים לתאם את דברי הרמב"ם עם דברי הגמרא. הוא מנסה עתה יחד אתם למצוא את הדרך אשר בה צעד הרמב"ם, למצוא ולאתר את הנקודה אשר הביאה לשינויי הפירושים בין רש"י והרמב"ם ועוד.

הרב אשר ידע מראש שהתוספות כבר דנו באותו ענין, מעיף מבט חטוף בדבריהם ואומר "הנה התוספות כבר התעוררו על כך". קורא את התוספות, מנתח לפני תלמידיו את השיטות השונות מקשה את אשר יש להקשות כאלו רק עתה הוא מתעורר על קושיות אלה, וכאלו יחד עם התלמידים יצרו את הקושיא, והיאך תירץ מהר"ם. סקרנות התלמידים מתעוררת, והם מעיינים במהרש"א, ב"קרבן נתנאל", ב"מגיד משנה", ומפה ומשם נשמעות הערות שונות, הרב שומע דבריהם, משלים, מתקן, מסביר, מגבש ומרכז את השיטות עד שהכל יוצא מלובן ומחוור יפה יפה. לסיום מעיינים ברמב"ן ורשב"א וכיוצא.

התלמידים יוצאים בהרגשה מרוממת כי נדמה להם שהם שותפים עם הרב ביצירת הקושיא ובמציאת התירוץ, ועם השנון והדיש החוזר בפרטים נכתבים הדברים בספר זכרונם ולא במהרה הם משתכחים. חשובה היא למדי השפעת גישה זו מבחינה חינוכית. מדריכה היא ומלמדת לתלמידים ענוה מושפלות רוח, כי הנה הרב אשר בשאלות להלכה כל רז לא אנס ליה, ואשר בדרשותיו כל דברי הראשונים ואחרונים נהירים לו ושגורים על פיו, הנה הם עתה יחד לומדים עמו כשוה בין שוים. עצם אמירת הרב "מענין היאך מתרצים הראשונים קושיא זו" מחדירה השפעה מוסרית עצומה, בל נקל באותה השפעה מוסרית רבה אשר רש"י משפיע עלינו באמרו "איני יודע" או הרמב"ם בכתבו "איני זוכר כעת".