דינו של תושב חו״ל שבא לא"י ליום טוב וכן דינו של בן א"י שנסע לחו״ל ליום טוב וכוונתו לחזור

סיכום השיעור:

הנושא: יום טוב שני של גלויות (הלכות קידוש החודש פרק ה׳)
בזמן שקידשו את החודש על פי הראיה, הרי שאותם מקומות רחוקים שלא היו מגיעים אליהם השלוחים היו בספק מתי חל ראש חודש. כלומר האם החודש היוצא היה חסר או מלא. ולכן עשו 2 ימים טובים מספק שמא החודש היוצא היה מלא או חסר.
אולם בימינו שאנו מקדשים על פי החשבון הרי שאין ספק מתי ראש חודש וממילא אין מקום לעשות שני ימים טובים גם במקומות הרחוקים. אולם חכמים תיקנו לעשות יום טוב שני של גלויות לפי מנהג אבות מתוך מחשבה שיבוא משיח במהרה בימינו ויחזרו לקדש על פי הראיה. החזיקו מנהג אבותיכם בידכם. רבינו בתשובה סימן קכה (מובא בהערה ז) כותב שיום טוב שני תלוי במנהג ספציפי של אותו מקום, כי היו תקופות שהיו מגיעים שליחים ותקופות שלא מגיעים.
השאלה שנעסוק בה השיעור היא מה דינו של תושב חו״ל שבא לארץ ליום טוב וכן מה דינו של בן ארץ ישראל שנסע לחו״ל ליום טוב וכוונתו לחזור.
רוב הפוסקים אומרים לגבי בן חו״ל שבא לארץ הרי הוא חייב לשמור על מנהג המקום ממנו בא כמו בן עדה מסויימת שעליו לנהוג במנהגי עדתו (כגון אשכנזים שלא אוכלים קטניות בפסח). כמו כן לגבי בן ישראל שנסע לחו״ל ואין כוונתו להשתקע, שעליו לנהוג ביום טוב השני כיום חול לכל דבר (אולם לא יתראה בפניהם כיום חול לא לגבי מלאכה ולא לגבי התפילה). כלומר הדין הוא על האדם ולא על המקום.
אולם מציאות זו יוצרת בעיות כי מה לגבי תפילה בציבור? כיצד יתפלל? והאם הוא יכול להיות חזן? ומה לגבי קבוצה שנסעה לחו״ל (בהיתר כמובן), האם מותר להם לעשות מנין משלהם בחו״ל? כמו כן, האם בני חו״ל שבאו לארץ יכולים לעשות מניין ביום טוב שני בישראל?
לשיטת רבינו כפי שאנו נבאר היום, יום טוב שני הוא דין של מקום ולא דין האדם כלומר בן ישראל טס לחו״ל נוהג כבני המקום (2 ימים טובים) וכן בן חו״ל שטס לישראל, נוהג כמו בני המקום (יום אחד).
בהערת אגב יש לציין מורי מעיר (על הלכה ג׳), שאין כוונת רבינו שקידשו את החודש על פי הראייה עד זמן אביי ורבא כי הרי היו צריכים בית דין סמוכים, אלא הכוונה שעד זמן אביי ורבא היו סומכים על החשבון של בית הדין הקבוע בארץ ישראל.
לכאורה תמוה שהתלמוד לא דן לגבי אדם שהלך ממקום שנהגו יום אחד למקום שנהגו יומיים כי הרי זה היה מצוי (היו מקומות סמוכים שעיר אחת נהגה יום אחד ועיר אחרת נהגה יומיים), וגם רבינו לא דן בדין זה (כך אנו נראה בהמשך), וזה מחזק את הסברא ששיטת התלמוד ורבינו היא שיש לנהוג כמנהג המקום. אמנם רבינו בפרק ח מהלכות יום טוב הלכה יח הביא דין של אדם שהולך למקום שנוהגים אחרת ממקומו, אולם רבינו דן לגבי מנהג של עשיית מלאכה בערב פסח לפני חצות ולא לגבי יום טוב שני של גלויות.
במסכת פסחים דף נא: ודף נב. מובא שרב ספרא שאל לגביו דהוא בקי בחשבון קביעת החודש מה דינו? וענה לו רבי אבא (כך משמע מרבינו חננאל) שביישוב שלו אסור לעשות מלאכה ביום טוב שני ואילו במדבר של ארץ ישראל יכול לעשות מלאכה ביום טוב שני מאחר שיצא מתחום עירו (הכוונה ביישוב ליישוב שלו בבבל). כלומר גם מגמרא זו לא משמע (לפי רבינו חננאל) שזו הלכה של האדם אלא של המקום (אומנם לפי רש״י והתוספות משמע שזה דין של אדם).
מרן בסימן תצ״ו מביא דין של יום טוב שני ופסק שתלוי אם כוונתו להשתקע שם, שאם אין כוונתו להשתקע הרי שעליו לנהוג כמנהג המקום שיצא משם. על אף שדין זה לא מובא בטור ולא בתלמוד.
שו״ת החכם צבי בסימן קסז מביא שדין יום טוב שני של גלויות הוא תלוי במקום ולא באדם ונראה שכך היא שיטת רבינו שאין דרכו לא להביא הלכה כה מהותית ותדירה.
כלומר לפי שיטת רבינו דין יום טוב שני של גלויות חל לפי מנהג המקום שנהגו, ולכן אדם שהגיע ממקום שלא נהגו יום טוב שני למקום שכן נהגו חייב לנהוג כבני אותו מקום וכן להיפך. ולכן לפי שיטה זו כל השאלות ששאלנו בתחילה לגבי התפילה מתייתרות, כי בן ישראל שנסע לחו״ל חייב לנהוג כבני אותו מקום, גם לגבי מלאכה וגם לגבי תפילה וממילא יכול הוא להיות שליח ציבור שלהם.
יש לציין כי כפי שנמסר מהרב חממי הי״ו בשאלה בעל פה שנשאל מורי בחול המועד תשנ״ז לגבי בן חו״ל שבא לישראל, השיב מורי שעליו לנהוג כפי המקום ממנו בא כלומר לפי שיטת מרן.

מוצרים נבחרים

עם פירוש הרב יוסף קאפח זצ"ל
מחיר: 
₪68.00
להכיר את כל תריג מצוות!
מחיר: 
₪58.00