הלכות חול המועד - מכוון מלאכתו למועד

1. בהלכות יום טוב פרק ז הלכה ד כתב רבינו שמי שמתכווין מלאכתו והניחה למועד בית דין מאבדים את המלאכה ומפקירים אותה לכל. ואם מת, אין קונסין בנו אחריו ואין מאבדים את ממונו. והסיבה לכל היא שאין העונש לממון אלא לאדם ומאחר והחוטא נפטר אין משמעות לענישת הממון כי כעת הממון שייך לבנו ובנו לא חטא.

2. גם בהלכות שמיטה פרק א הלכה יג כותב רבינו שמי שחורש את השדה בשביעית קונסים אותו ואינו זורעה בשמינית, ואם מת אין קונסים את בנו והרי הוא יכול לזורעה בשמינית.

3. אמנם בפרק ג שמיטה הלכה יג כותב רבינו שאם אדם נוטע אילן פחות מ-44 ימים לפני ראש השנה של השביעית הרי הוא מחוייב לעקור את האילן, וגם אם החוטא מת, מחייבים את היורש לעקור. ונשאלת השאלה מדוע כאן קונסים גם את הבן? התשובה לכך היא שכאן זה לא משום קנס אלא משום גזירה אחרת שאם נטע פחות מ-44 ימים לפני ראש השנה הרי ששנות עורלה נמנות החל מראש השנה של השביעית ואז אנשים יכולים בטעות לסבור שנטעו את האילן בשביעית ולכן מאחר וגזירה זו שייכת גם אצל היורש, לכן גם היורש מחוייב לעקור את האילן.

4. הרמ״א בהלכות חול המועד כתב שאם אי אפשר לאבד את ממונו, כגון שהאדם החוטא הינו אומן שעושה מלאכה עבור אדם אחר כגון חייט, שבמקרה כזה אי אפשר לאבד את הממון כי הממון אינו שייך לחוטא, אזי יענישו את החוטא בחרם, נידוי או מלקות.

5. אומנם רבינו לא כתב בהלכה עונש אחר מלבד הפקר, אולם בתשובה (שי״א) כתב רבינו שיש להחרים מי שמחלל את חול המועד, כלומר גם לפי רבינו יש להעניש בעונשים אחרים מלבד הפקר במקרה בו אדם חלל את המועד (כגון מכווין מלאכתו במועד).

מוצרים נבחרים

עם פירוש הרב יוסף קאפח זצ"ל
מחיר: 
₪68.00
להכיר את כל תריג מצוות!
מחיר: 
₪58.00