דיני עירוב תבשילין - דיני שני ימים טובים של ראש השנה ודין ראש השנה הסמוך לשבת

דיני עירוב תבשילין

נאמר במשנה מסכת ביצה פרק א' משנה א':

ביצה שנולדה ביום טוב--בית שמאי אומרין, תאכל; ובית הלל אומרין, לא תאכל

וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה:

כלל הוא אצלינו שהמוקצה אסור לאכלו ביום טוב, ומוקצה, הוא הדבר שהקצוהו מלאכלו וחשבו עליו שלא לאכלו. וכן נולד אסור ביום טוב. ונולד, הוא הדבר שנתחדש ביום טוב מה שלא היתה דעתם עליו כגון פירות הנובלין מן האילנות. ועל שני כללים אלו סובבת מסכתא זו, ואין בהם מחלוקת במקום זה. לפיכך אם היה עוף העומד כדי לקחת ביציו בלבד לא לשחטו ולאכלו אין מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל שביצתו שנולדה ביום טוב אסורה לפי שאותו העוף מוקצה, לא נחלקו אלא בתרנגולת העומדת לאכילה, וטעם בית הלל שאסרוה משום הכנה, שזה שאמר ה' והיה ביום הששי והכינו אומרים בית הלל חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב ואין יום טוב מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב. ואצלינו עוד שהביצה נולדת היום כבר נגמרה התהוותה מאתמול, לפיכך אם חל יום טוב אחר שבת ונולדה ביום טוב אסורה מפני שהשבת הכינה אותה, ואסרנוה בכל יום טוב גזרה יום טוב אחר שבת, וכן אסורה כשנולדה בשבת משום שבת אחר יום טוב. וסוג זה של הכנה שהיא הכנה טבעית נאסר גזרה מדרבנן, ובו נחלקו בית שמאי והתירוהו, אבל להכין על ידי מלאכה מיום טוב לשבת הרי זה אסור לדברי הכל. וממה שאתה צריך לדעת שבזמנינו שאנו עושין יום טוב שני ימים ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני, חוץ משני ימים טובים של ראש השנה מפני שעשאום קדושה אחת והרי הן כיום אחד, וכן שבת ויום טוב נולדה בזה אסורה בזה. ודע שכל שאסור לאכלו ביום טוב אסור לטלטלו ממקום למקום וכבר קדמו לך מזה כללים במסכת שבת.

ביצה שנולדה ביום טוב אסורה באכילה גזירה משום יום טוב שחל לאחר שבת ומשום שכל ביצה שנולדה הוכה יום קודם, ויוצא איפוא שביצה שנולדה ביום טוב שלאחר שבת, הוכנה בשבת ולכן היא נאסרה ביום טוב, ומשום כך גם ביצה שנולדה בשבת אסורה משום יום טוב שחל בערב שבת ואסור ההכנה מיום טוב לשבת.

מצד הדין ניתן היה לבשל מיום טוב לשבת כי אם מותר לבשל ליום טוב הרי שלשבת שקדושתה חמורה יותר על אחת כמה וכמה שניתן לבשל מיום טוב לשבת. אולם חז"ל חששו שמא אנשי יבואו לטעות ולומר כמו שמותר לבשל מיום טוב ליום שלמחרת (שבת) ניתן גם לבשל מיום טוב ליום חו"ל.

אומר הרמב"ם שביצה שנולדה ביום טוב ראשון מותרת בשני משום שחז"ל לא החמירו ביום טוב שני.

הרמב"ם מציין שבזמן שקידשו ע"פ הראיה, כל המקומות הרחוקים שלא הגיעו אליהם השלוחים עשו שני ימים טובים ואילו בראש השנה, שעדים יכולים לבוא בו ביום הרי שגם בארץ ישראל במקומות שלא סמוכים למקדש חגגו ראש השנה שני ימים מאחר וביום טוב לא יכלו השלוחים לצאת למקומות מחוץ לירושלים.

גם בזמן שפסקו בית דין לקדש על פי הראיה אלא על פי חשבון, מקיימים בחו"ל יום טוב שני, למרות שיודעים מתי ראש חודש, כי מהרה ייבנה בית המקדש ויחזרו לקדש על פי הראיה לכן קבעו חז"ל תקנה לאנשי חו"ל משום מנהג אבותיכם בידיכם.

נשאלת השאלה כיצד התורה מצווה מחד לקדש את ראש החודש על פי הראיה ומצד שני לקיים את ראש השנה בא' בתשרי, הרי לא ניתן לדעת בוודאות מתי ראש השנה עד שיבואו עדים ויקדשו בית דין את החודש?

תשובה – חכמים אמרו באגדה שהקב"ה כביכול ממתין מתי יקדשו בית דין את החודש כדי לשבת ביום הדין, כלומר, באים חכמים ואומרים לאדם תדע כמו שקביעת ראש חודש תלויה בך גם הדין שלך תלוי במעשיך ובך תלוי אם תצא ביום הדין זכאי או חלילה חייב.

מאחר וראש השנה ייחודי בכך שגם בארץ ישראל קיימו אותו יומיים ואפילו במקדש נהגו מספק לא לעשות מלאכה שמא יבואו עדים למחרת, קבעו חז"ל שראש השנה נחשב כיום אחד ארוך (יומא אריכתא) לחומרא ולכן ביצה שתיאכל בראשון לא תיאכל בשני.

נאמר במשנה בעירובין פרק שלישי משנה ז':

רבי יהודה אומר, ראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר--מערב אדם שני עירובין ואומר, עירובי הראשון למזרח, והשני למערב; הראשון למערב, והשני למזרח; עירובי הראשון, והשני כבני עירי; עירובי השני, והראשון כבני עירי.  ולא הודו לו חכמים.

וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה:

יום הספק היה אצלם כשהיו עושין על פי הראייה והוא יום שלשים של אלול, שאם נראית הלבנה ליל שלשים נעשה אלול עשרים ותשעה יום ויהיה אלול חסר. ואם לא נראית ליל שלשים נעשה אלול שלשים יום ויהיה אלול מעובר, ויהיה ראש השנה יום שלשים ואחד לאלול. ר' יהודה אומר שעושה יום עשרים ותשעה באלול שני ערובין אם רצה, כיון שאינו יודע אם מחר יהיה ראש השנה או אחרי מחר, ושמא יצטרך ללכת מחר למזרח ולמחרתו למערב, ומתנה באיזה תנאי שירצה. או יעשה ערוב ליום שלשים לרוח אחת וליום שלשים ואחד לרוח אחרת, או יעשה ערוב לאחד הימים לרוח מן הרוחות וביום השני יהיה כבני עירו, ובידו הברירה בכל זה מפני שיש ספק בקדושה. והלכה כר' יהודה בזה. אבל עכשיו בשני ימים טובים של ראש השנה שאנו עושים אסור לחלק הערוב בהם מפני שהן קדושה אחת, וכלל אצלינו בהן שהן כיומא אריכא. אבל שאר שני ימים טובים של גליות הרי הן שתי קדושות ומותר בהן כל חלוקי הערוב שאמר ר' יהודה.

רואים איפוא שראש השנה בימינו נחשב כקדושה אחת לחומרא ולכן לא ניתן לערב שני עירובין לשני ימים של ראש השנה, אולם גם אסור לבשל או להכין מיום טוב ראשון ליום טוב שני בראש השנה.

כדי להבהיר את תקנת יום טוב שני, להלן דברי הרמב"ם בהלכות קידוש החודש פרק ה':

ה,ד  כְּשֶׁהָיְתָה סַנְהֶדְּרִין קַיֶּמֶת, וְהֶן קוֹבְעִין עַל הָרְאִיָּה, הָיוּ בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְכָל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁמַּגִּיעִין אֲלֵיהֶן שְׁלוּחֵי תִּשְׁרִי, עוֹשִׂין יָמִים טוֹבִים יוֹם אֶחָד בִּלְבָד; וּשְׁאָר הַמְּקוֹמוֹת הָרְחוֹקוֹת שְׁאֵין שְׁלוּחֵי תִּשְׁרִי מַגִּיעִין אֲלֵיהֶם, הָיוּ עוֹשִׂים שְׁנֵי יָמִים מִסָּפֵק, לְפִי שֶׁלֹּא הָיוּ יוֹדְעִין יוֹם שֶׁקָּבְעוּ בּוֹ בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֹדֶשׁ.

ה,ה  בַּזְּמָן הַזֶּה שְׁאֵין שָׁם סַנְהֶדְּרִין, וּבֵית דִּין שֶׁלְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קוֹבְעִין עַל חֶשְׁבּוֹן זֶה, הָיָה מִן הַדִּין שֶׁיִּהְיוּ בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת עוֹשִׂין יוֹם טוֹב אֶחָד, אַפִלּוּ הַמְּקוֹמוֹת הָרְחוֹקוֹת שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ כְּמוֹ בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל--שֶׁהַכֹּל עַל חֶשְׁבּוֹן אֶחָד סוֹמְכִין וְקוֹבְעִין; אֲבָל תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא, שֶׁיִּזָּהֲרוּ בְּמִנְהַג אֲבוֹתֵיהֶם שֶׁבִּידֵיהֶם.

ה,ו  לְפִיכָּךְ כָּל מָקוֹם שֶׁלֹּא הָיוּ שְׁלוּחֵי תִּשְׁרִי מַגִּיעִין אֵלָיו כְּשֶׁהָיוּ הַשְּׁלוּחִין יוֹצְאִין, יַעֲשׂוּ שְׁנֵי יָמִים, וְאַפִלּוּ בַּזְּמָן הַזֶּה, כְּמוֹ שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין בִּזְמָן שֶׁבְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קוֹבְעִין עַל הָרְאִיָּה; וּבְנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בַּזְּמָן הַזֶּה, עוֹשִׂין יוֹם אֶחָד כְּמִנְהָגָן, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא עָשׂוּ שְׁנֵי יָמִים.  נִמְצָא יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁאָנוּ עוֹשִׂין בַּגָּלִיּוֹת בַּזְּמָן הַזֶּה, מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁתִּקְּנוּ דָּבָר זֶה.

ה,ז  יוֹם טוֹב שֶׁלְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בִּזְמָן שֶׁהָיוּ קוֹבְעִין עַל הָרְאִיָּה, הָיוּ רֹב בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין אוֹתוֹ שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים מִסָּפֵק, לְפִי שֶׁלֹּא הָיוּ יוֹדְעִין יוֹם שֶׁקָּבְעוּ בּוֹ בֵּית דִּין אֶת הַחֹדֶשׁ, שְׁאֵין הַשְּׁלוּחִין יוֹצְאִין בְּיוֹם טוֹב.

ה,ח  וְלֹא עוֹד, אֵלָא אַפִלּוּ בִּירוּשָׁלַיִם עַצְמָהּ שְׁהוּא מְקוֹם בֵּית דִּין, פְּעָמִים רַבּוֹת הָיוּ עוֹשִׂין יוֹם טוֹב שֶׁלְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים, שְׁאִם לֹא בָאוּ עֵדִים כָּל יוֹם שְׁלוֹשִׁים, נוֹהֲגִין הָיוּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁמְּצַפִּין לָעֵדִים קֹדֶשׁ וּלְמָחָר קֹדֶשׁ; וְהוֹאִיל וְהָיוּ עוֹשִׂין אוֹתוֹ שְׁנֵי יָמִים, וְאַפִלּוּ בִּזְמָן הָרְאִיָּה, הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ עוֹשִׂין אַפִלּוּ בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ תָּמִיד שְׁנֵי יָמִים, בַּזְּמָן הַזֶּה שֶׁקּוֹבְעִין עַל הַחֶשְׁבּוֹן.  הִנֵּה לָמַדְתָּ שֶׁאַפִלּוּ יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁלְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בַּזְּמָן הַזֶּה, מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.

ה,ט  אֵין עֲשִׂיַּת יוֹם אֶחָד, תְּלוּיָה בִּקְרִיבַת הַמָּקוֹם.  כֵּיצַד:  אִם יִהְיֶה מָקוֹם בֵּינוֹ וּבֵין יְרוּשָׁלַיִם מַהְלַךְ חֲמִשָּׁה יָמִים אוֹ פָּחוּת, שֶׁבַּוַּדַּאי אִפְשָׁר שֶׁיַּגִּיעוּ לָהֶן שְׁלוּחִין--אֵין אוֹמְרִין שֶׁאַנְשֵׁי מָקוֹם זֶה עוֹשִׂין יוֹם אֶחָד, שֶׁמִּי יֹאמַר לָנוּ שֶׁהָיוּ הַשְּׁלוּחִים יוֹצְאִין לְמָקוֹם זֶה.  שֶׁמֶּא לֹא הָיוּ הַשְּׁלוּחִים יוֹצְאִין לְמָקוֹם זֶה, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיוּ שָׁם יִשְׂרָאֵל, וְאַחַר שֶׁחָזְרוּ לִקְבֹּעַ עַל הַחֶשְׁבּוֹן, יָשְׁבוּ שָׁם יִשְׂרְאֵלִיִּים שְׁהֶן חַיָּבִין לַעֲשׂוֹת שְׁנֵי יָמִים; אוֹ מִפְּנֵי שֶׁהָיָה חֵרוּם בַּדֶּרֶךְ, כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיָה בֵּין יְהוּדָה וְגָלִיל בִּימֵי חַכְמֵי מִשְׁנָה; אוֹ מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ הַגּוֹיִים מוֹנְעִין אֶת הַשְּׁלוּחִין לַעֲבֹר בֵּינֵיהֶן.

ה,י  וְאִלּוּ הָיָה הַדָּבָר תָּלוּי בִּקְרִיבַת הַמָּקוֹם, הָיוּ כָּל בְּנֵי מִצְרַיִם עוֹשִׂין יוֹם אֶחָד, שֶׁהֲרֵי אִפְשָׁר שֶׁיַּגִּיעוּ לָהֶם שְׁלוּחֵי תִּשְׁרִי, שְׁאֵין בֵּין יְרוּשָׁלַיִם וּמִצְרַיִם עַל דֶּרֶךְ אַשְׁקְלוֹן אֵלָא מַהְלַךְ שְׁמוֹנָה יָמִים אוֹ פָּחוּת; וְכֵן רֹב סוּרְיָה.  הַא לָמַדְתָּ, שְׁאֵין הַדָּבָר תָּלוּי בִּהְיוֹת הַמָּקוֹם קָרוֹב.

ה,יא  נִמְצָא עִיקַר דָּבָר זֶה עַל דֶּרֶךְ זוֹ, כָּךְ הוּא:  כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בֵּינוֹ וּבֵין יְרוּשָׁלַיִם מַהְלַךְ יָתֵר עַל עֲשָׂרָה יָמִים גְּמוּרִים--עוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים לְעוֹלָם כְּמִנְהָגָם מִקֹּדֶם, שְׁאֵין שְׁלוּחֵי כָּל תִּשְׁרִי וְתִשְׁרִי מַגִּיעִין אֵלָא לִמְקוֹם שֶׁבֵּינוֹ וּבֵין יְרוּשָׁלַיִם, מַהְלַךְ עֲשָׂרָה יָמִים אוֹ פָּחוּת.  וְכָל מָקוֹם שֶׁבֵּינוֹ וּבֵין יְרוּשָׁלַיִם מַהְלַךְ עֲשָׂרָה יָמִים בְּשׁוֹוֶה אוֹ פָּחוּת, שֶׁאִפְשָׁר שֶׁהָיוּ שְׁלוּחִין מַגִּיעִין אֵלָיו--רוֹאִים:  אִם אוֹתוֹ הַמָּקוֹם מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ בָּהּ יִשְׂרָאֵל בְּשָׁעַת הָרְאִיָּה בְּכִבּוּשׁ שֵׁנִי, כְּגוֹן אוּשָׁא וּשְׁפַרְעָם וְלוּד וְיַבְנֶה וְנוֹב וּטְבֶרְיָה וְכַיּוֹצֶא בָּהֶן, עוֹשִׂין יוֹם אֶחָד בִּלְבָד.  וְאִם אוֹתוֹ הַמָּקוֹם מִסּוּרְיָה, כְּגוֹן צוֹר וְדַמֶּשֶׂק וְאַשְׁקְלוֹן וְכַיּוֹצֶא בָּהֶן, אוֹ מֵחוּצָה לָאָרֶץ, כְּגוֹן מִצְרַיִם וְעַמּוֹן וּמוֹאָב וְכַיּוֹצֶא בָּהֶן--עוֹשִׂין כְּמִנְהַג אֲבוֹתֵיהֶן שֶׁבִּידֵיהֶן:  אִם יוֹם אֶחָד, יוֹם אֶחָד; וְאִם שְׁנֵי יָמִים, שְׁנֵי יָמִים.

כתב הרמב"ם בהלכות יום טוב פרק ו':

א  יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת, אֵין אוֹפִין וּמְבַשְּׁלִין בְּיוֹם טוֹב מַה שְׁהוּא אוֹכֵל לְמָחָר בַּשַּׁבָּת; וְאִסּוּר זֶה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא לְבַשַּׁל בְּיוֹם טוֹב לַחֹל:  שֶׁקַּל וְחֹמֶר הוּא--לַשַּׁבָּת אֵינוּ מְבַשֵּׁל, כָּל שֶׁכֵּן לַחֹל.  לְפִיכָּךְ אִם עָשָׂה תַּבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב שֶׁיִּהְיֶה סוֹמֵךְ עָלָיו וּמְבַשֵּׁל וְאוֹפֶה בְּיוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת, הֲרֵי זֶה מֻתָּר; וְתַבְשִׁיל זֶה שֶׁסּוֹמֵךְ עָלָיו, הוּא הַנִּקְרָא עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין.

לדעת הרמב"ם מותר מדין תורה לבשל מיום טוב לשבת כי אם ליום טוב הותר לבשל כל שכן לשבת שקדושתה חמורה שמותר לבשל מיום טוב לשבת, אולם חז"ל אסרו שלא יבואו לבשל מיום טוב ליום חו"ל ולכן ע"י עירוב מותר לבשל מיום טוב לשבת.

מצד הסברא נראה שאסור להכין מדאורייתא מיום טוב שאינו סמוך לשבת מאחר וניתן לבשל לשבת ביום שישי הסמוך לשבת, ואם כן גם על ידי עירוב יהיה אסור לבשל מיום טוב שחל ביום חמישי ליום שבת.

אולם לפי דברי מארי מותר לבשל מיום חמישי לשבת: אולם לדעת הרב היתר זה עלול להביא מכשול כי יבואו לבשל גם מיום חמישי לשישי שהוא אסור מהתורה, לכן אין להורות היתר זה ברבים.

27702.jpg