אהוב ירחמו - אוי לנו מיום הדין שלאחר המות

החינו העבלים והעבלות השרויים בצער ויגון על הסלק אביהם המנוח. רגע זה שמענו מספר קינות ובחיה בגין הסתלקותו של המנוח. ויכול השואל לשאול בבית צדק ולקינה מה זו עושה? ולבחיה מזעוסה שהרי המנוח עליו השלום מסלק שבע ימים ישיש ובני אדם בדרך כלל רגילים לומר מי יזכה לכך ואם כן מה מקום לכינות מהמקום לבחיות אבל אין צל של ספק שמבחינתם של האבלים יש צורך לקונן ויש צורך לבכות כי סוף סוף נלקח עליהם מחמד עיניהם הלא הוא אביהם היקר ואיזה בן ואיזו בתבכה לא יבכה וסתלק האבא והוא אפילו ישיש ביש אבל הקינות האלה נאמרות לא רק על ידי האבלים אני מתאל לעצמי שהרב קיצר את מספר הכינות בגלל שאנחנו מערים אחרת עדיין הייתם מרבים בקינות ואז נשאלת השאלה מדוע קהל הנחמים צריך להיות שות כף בקינות ובבחיות והרי כמי שאיננו קרוב משפחה צריך להתבונן מולצד ולומר אשריו ואשרי חלקו של המנוח ובכל זאת מורי ורבותיי יש מקום לכינות ולבחיות גם על ידי קהל המנחמים ולא רק על ידי האבלים ראשית מסורת קדומה שרדה בידי אבותינו שכבר לא קיימת אצל שאר העדות ובסיסה היא אמונה אמיתית שבשעה שהאדם מסתלק מן העולם בין איש ובין אישה בין צעיר ובין זקן בין ישיש ובין ישה עם הפטירה עומד הוא לדין לפני בורא עולם והקדוש ברוך הוא שופטו על כל מעשיו ועל כל מחדליו בכל לימות חייו בעולם הזה וכך יקבע דינו או לעולם ה אמת והנצח בגן עדן תהיה מנוחתו או חס ושלום בגיהנום. ואפילו רבן יוחנן בן זכאי שהיה עתיר זכויות בשעה שהתקרב היום שבו הוא הסתלק מהןעולם בכה משום שהוא מאוד מאוד היה מודאג מה יעלה בדינו עם המיטה. ולמרות שתלמידיו הרגיעו אותו שהרו עתיר זכויות בכל זאת הוא אמר להם הדין שאליו הולכים אחרי המוות הוא דין עולם הוא לא דין זמני חלקי כמו הדין של ראש השנה מראש השנה לראש השנה וזכרו כיצד אנו עומדים בראש השנה נרעדים מפחד על מה שהיגזר עלינו לשנה לאחר מכן וזה רק לשנה לדין שהוא דין עולם וכולל הכל מכל קול גם מחשבות הלב והקדוש ברוך הוא יודע הכל מכל קול ועל זה רבן יוחנן בן זכאי היה בוכה ועל בסיס אותם דברים שרבן יוחנן בן זכאי אבותינו קיבלו ב עשורת יומים שבשעה שמישהו נפטר אנחנו מתפללים שהמנוח יזכה בדינו ואומרים אהוב ירחמה בורך ירחמה ג'יבר ירחמה מרבים לשטוח תחינות בכינות ובחיות כדי שיזכה בדין אוי והוא עומד בפני דין היום ונורא ואנחנו היינו רוצים שיזכה להיות בגן עדן תאנו ומכאן שהכינות והבכיות אינם נחלתם רק של הקרובים אלא שלנו כמכרים כינחנו חרדים למענו שיזכה בדינו ואפילו כמו רבן יחנן בן זכאי זאת ועוד מוריי ורבותיי הקטינות והבחיות נועדו לתת לנו אנו קהל המנחמים את המימד האמיתי כיצד להתנהג בבית אבל בזוכרי יום הדין כשאנחנו נמצאים בבית אבל כל אחד מאיתנו אפילו כשיש מסתלק מהם עולם יש לזכור את יום הדין וכל אחד יכול לזכור את יום דינו שלו וזה חובתנו כשאנו באים בית אבל לזכור את יום הדין של כל אחד ואחד מאיתנו כי אין אף אחד מאיתנו יודע מתי יהיה יום דינו ולכן אנחנו צריכים להיות ברעדה בהכנאה כל למט שאנו נמצאים בבית אבל חלילה חלילה לא לנהוג קלות ראש בית עבל גם אם מדובר כשיש מסתלק מהעולם וגם לא בשעה שאוכלים בבית האבל יש לזכור שבשלושה ימים הראשונים אמרו חכמים כאילו חרבו של הקדוש ברוך הוא נמצאת מעל ראשי האבלים ובשאר הימים של שבעת ימי האבל יש לזכור שחרבו של הקדוש ברוך הוא היא כאילו בקרן זווית של האוהל הזה, של הבית הזה. ולאחר שבעה ימים, בתוך 30 לפי מרן השולחן ערוך, ובתוך 12 חודש לפי הרמב"ם, הבנים והבנות, כל עמה שיצאו לרחוב לסדר את עסקיהם, לעולם יראו את חרבו של הקדוש ברוך הוא כאילו הולכת לפניהם, כי יום הדין ירד לבית הזה וחובה על כל אחד מאיתנו לחוש את תחושת יום הדין ומכאן הבחיה והכינה לא רק עליו עלינו על כל אחד מאיתנו על אחת כמה וכמה מוריי ורבותיי שבשעה שאנחנו מתבוננים מה איבדנו אנחנו קהל המנחמים אנשי הקהילה הקדושה הנקלה כאן אמנם היקרים שלנו האבלים אבדו אבא אבל מה אנחנו איבדנו אנחנו צריכים לדעת שאיבדנו מדמויות המ מן השרידים אשר השם קורא עליהם הוא אותו רבי יוסף בצעירותו ובזקנותו ישתם ישר ירא אלוהים ושר מרע ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש אין זה כי עם בית אלוהים וזה שער השמיים לא חפץ בכלום מלבד קהילה קדושה שיש בבית כנסת שיש בה בית מדרש שיש בה קהל מאמינים ושהוא רוצה שבניו ואצא ילכו בדרכו הישרה זוכר אני עוד לפני שנים רבות שהוא אמר לי את הדברים האלה במפורש לא תמיד אנחנו מוצאים אנשים כאלה, אלא המציאות של חיינו והתלטלה שטלטלנו מארץ תימן, ממקום שבו אף על פי שהייתה ארץ טומאת העמים, אבותינו בתימן, כולם יוצא מן הכלל. פיתחו לעצמם יראת שמיים כללית, לא רק אישית ובכל מקום בקהילה יכולת לחוש את ראת השמיים. חוף זה הפחד. חוף שבת כשרות אין לומר צניעות חוף הלה בכל פינה וזווית יכולת לחוש אצל כולם גדולים קטנים חוף רע. והנה רבותיי טולטלנו תלטלה גדולה מאוד. עלינו לארץ הקודש מארץ טומאת העמים. באנו בתמימות ביושר שזוהיא ארץ חמדת אבות. זוהיא ארץ ששמיים וארץ נושקים אהדדת. ארץ ששכינה שורה בה. ארץ שהמקדש עתיד להבנות בתוכה. אבל מרבח זבתנו שמצאנו אחים שהשם החזירם באותנו בתשובה שלמה. רחוקים רחוקים מאוד מאוד מאוד מברית עם קודש, מן התורה, מן השבת, מן הצניעות, מן הטהרה, מן ההגינות היהודית, מן המוסר היהודי. ויש מאחינו שעלו מתימן ולמרות שבאו עם אותה יראת שמיים צרופה מסכנים מעדו ואלו המנוח שמר בתמימות וביושר על מה שקיבל מאבותיו האמונה השרופה היראת שמיים שמר אותה עד יומו האחרון כי המנוח ידע בדיוק את האמונה האמיתית שעליה היהדות עומדת וחיי עולם נטע בתוכנו. שהתורה היא חיי עולם. היא מקנה לנו את המפתח לחיי עולם, לחיי האמת והנצח בעולם הבא. ושהעולם הזה הוא עולם של פרוסדור, הוא עולם של מעבר. ויש צורך שכל יהודי כאן בעולם הזה ידע שזה עולם הרי, לעולם של קבע. כי בעולם הזה יש חושך. כי בעולם הזה יש שקר, כי בעולם הזה ישנאה, קנאה ותחרות. כי בעולם הזה יש אלימות כי בעולם הזה יש אכזריות כי בעולם הזה יש כפירה, יש פריצות יש זימה, יש אלילות. ומה כוחנו לשמור על תואר נפשותנו בעולם הזה? אם לא נהיה הדוקים עם התורה הקדושה שהיא תורת חיים שהיא המפתח לחיי עולם לחיי העולם הבא לחיי האמת והנצח מה כוחנו בלי קהילה קדושה כזו מה כוחנו בלי בית השם מה כוחנו בלי בית מדרש מנוח ידע את הדברים האלה באתי לנחם בשביל לנחם ואני משווה את נחם למושבים שאני נקרא עליהם גם כן בנסיבות דומות או לניחום עבלים או לנסיבות אחרות ואני מסתכל מה זה מושב שנמצא במדינת ישראל זה מושב שנמצא בארץ הקודש זה לא מושב שנמצא במדינת ישראל כי מדינת ישראל מקפח אחת קריירה, השגיות הייתי משוכנע שאני אבוא ואראה כאן בנחם, קוטג'ים, וילות, רכבים, הכל נוצץ. והנה אני רואה הודות קדומים, הסתקות במועט. זה רבותיי מתכון של בני אדם אשר יודעים שהעיקר רבותיי הוא עולם האמת והנצח. אצל יעקב אבינו נאמר בשעה שהוא השתחרר מאמתו של עשו נאמר עליו שהוא הלך והגיע לסוכות ויבן לו בית ולמקנה הוא עשה סוכות על כן קרא למקום ההוא סוכות והדבר קמוע מאוד הוא הוכותה בנה לו בית ובנה למקנה הוא סוכות על כן קרא למקום ההוא סוכות מי עדיף המקנה או האדם ואם כן היה צריך לקרוא למקום ההוא בית למה סוכות אלא מוריי ורבותיי אומרים חז"ל נכון שלעצמו הוא בנה בית הוא בנה בית מדרש, הוא בנה בית כנסת, כי יש שני דברים. יש נשמה והיא זקוקה לבניין של קבע. ואין בניין של קבע ולא בית מדרש ולא בית בתפילה, שזה נותן את הנצחיות לנשמה זה בעניין הקבע. אבל מקנה הוא זהו קניין. זה בן חלוף, זה בהמות, זה חומר, זה גוף נגוף. היום הננו, מחר איננו. על זה צריך להתייחס. הכל בארעיות, בסוכה חולפת, לא בבניין של קבע. על כן קרה למקום ההוא סוכות לדעו להודיע שעניין החומר בעולם הזה עניין הקניינים הרי עיקר העיקרים הנפש עולם האמת עולם הנצח זה היה מנוח על חבל חבל על דעבדין ולא משטחים שיש כאלה שהבינו וקיבלו מילדותם את האמת הגדולה הזו את ההבחנה בין בניין של קרע בניין הנשמה וחיי העולם נטה בתוכנו לבין בניין הקניינים, בניין החומר שהוא צריך להיות בן חלוף. לכן מורי ורבותיי, ראויים אנחנו לבכות על גודל העבדה שאבדנו אף כי הוא בגילו המתקדם, אבל העבדה גדולה לנו, לכל בני הקהילה הנקלה הזאת. משום כך, מורי ורבותיי, לא נותר לנו אלא לנחם את העבין שלנו. שהקדוש ברוך הוא ינחמם נחמה שלמה שהקדוש ברוך הוא יזכה אותם שמהם ומצעצאיהם יזכו למאורות כמו המאור הזה ששח מאור של תום מאור של אמונה מאור של יושר מאור של הגינות וזא תהיה נחמתם שהקדוש ברוך הוא ישלח לכולם רפואה שלמה ובעיקר לבן רבי חיאל שהשם ישלח לו רפואה שלמה יטיב אחריתו מראשיתו יאמר לצערו ליסוריו דמן