העילג או מי שלא נתמלא זקנו, האם רשאים למנותו כשליח ציבור?

תשובת הרב:

ובכן עלינו לדעת שהדבר פשוט מבחינה הלכתית שהדרישה של ההלכה היא שהשליח ציבור צריך להיות אדם שנתמלא זקנו, ואדם אשר איננו עילג. אלא קורא את התפילה או אומר את התפילה בצורה רהוטה.

רבינו בהלכות תפילה פרק ח' הלכה יא' כתב : אין ממנים שליח ציבור אלא גדול שבציבור בחכמתו ובמעשיו ואם היה זקן הרי זה משובח ביותר ומשתדלים להיות שליח ציבור קולו ערב ורגיל לקרוא. ומי שלא נתמלא זקנו אף על פי שהוא חכם גדול לא יהיה שליח ציבור מפני כבוד הציבור, אבל פורס הוא על שמע משיביא שתי שערות אחר שלוש עשרה שנה. וכן העילג כגון שקורא לע' א' או לא' ע' וכל מי שאינו יכול להוציא את האותיות כתיקונם אין ממנים אותו שליח ציבור. ורב ממנה את אחד מתלמידיו להתפלל לפניו בציבור. ומרן השולחן ערוך בסימן נג' אורח חיים סעיף ו' כתב את הדברים הבאים: אין ממנים אלא מי שנתמלא זקנו מפני כבוד הציבור. והוסיף מרן את מה שלא נזכר בגמרא אבל נזכר ע"י פוסקים שאחר התלמוד, אבל באקראי משהביא שתי שערות יכול לרדת לפני התיבה ובלבד שלא יתמנה מפי הציבור או מפי שליח ציבור הממנה אותו להקל מעליו להתפלל בעדו לעיתים ידועים. כלומר, אומר מרן השולחן ערוך אם ממנים אותו באקראי, אבל לא מינוי פורמלי ע"י הציבור. ואפילו לא ע"י שליח הציבור הקבוע, אלא באופן מקרי ומזדמן אפשרי גם אם לא נתמלא זקנו.

באמת אנחנו מבינים שהתוספת הזאת נבעה כתוצאה מצרכים שהתהוו במשך הזמן, כי הנה יהודי תימן בתימן באמת הקפידו שלא ממנים אדם שלא נתמלא זקנו. והיו גם כאלה שנמנעו מלמנות שליח ציבור טרם התחתן . בשו"ת דברי חכמים של הרב שלום יצחק הלוי ז"ל זה שהיה חבר מועצת רבנות ראשית חבר בית דין, הוא כותב באורח חיים סימן יח' מהו לעמוד בר מצווה להתפלל בציבור תפילת מוסף בשבת, שבדרך אקראי אפשרי. ואומר את מנהגינו שלנו, שדווקא אם נתמלא זקנו והוא כתב שבצנעא עירנו מדקדקין לשאול את אביו אם הביא כבר בנו שתי שערות אפילו לצרפו לעשרה, כך שמעתי. על כל פנים הוא כתב שמנהגינו הוא דווקא אם כבר נתמלא זקנו. והוא גם קובע מה זה גדר עראיות, הוא כתב אבל דרך עראי שאין שם אלא הוא, כלומר כל הציבור לא יודע להתפלל והנער הזה שטרם נתמלא זקנו יודע להתפלל. זה נקרא דרך עראי. כך הוא מביא את ההגדרה מה זה עראי. הוא מחמיר מאוד, שכן בסימן יט' הוא דן בשאלה בדבר רווק שלא נשא אישה האם מותר לו להתפלל תפילת מוסף וכדומה בציבור. הוא אומר נראה שמן הדין אין איסור בדבר, ש הרי אמרנו רק מילוי זקנו. אבל שוב הוא כתב שהיו שהחמירו שדווקא אם הוא נשוי. באמת עניין זה של מינוי שליח ציבור הוא נע, כפי שאמרנו, בין רצוי ובין מצוי, ובין סוגי התפילות וזמניהם. כך למשל בימים נוראים אנו מדקדקים יותר בדרישות, כפי שההלכה מביאה, ולא קראתי אותם כעת מפאת קוצר הזמן. כי ימים נוראים צריך לעורר את הציבור, וצריך להיות אדם ראוי שיעורר את הציבור, אבל המינימום הוא שבימים רגילים לפחות לפחות לדאוג לכבוד הציבור. וזה לא כבוד הציבור שלא יהיה בחתימת זקן. אבל מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה. אנו נמצאים בתקופה של משבר דתי, מורשתי, שהרבה מבני עדתינו כמו בעדות אחרות מתחילים להפנות עורף לבית הכנסת, לתפילה בציבור, משום שהדרישות בית הכנסת לפי ההלכה ולפי המורשת הן מדוקדקות, והם לא עומדים בסטנדרטים האלה, ומשום כך הם מעדיפים לפרוש, או במקרה הפחות רע הולכים לבתי כנסיות אחרים של אשכנזים או שהם בכלל פורשים. ולכן עת לעשות לה' הפרו תורתך. מורי אומר בפרק ח' מהלכות תפילה הלכה יא' האות ל' נראה שאפילו עראי לא יהיה שליח ציבור, כלומר לפי רבנו אפילו עראי לא יהיה שליח ציבור, אבל שוב מה נעשה בימינו שלנו, אם אנחנו נאמר שאפילו עראי לא יהיה שליח ציבור, איך נקרב אותם, איך נכין את דור המחר, שיהיו לנו חזנים, הנה בואו וראו שההלכה מתייחסת לדברים כאלה, הנה למשל אם יש מוסד, בית ספר שכולם בגיל התיכון בראשיתו. והם מנהלים שם בית כנסת ומתפללים, כלומר שלא יהיה שליח ציבור בלי חתימת זקן. הרי רובם המכריע בלי חתימת זקן, אז לא שייך להגיד כבוד ציבור לפי סטנדרטים של אותם מתפללים, או עילגים שאינם קוראים כהלכה, אם מדובר בציבור עילג, שכולם עילגים, כלומר יש רצוי, ויש מצוי, ומשום כך אנחנו נמצאים בתקופה שעדיין ברוך ה' יש לנו ציבור שעדיין יודעים להתפלל כהלכה ומצווה גדולה מאוד מאוד לעודד אותו ואותם הורים יקרים שקונים לילדיהם לעלות לתורה, מזילים את כספם, וכן לתפילה, דבר גדול הם עושים, אבל אנו פונים אליהם להתבונן ולא להפריז, דהיינו לקנות להם, יישר כוחכם, זו הדרך העולה בית אל, אבל:

א. לא להרבות, משום שאם אתם מרבים, בסופו של דבר גם הם יבעטו, כי הכל במינון נכון.

ב. צריך להתחשב בכבוד הציבור, לא להטריח יתר על המידה .

ראו גם ראו פורס על שמע. מה זה פורס על שמע? ערבית. כי אין בה תפילת שמונה עשרה בקול, נכון יש קדיש אבל ממעטים, ולכן פורס על שמע, אפשר גם שאינו עם חתימת זקן, אבל, כאמור, במקום שזה מכביד על הציבור זה פוגע בכבוד הציבור, ולכן יש למעט, לא לשלול, למרות שההלכה היא לשלול, אבל אנו לא נשלול, כי אנחנו רוצים להכין את דור המחר .

א. לקרב אותו לתפילות ולקריאה בתורה.

ב. להכין את דור המחר.

אז לא לשלול, אבל גם לא להרבות, אנחנו נפעל משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, רק מדי פעם בפעם, כך למשל מוטב לקנות לו תפילת מנחה של שבת, למרות שזה כמו מוסף, אבל במוסף יש ציבור גדול. וברור מעל לכל ספק, כשיש ציבור גדול, ואם הבן או השליח ציבור מתקשה להתפלל, אז ההכבדה היא גדולה יותר, המקטרגים רבים יותר. וגם ככל שהציבור גדול יותר כבודו גדול יותר. אין ספק בדבר, ולכן אפשר לקנות לו מנחה של שבת, וגם כן זה רק מדי פעם בפעם, בהרחקות. עד שבע"ה יגיע גם כן למוסף. כך יוצא אפוא אנחנו מסכמים ואומרים, שבאמת ההלכה עקרונית שאין ממנים שליח ציבור שהוא עילג, אבל עת לעשות לה' הפרו תורתך, בנסיבות שלנו אף שזה נגד הרמב"ם, ונגד הגמרא, אלא ננהג כמו מרן שחרג מן הגמרא והביא את ההיתר של אקראי. ואנחנו מרחיבים אף יותר את ההיתר של האקראי של מרן, בגלל המציאות הקשה שבה אנחנו נמצאי,ם מעודדים את ההורים אשר קונים לילדיהם עלייה לתורה ולתפילה, אבל פונים אליהם בפנייה נרגשת, יישר כוחכם שאתם מעודדים את הילדים, אבל לא להציף, לא להכביד, שלא יהיה יותר מדי תכוף. אלא מדי פעם בפעם, וכאמור ערבית בסדר עדיפות ראשונה, מנחה של שבת בסדר עדיפות שנייה, ואין לומר בימי חול, אין ספק, אבל מוסף של שבת מועדים, וכאלה דברים, להשאיר את זה רק לעיתים רחוקות, למי שכבר קצת השתפשף. וכבר פחות או יותר יכול, אבל רק לעיתים רחוקות, כי רק באיזון בין שני הדברים האלה, נוכל להבטיח מחד את שמירת ההלכה עד כמה שאפשר, קרובה להלכה, ומצד שני לדאוג לדור המחר, והקב"ה יהיה בעזרנו, יאיר עינינו במאור תורתו. ויזכה אותנו שבננו ובני בננו וכל צאצאנו יהיו מיודעי שמו, ומיודעי תורתו.