האם סעודות שנערכות בימי הזכרון לנפטרים נחשבות ל'סעודות מצוה'?
האם נכון לקיים סעודה ברוב עם על אף ההוצאות המרובות?
האם קיום יום עיון או ערב עיון עדיף על סעודה גדולה?
לפני כמה זמן עברתי ליד סעודת אזכרה לחבר יקר ע"ה, שהיה מיוסר בייסורים גדולים מאוד והיה מופת לאמונה. הוא העצים את כולנו בחייו ובמותו באמונה בקב"ה. הזמינו אותי למסור שיעור ביום השלושים לפטירתו, ואני רואה סעודת ענק שקיימו כסעודת אזכרה. מדובר היה לא רק בעשרות אוכלים אולי אפילו מאה ויותר. והגישו ארוחה לכל דבר ועיקר. ועל זה ראוי להודיע, שאין מקום לסעודות כאלו בוודאי לא בהיקף כזה.
אציין כמה דברים מספרו של הרב פנחס קורח "בית מועד", חלק ב', עמ' רנט:
ביום האחרון מימי האבלות נהגו האבלים לעשות סעודה לזקנים שטרחו בכל ימי האבל לבוא ללמוד ולהספיד. וכן קוראים לקרובים ומכירי המשפחה וקוראים לה הבראה 'אשה" (ערבית). יש משפחות שלא נהגו לעשות סעודה זו.
בהערה ט', שם הוא מביא בשם הספר "סערת תימן" של מארי עמרם קורח ז"ל: ביום השביעי עושים סעודה לאותם עשרה זקנים נגד שכרם שטרחו בהספד. (כלומר, בעד השכר שלהם שטרחו בהספד) הסעודה היא פת נקייה עם חמאה וביצים, או כשאר סעודות קליות וכו'. וקוראים לה סעודת הבראה, בהעברה בלשון מושאל, כי לא ידעו במה לכנותה.
ממשיך מארי עמרם קורח בספרו "סערת תימן", משפחת שר שלום עראקי ונמשכו אחריהם משפחת פנחס ומשפחת אלקארה אוסרים סעודה זו בכל אופן. ואחר שדחה העם שנתנו לביטול סעודה זו במשפחות הנ"ל וכתב שמנהג זה חדש הוא, וזקני המשפחות מצאו לנכון לבטלו.
ובסוף דבריו כתב, אילו ידעו רבני דורו את העתיד היו מסכימים לעקור מנהג זה מתוך הקהל. כי במשך הזמנים נתחדשה האמונה בדעת ההמון והאנשים ונקבעה בליבם שלא תנוח נפש המת במחיצתו כי אם בסעודה שמתענגים בה אוהביו וקרוביו. בתחילה הוסיפו לצרף עם הזקנים, קרוביו של המת. (ז"א בהתחלה היו עושים לעשרה זקנים, אחר כך הוסיפו עם הזקנים קרוביו של המת) פסתה ונתרחבה, ומלפני 30 שנה נעשית חובה כסעודה גדולה שבחתונה. שוחטים פר ומזמינים כל קרוב ושכן ומיודע, ומביאים בפניהם כל מה שדרך להביא בסעודה של שמחה. שותים יין לרוויה ואוכלים לחם ובשר לשבעה. והזקנים שהיה עיקר הסעודה בשכרם. (הרי כל המנהג הזה לאותם זקנים שהיו באים להספיד ולהתפלל) נותנים להם סעודתם בקרן זווית. אלה שהם עיקר המנהג הפכו להיות דחויים בצד ובחדר מיוחד לעצמם, עד כאן לשונו. והוא מביא בספרו מקורות עתיקים עוד בזמן יוסף מתיתיהו שהיו נוהגים בסעודה זו.
למרות הכל עלינו לדעת, בתלמוד אין זכר לסעודה זו. בדברי רבינו הרמב"ם אין זכר לסעודה זו. ולכן, משיש מנהג כזה תמיד צריך לתפוס אותו בפרופורציות המתאימות. דהיינו, לתת לגמול חסד לזקנים, לזקוקים, לא מעבר לזה.
א. זה לא מתאים. וכי עושים משתה ושמחה? הרי יש כאב.
ב. רבה ההוצאה. אני מכיר את המשפחה, כמה נתייסרו כ"כ הרבה שנים, זה לא היה פשוט ללוות אותו בבתי חולים, והם היו מושבתים מעבודה כל אותו זמן, ומה כוחם מבחינת ההכנסות באותה תקופה. לבוא לגרום להם מאמץ והוצאות כספיות זה דבר שלא נכון להיעשות.
לכן עברתי בדרך ובירכתי אותם. לא רציתי לפגום במעמד ולומר את הדברים האלה שם, אבל כעת זה המעמד הנכון במסגרת הלכה יומית כדי שאנשים אמונים ידעו ויתחילו לדבר בעניין. אסור לגרום להוצאות כאלה כבדות על האבלים.
ישנם הרבה דיונים בקרב פוסקי ההלכה שרוצים להנציח את הנפטר במצבות וכל מיני דברים. הפוסקים אומרים אם אין מאיפה, אם אין מספיק מהעזבון ואם אחים ואחיות יצטרכו להוציא מכיסם, ויש הרבה אנשים שאין להם את היכולת, אז אסור לעשות מצבה יקרה ועוד בדברים האלה. הכל צריך להיות במינון.
במסגרת ציון יום השבעה לאבל יש שטועים ומקדימים בגלל הסעודה והציבור. אם למשל השביעי מסתיים ביום שבת או ביום ראשון, דהיינו מוצ"ש זה היום האחרון, אז הם מקדימים לחמישי באיסור. מכיוון שהם יוצאים לבית הקברות ואסור לאבל לצאת מביתו. פוסקי ההלכה מדברים על כך שצריך לאחר ולא להקדים אבל בגלל הסעודה הם מקדימים. וגם בעניין יום השלושים שחלק מאותם אנשים עושים סעודה. אם בשביעי דקדקו ואמרו לא להפריז, ביום השלושים על אחת כמה וכמה.
צאו וראו, המנהגים האלה הגיעו לתימן דרך אחינו הספרדים ע"י הסידורים והספרים. תראו מה אחינו הספרדים עושים ביום השלושים או ביום השנה. הולכים לבית הכנסת, אומרים שם השכבה או לימוד לזכרו ומגישים מה שנקרא ברכות. מגש עם עוגות, עם פרי כמה קטניות. אבל אנו הפכנו להיות אלה המושפעים יותר מכולם, פותחים שולחנות לעשרות אם לא למאות אנשים על חשבון האבלים המסכנים האלה. איך אפשר? מה גם שגם בלעדי ההוצאה הגדולה, אמרנו זה לא הולם, לא הולם את המעמד.
אם יקבעו יום של לימוד תורה זה דבר אדיר, יותר מאשר כל סעודה. אם לא יום, יקבעו תפילות מנחה וערבית עם שיעורי תורה אמיתיים. זה עילוי נשמה שאין דבר יותר טוב ממנו, מאשר כל המהומה הזו של הסעודה.
אני אומר את הדברים האלה מתוך כאב. מתוך שאני מכבד את המנוח ז"ל שכולנו הוקרנו אותו, בגלל שאני מכבד את המשפחה. לא נכון לגלגל הוצאות כאלה כבדות או ליצור סעודות כאלה מקיפות במה שנקרא יום השבעה, יום השלושים, ומי יודע יתחילו גם ביום השנה. הכל צריך להיות במידה, במשקל ובמשורה זה הכלל העולה בית אל.