האם משפט התורה מרשיע אדם על בסיס הודאת פיו כמקובל במשפט הכללי?

לנוכח הידיעות שנמצאה הוכחה לפיה זדורוב אשר הורשע כרוצח של תאיר ראדה וכבר מבלה שנים רבות בכלא ולפי אותה הוכחה לא הוא הרוצח, אלא יש מישהי אחרת שהיא הרוצחת. אם אכן, יתבררו שהדברים הללו כאמיתיים הרי נעשה עוול גדול מאוד מאוד לאותו זדורוב.
האם גם לא נפגעת מערכת המשפט שהיא פועלת בשיטה של קבלת הודאות מחשוד? שהרי זדורוב הודה וגם תאר כאילו את כל התהליך כיצד זה נעשה. רוצה לומר, האם משפט התורה מכיר בהודאת פיו של האדם כדי להרשיעו, כפי שזה קיים במשפט הכללי או לא?

התשובה: אכן באמת משפט התורה שונה מהמשפט הכללי בעניין הזה. במשפט הכללי, הודאה עצמית של אדם המפלילה אותו עצמו מקובלת אם יש איזה שהוא סיוע, המסייע לאותה הודאה ומעשים שכל יום שהרבה הרבה מן המורשעים מפלילים, מורשעים על בסיס הודאת פיהם. וארע כבר בעבר שאחד כמו ברנס שהיה הרבה בבית הסוהר כחשוד ברצח, כמורשע ברצח בסוף שוחרר מפאת הספקות המרובים שהיו שם, אחרי שנים רבות. בעוד שבתורת ישראל ברמה העקרונית אין אדם משים עצמו רשע.

כלומר, אם בא אדם ואומר גנבתי, בא אדם ואומר רצחתי, אין פוסלים אותו לעדות על בסיס הודאת פיו שמודה שעשה עברה ואז כל מי שעשה עברה פסול לעדות. ואין מענישים אדם על בסיס הודאת פיו, רק בגלל שהודה שעשה מעשה עבירה. זהו הכלל במשפט התורה. אבל, בכל זאת, למרות שזהו הכלל בכל כלל יש יוצא מן הכלל.

רבנו הרמב"ם כותב בפרק יח מהלכות סנהדרין, הלכה יב'-יג': "גזרת הכתוב היא שאין ממיתים בית דין ולא מלכין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שניים עדים". אליבא דאמת יש קושי, בעוונותינו המרובים רוב המכריע של מעשים הפליליים נעשים בהסתר ובטשטוש ההוכחות. כך שקשה למצוא שני עדין שהיתרו בו ובאים ומעידים. אומר רבנו, "וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר העמלקי בהודיית פיהם, הוראת שעה היתה, או דין מלכות היה. אבל הסנהדרין אין ממתים ולא מלכים המודה בעברה, שמה נטרפה דעתו בדבר זה. שמא מן העמלים מרי נפש המחכים למות שהם תמיד תוקעים החרבות בבטנם ומשליכים עצמם מעל הגגות, כך זה יבוא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג. וכללו של דבר גזרת מלך היא".

כלומר: רבנו אומר, הסנהדרין כסנהדרין שדן על פי דין תורה לא מרשיעה אדם ולא מענישה אדם על בסיס הודאת פיו. אבל, בדין המלכות או בהוראת שעה יש ומענישים את האדם על בסיס הודאת פיו, ולכן היו כאלה שאמרו, הנה מה אתה רוצה? הרי הדין של התורה הוא אידאלי מאוד, "על פי שני עדים יקום דבר". ועם דין כזה אי אפשר לקיים הרתעה כיוון שרוב מעשה הפלילים נעשים במחשכים, בטשטוש העובדות ואז אם אין כלים לבית הדין לסנהדרין הקטנה שדנה בדיני נפשות, אם אין לה כלים כדי להרשיע בגלל הכלל התורני "על פי שני עדים יקום דבר", אז אתה מפקיר את החברה. יסתובבו בתוכה פושעים שלא באים על עונשם. לכן, יש מה שנקרא דין המלך או בית דין רגל שדן בהוראת שעה כדי לסתום את הפרצה הזו.

אבל אז, יוצא שהמשפט הכללי ומשפט התורה שווים. זה פועל רגיל, המשפט הכללי, וזה על בסיס דין המלך או הוראת שעה גם כן מקבל הודאת פיו של אדם?

אבל רבנו הביא שתי דוגמאות, על עכן ועל גר העמלקי. עכן כידוע מעל בחרם של יריחו. יהושע החרים כל מי שיקח משהו מהכיבוש של יריחו כדי להראות שהכיבוש הראשון של עם ישראל בארץ לא כיבוש של אנשים שבאו לשדוד אלא זה כיבוש מצוותי, לסלק את האללים והמושחתים מארץ הקודש שטימאו אותה. ולא כמו הרבה כובשים שבאים בשביל לשדוד ולבזוז. ולכן גזר חרם על כל מי שיקח מהשלל. והנה כשהלכו אחרי יריחו להילחם עם העי נכשלו, ויהושע בפנותו אל אלוהים קיבל נבואה זה בגלל שמעלו בחרם. ואז יש אומרים שהוא שאל באורים והתומים ויש אומרים על ידי גורל נלכד עכן בתור זה שמעל בחרם. ואז אמר לו יהושע לעכן, אמר לו בזו הלשון בפרק ז' פסוק יט': "ויאמר יהושע אל עכן" וזה לאחר שנלכד או באורים ותומים או בגורל "בני, שים נא כבוד לשם אלוהי ישראל ותן לו תודה והגד נא לי מה עשית, אל תכחד ממני". תראו איזה פניה רכה, "בני", בחיבה, מדובב אותו להודות.

כידוע אצלנו המשפט מאוד חמור. יש מעצר בתנאים מאוד מאוד גרועים. יש חקירות אשר שוברות את האדם, פשוט מהלכים אימים עליהם, מטישים אותם, יש הדלפות כמעט כל יום מן החקירות אשר עושות את האדם הנחקר לסמרטוט ששמו כבר הרוס כי יש תקשורת ומפרסמים. אז ההודאה במשפט הכללי של אדם כזה היא באה לאחר שמוטטו אותו נפשית, ואין לה שום ערך. מה שאין כן כאן מדובר בלדובב, תראה, יש אלוהים בעולם, עלית באורים ותומים, עלית בגורל, תודה נא, תכבד את ה' ואז הודה עכן. זה הודאה מסוג אחר לגמרי.

גר העמלקי, בכלל לא בכפייה, הוא בא וסיפר שהוא מוטט את משיח ה', את שאול. ואז אומר לו, פיך יסגירך אומר דוד המלך. כלומר, זה לא בא מתוך לחץ. וגם תראו את הפער של כל כך הרבה זמן מיהושע עד דוד, שיש לנו שתי דוגמאות של הרשאה בהודעת פיו. לא כמו שאצלנו זה מעשים של כל יום, ולכן אין צל של ספק שיש כאן מה שנקרא שיטה שונה של המשפט הכללי למשפט התורה.

הנה, במשפט התורה הודאת בעל דין בעניין ממון, כמאה עדים דמי, זה בממון. אין שם ענישה גופנית אלא חיוב. הוא אומר שהוא חייב לפלוני, למרות שפלוני לא תבע אותו. אז אומרים לו תפאדל תשלם, לכל היותר אתה נותן מתנה. מה שאין כן, בענישה גופנית מלכות וכל שכן להרוג, זה לא יכול לבוא על בסיס הודאת פיו של האדם, ורבינו אומר שמא הוא מן המדוכאים שרוצה להסתלק מהעולם. הוא לא אומר שמא הוא מאלה שנשברה רוחם על ידי החקירות, אלא הוא במבנה אישיותו מדוכא. כי אין דבר כזה שבתורת ישראל לשבור את רוחו של הנחקר על דכדוכה של מיתה עד שהוא משחזר את מה שאמרו לו לשחזר, ואז כבר אין אמינות לדבר הזה.

יוצא אפוא, שבאמת משפט התורה שונה מהמשפט הכללי בעניין הזה. אמנם בשעה זו עדיין אין אנו יודעים מה יהיו התוצאות של הממצא הזה שעליו דיברו אתמול. אבל אין צל של ספק שזה כבר מצדיק את מה שהשואל רצה לדעת, אם יש הבדל בין משפט התורה ובין המשפט הכללי בעניין זה, ואכן יש הבדל כפי שתארנו.

ללמדנו, כי אכן משפט התורה מתייחס לאדם כמי שנברא בצלם אלוהים, והחוקרים עצמה הם פוחדים שמא הם יעשו עוול. הם מתהלכים בתחושה שאלוהים רואה, שאלוהים שומע. ואם הם רוצים לסגור תיק על חשבון מישהו, אז הם יודעים שהם עתידים לתת את הדין. וגם הוא הנאשם יודע שיש אלוהים בשמיים. אם יכחש אם הכל, אז יש אלוהים בשמים. אם יצא מהמערכת המשפטית, ילכד על ידי המערכת האלוהית או בתאונה, או במחלה וכיוצ"ב. זוהי האווירה במשפט התורה. אבל במשפט הכללי, כאמור הכל כוחני, וקשה מאוד לסמוך על הודאת פיו של אדם ואפילו הוא שחזר את המעשה. וכאמור מי יודע אם גם לא זדורוב יוכיח לאחר הבירור השני, אם יהיה בירור שני.

תאריך: 
26/10/18 ט"ז חשון התשע"ט
x

Audio Playlist