מהי דרך ההנהגה הנכונה, המתונה או הקנאית?

רווחת המימרה שאחינו הרחוקים מתורה ומצוות נוהגים להשתמש בה כל אימת שבוחרים רב אתה מבית הלל או מבית שמאי, כאילו בית הלל תמיד הקלו וכאילו בית שמאי תמיד החמירו. 

והשאלה הזאת וכן הגישה הזאת הן מוטעות, עת לכל אמר קהלת, פעמים שיש צורך בהנהגה מתונה ופעמים שיש צורך בהנהגה קנאית, אנחנו שונים במשנה במסכת פסחים פרק רביעי נאמר בהלכה ט': שישה דברים עשו אנשי יריחו, על שלושה מיחו בידם ועל שלושה לא מיחו בידם, ואלו שלא מיחו בידם 'מרכיבים דקלים כל היום וכורכים את שמה וקוצרים וכותשים מלפני העומר ולא מיחו בידם. ואלו שמיחו בידם... ומיחו בידם חכמים". 

חכמי ישראל אמרו שכל השישה דברים הללו היו שלא ברצון חכמים, אלא שעל שלושה מיחו ועל שלושה לא מיחו. כבר קיבלנו תשובה חלקית לשאלתנו, אין דבר כזה מנהיגות מתונה או מנהיגות קנאית, אלא מנהיגות נבונה, עת לכל, יש פעמים שיש צורך להגיב ולמחות ויש פעמים שלא צריך להגיב ולמחות. 

מי שכל חייו לא ממחה טועה, מי שכל חייו ממחה טועה, אף על פי שמדובר תמיד שלא ברצון חכמים, עת לכל. עכשיו נשים לב, הנה התנא אומר: שלושה דברים עשו אנשי יריחו על שלושה מיחו בידם ועל שלושה לא מיחו בידם ואלו שלא מיחו בידם. פתח התנא במיחו אבל בפירוט התחיל בשל לא מיחו. אז אומנם מקובל שהתנא מתחיל במה שהוא סיים אבל זה לא רק עניין זה, אלא יש כאן כיון דרך, העדפה למתינות ולכן הוא פתח באלו שלא מיחו אבל בכל זאת עדיין יש צורך לשאול את עצמנו הנה באו ותסתכלו מדובר רבותיי שהיו כורכים דקלים כל היום בערב פסח, בערב פסח אחר חצות זה לא מנעד, איסור המלאכה הוא אסור מצד הדין כמו חולו של המועד כמעט כמו חולו של המועד, ומכים מכת מרדות מי שעושה כן ומנדים, ואם כן אפוא איך זה שלא מיחו למרות שעשו כל היום. 

לעומת זאת בסיפא שנאמר ביחס למוקצה נשרים – מה שנושר מהעצים, אז היו אוכלים את הנשרים ביום שבת למרות שהם לא יודעים, אולי זה נשר לפני השבת וזה מותר, אולי זה נשר בשבת וזה מוקצה ואסור. כל כולו זה איסור דרבנן, ספקא דרבנן לקולא, ואף על פי כן חכמים מיחו, ואילו כאן שיש גדר תורה לא מיחו. 

מה ההיגיון שיש בדברים האלה. אלא כפי שאמרנו להפעיל את התבונה, בשיקול דעת רחב, מהו השיקול דעת הרחב, קודם כל למה כרכו את הדקלים בערב פסח? זה הזמן שלהם, יעבור הזמן כבר לא יועיל הכריכה הזאת, לכן זה ספק דבר אבד. הם טענו בתור מומחים אמרו: אם אין לי את היום הזה אני מפסיד את כל המטעים, ואילו חכמי ישראל אמרו: "ביג-דיל" יום אחד איחור זה עוד לא קורה שום דבר, הוויכוח הגבולי הזה בדבר שאולי לא ישמעו 'כשם שמצווה לומר דבר הנשמע וכו' במיוחד שאולי הדין עמם, אולי זה באמת דבר האבד. 

ולכן לא מיחו חכמים אף על פי שזה יותר חמור, לעומת זאת בנוגע למוקצה ספק מוקצה לקולא, וכל הדין של מוקצה הוא לא הכי חמור. במקום שזה קל – יש פרצה קוראת לגנב ואז יכולים להתגלגל ולהידרדר – שם מיחו חכמים. 

זאת אומרת כל דבר ודבר צריך תבונה לשקול מתי מגיבים כך ומתי מגיבים אחרת, כך רבותיי ברמת המנהיגות ההורית, כך ברמת המנהיגות של המורים, כך ברמת המנהיגות הרבנית, כך ברמת המנהיגות הצבאית, כל דבר, מונציפאלית וחברתית, וגם הפוליטית, כשאנחנו היום עומדים לפני בחירות ושומעים מה לבחור – האם אני קנאי או לא קנאי האם אני קיצוני הנהגה קיצונית וכו' – זה לא קובע, צריך תבונה אשר המתינות מתרגמת מתי צריך לעשות כן ומתי לא צריך לעשות כן, בזה צריך לבחור ובדרך הזאת צריך ללכת.