מצות בעור בפירות שביעית

להורדת המאמר המלא לחץ כאן. מתוך סיכום המאמר: לכל באי שערי ההלכה למעשה בהרמב"ם, כשמגיע זמן בעור הפירות לכל סוג בעתו ובזמנו, יש לקיים את מצות הבעור כדבעי דהיינו בשריפה או בכל דרך של כילוי (אבל לא בזילותא). ולאחר זמן הבעור אסור לקנות, לאכול, שום תוצרת של פירות השמיטה גם אם כתוב "כשר למהדרין אוצר בי"ד" וכל שכן לאחר שנת השמיטה. ונזכה כולנו לקיים שמיטין ויובלות מדאוריתא ותקום הסנהדרין שהם עיני העדה להוציא הלכה אחת לכל בית ישראל

.

כתב הרמב"ם בפ"ד שמיטה ויובל הא' ב' ג': א) פירות שביעית אין אוכלין מהן אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה שנאמר "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה..." (ויקרא כ"ה ז) כל זמן שחיה אוכלת ממין זה מן השדה אתה אוכל ממה שבבית, כלה לחיה מן השדה חייב לבער אותו המין מן הבית, וזה הוא בעור של פירות שביעית. ב) כיצד, הרי שהיו לו גרוגרות של שביעית בתוך ביתו, אוכל מהן כל זמן שהתאנים באילנות בשדה. כלו התאנים מן השדה אסור לאכל מן הגרוגרות שבבית, אלא מבער אותן. ג) ואסור לאכל אחר הבעור בין לעניים בין לעשירים ואם לא מצא אוכלין בשעת הבעור שורף באש, או משליך לים, או מאבד לכל דבר שמאבד.

דעת הרמב"ם במהותו של הבעור: כשמגיע זמן הביעור כל פרי ופרי לפי זמנו, מחלק מזון ג' סעודות לכל אחד ואחד. כדי שיאכלו אותם על אתר, והבעור המועדף הוא אכילת הפירות. ואם נשארו מפירות אלו הם נאסרים באכילה וחייבים בבעור. והבעור לנותר, שורף אותם באש, או משליך לים, או מאבד אותם בכל דרך (ולא בדרך של ביזוי). ובפירושו למשנה (שביעית פ"ט ח') כתב: "כבר הבטחתיך כמה פעמים במסכתא זו לפרש מה הוא הבעור, והנני עכשיו מפרשו, והוא, אמר ה' "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל" (ויקרא כ"ה ז'). ואמרו בספרא, ומה חיה שאינה ברשותו אוכלת בהמה שהיא ברשותו אינו דין שתאכל? אלא כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך מן הבית, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית. הנה נבאר לך מכאן שאם אסף מין ממיני הפירות או הזרעונים והביאם לביתו מותר לאכול מאותו המין כל זמן שהוא מצוי באילנות או בשדות, ואם כלה אותו המין מן השדה חייב לכלות מה שיש אצלו ממנו מוכן בבית וזהו הבעור המוזכר בשביעית. כגון שלקט תאנים וקצן ויבשן כפי שהתנינו בקצייתן, והחל לאכול מהן, אסור לו להמשיך באכילתן כל השנה השביעית, אלא אוכלן כל זמן שתאנים לחים מצוים באילן. ואם כלו ונבלו עד שלא ימצא אלא מה שנתיבש, הרי זה מכלה כל התאנים היבשים שיש אצלו, או שיאכלם אם יוכל, או ישרפם, או יזרקם לים, וזה הוא הבעור".

והרה"ג מו"ר יוסף קאפח זצ"ל בהערותיו למשנה תורה על דברי הרמב"ם אלו כתב: "ולא חילק רבנו שום חילוק לא בפירוש המשנה ולא בהלכות לא במהות הבעור ולא בזמנו ולא בין יחיד לצבור, ולא בין יחד לבי"ד כוונתי למה שנקרא אוצר בית דין.

דעת הראב"ד ודעת הרמב"ן בענין הבעור

דעת הראב"ד כפי שכתב אותה בהשגותיו על הרמב"ם (בפ"ז הע' ב'): "כתב הראב"ד בחיי ראשי לא האיר ולא הצהיר מהו הבעור האוסר על כל אדם, ואולי הוא סובר כי החלוק של שלש סעודות הוא גמר הבעור, ואינו כן אלא בשיכלו פירות העיר ותחומיה מוציאין כל אדם מה שבבתיהם ומביאין אותם לאוצר בית דין, והם מחלקים לכל אדם שלש סעודות כדי לשבת, וכן בכל יום ויום עד שיכלו. ואם אין שם אוצר ולא ב"ד מחלקין, מוציאן לשוק ומפקירן, ואף הוא יכול לחזור לזכות בהן ככל אדם. ואוכל הזוכה בהן עד שיכלו אותם הפירות מכל הארץ, ביהודה מכל ארץ יהודה ובגליל מכל הגליל. ואחר שיכלו מכל הארץ אז יתבערו לגמרי לשריפה או לאבוד. נמצא שהראב"ד סובר שיש שני שלבים לבעור בהגיע זמן הבעור: שלב ראשון, אם כלו מהעיר ותחומיה ונשאר מהפירות מביאין אותם לאוצר בית דין והם מחלקים לכל אדם (בין עני בין עשיר) עד שיכלו הפירות. אם אין אוצר בית דין מוציא לשוק ומפקירן והוא יכול לזכות בהם ולאכול אותם. שלב שני, אם נשאר לו מהפירות לאחר שכלו מכל הארץ מבער אותם בשריפה או באבוד כדעת הרמב"ם.

דעת הרמב"ן

כפי שכתבה בפירושו על התורה (ויקרא כ"ה ז') שהבעור הוא להפקיר את הפירות ויכול לזכות בהם ולאכלם ללא מגבלת זמן וכך כתב "ולבהמתך ולחיה. אם חיה אוכלת בהמה לא כ"ש שמזונותיה עליך ומה ת"ל ולבהמתך מקיש בהמה לחיה כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך מן הבית כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית לשון רש"י מת"כ. והכילוי הזה לא פירש הרב מהו ענינו שיכלה הפירות אחר זמן מביתו להפקירן והוא שביעית שהזכירו חכמים בכל מקום ואין הענין שיהיו הפירות אחר זמן הביעור אסורין בהנאה ובאכילה ויהא מחוייב לאבדם ולא מנו חכמים במשנה פירות שביעית לא מן הנשרפים ולא מן הנקברים ואינו אלא שהוא צריך לבערם מרשותו ולהפקירם לעניים ולכל אדם כענין בערתי הקדש מן הבית... הגיע שעת הביעור עניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים דברי ר"י ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין מן הביעור ר"ש אומר עשירים אוכלין מן האוצר אחר הביעור מי שיש לו פירות לחלק מחלקן לעניים מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מהן לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר: "אחינו בני ישראל כל מי שצריך ליטול יבא ויטול וחוזר ומכניס לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו כל זה שנוי בתוספתא. ולמדנו מפורש שאין ביעור אלא לבער הפירות מרשותו ולהפקירן... וכשאין אוצר בעיר ולא ב"ד והפירות ביד המלקט אותם מן ההפקר הוא צריך לבערם מן הבית בשעת הביעור ומפקירם על פתח ביתו ואוכלין והולכין לעולם... והרב רבי משה והרבה מן החכמים סבורין שהביעור אסור לגמרי וטעונין שריפה או מפזר וזורה לרוח או מטיל לים ואינו כן כמו שנתבאר אבל אם עכבם בביתו אחר הביעור כדי לאכלן אסורין הם באכילה לגמרי... ואפשר שהאיסור הזה מדבריהם הוא ואולי אפי' הביעור כולו חומרא מדברי סופרים והברייתות השנויות בת"כ בענין הביעור אסמכתא מדרבנן". ע.כ.

נעיין עתה מהו מקור המחלוקת, במשנה שביעית (פ"ט, ח) מהדורת מוסד הרב קוק בתרגום ובהערות של מו"ר יוסף קאפח זצ"ל נאמר "...מי שהיו לו פירות שביעית והגיעה שעת הבעור מחלקן מזון והגיעה שעת הבעור מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד, וענים אוכלין אחר הבעור אבל לא עשירים דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר אחד ענים ואחד עשירים אין אוכלין אחר הבעור. ושם כת"ר כל זה ברור, והלכה כר' יוסי. ע"כ. זו נוסחת רבנו בכתב ידו במשנה. וזה פסקו וכפי הכללים ר' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי כדאיתא בערובין דף מו ב'. כולם מסכימים שהמחלוקת בין ר' יהודה לר' יוסי שהלכה כמו ר' יוסי שנמוקו עימו. אולם דא עקא שקיימות שתי נוסחאות במשנה ובתוספתא ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלים אחר הבעור, ואילו בנוסחת הרמב"ן והר"ש ר' יוסי אומר אחד ענים ואחד עשירים אוכלין אחר הבעור. אם כן יסוד המחלוקת היא מלת אין, (וכן הוא שנויה בתוספתא שביעית). עפ"י נוסחת הרמב"ם בכתב ידו כפי שמעיד מו"ר הרה"ג יוסף קאפח זצ"ל, אין אוכלין אחר הבעור – אלא ישרוף או יאבד. עפ"י נוסחת הרמב"ן והר"ש אוכלין אחר הבעור – רק לאחר שהפקיר ויכול לזכות בהם, ואם לא הפקיר אסור לאכול מהם.

לסיכום:

לכל באי שערי ההלכה למעשה בהרמב"ם, כשמגיע זמן בעור הפירות לכל סוג בעתו ובזמנו כפי שיפורסם בע"ה, יש לקיים את מצות הבעור כדבעי דהיינו בשריפה או בכל דרך של כילוי (אבל לא בזילותא). ולאחר זמן הבעור אסור לקנות, לאכול, שום תוצרת של פירות השמיטה גם אם כתוב "כשר למהדרין אוצר בי"ד" וכל שכן לאחר שנת השמיטה. ונזכה כולנו לקיים שמיטין ויובלות מדאוריתא ותקום הסנהדרין שהם עיני העדה להוציא הלכה אחת לכל בית ישראל