בלילה שבין 25 בדצמבר יום שבת, תוך כדי שאנו שרועים בהנאה על החוף, לפתע הרגשנו רעידת אדמה. ואז עוד אחת, ועוד אחת. כל אחת מהם נמשכה 30 שניות במקום 5 – 10 שניות (כמקובל). כל העצים בג'ונגל רעדו, והשילו את אגוזי הקוקוס שהתרסקו אל הקרקע. היינו מבוהלים, מפני שאגוז קוקוס הנופל מהחלק העליון של עץ דקל יכול להרוג אדם. המקומיים החלו מצקצקים בלשונם, כסימן מוסכם להיאסף בחוף הים. אנחנו הישראלים ירדנו עם שאר ההמון ההיסטרי. רונקי ידע הינדית, והוא שאל את המקומיים מה קורה. הם אמרו שהם חושבים שמשהו הרה אסון קרה בעולם וכי אנשים רבים מתו. אנחנו נטינו לסמוך על המקומיים, ובכל מקרה, לא היה לנו אף אחד אחר לשאול. אנחנו חשבנו שאולי זו היתה הפצצה אטומית. כל המקומיים סרבו לעזוב את החוף כי הם פחדו מנפילת אגוזי קוקוס על ראשיהם. ניסינו לקבל מהם מידע נוסף, אבל הם היו נסערים מדי מכדי לספר לנו הרבה. החלטנו להישאר בחוף הים, אבל היינו מבוהלים מכדי לישון. בסביבות השעה שבע בבוקר ביום ראשון ה-26 בדצמבר, ראינו כי הים נסוג לאחור והחוף מתרחב והולך. זה היה מוזר במיוחד שהתופעה הזו נמשכה שעתיים. המקומיים נשארו עומדים קרובים לחוף, אבל אנו היינו עצבניים מאוד. הקופים, שקודם ראינו אותם מקפצים בין הדקלים סמוך לחוף, נעלמו. ולמעשה, כל בעלי החיים נעלמו.
הקבוצה שלנו דנה בשאלה מה לעשות. לא קיבלנו תשובה ברורה מהמקומיים, אבל לכמה מאתנו הייתה התחושה שבעלי החיים יודעים טוב יותר מה לעשות בנסיבות כאלו. לבסוף, שני חברים ואני החלטנו לעקוב אחרי בעלי החיים. "אם אתה רוצה להישאר כאן, קדימה" הודענו לקבוצה, "אנחנו עוזבים" וכולם החליטו לבוא איתנו. היו שם תיירים אחרים מאמריקה, קנדה ואוסטרליה. הם אמרו לנו שאנחנו משוגעים על שאנו עוזבים והם נשארו על החוף בחברת המקומיים. הלכנו אל תוך הג'ונגל וטיפסנו במעלה הגבעה לכיוון החלק הפנימי של האי. נזהרנו שלא ללכת תחת עצי דקל ע"מ להימנע מפגיעת אגוזי הקוקוס. תוך תצפית על החוף ושמירת קשר עין עם האנשים, חפשנו את בעלי החיים. מצאנו את כל החיות נעות יחד כקבוצה. היינו המומים! איזה סוג של אינסטינקט אילץ אותם לפעול בדרך זו? נעצרנו במעלה הגבעה במרחק של ק"מ מחוף הים כ-15 מטרים מבעלי החיים.
"אל תשטפני שבלת מים ואל תבלעני מצולה ואל תאטר עלי באר פיה" (תהלים סט)
ואז, מיד כשהתיישבנו ופנינו מול החוף, ראינו גל ענק בגובה של לפחות שלוש קומות דוהר לכיוון האי ושטף את החוף. כשנסוג חזרה, הוא סחף מאות אנשים אל תוך הים. בקרבת מקום, ראינו כי מס' איים הסמוכים אלינו היו מוצפים לחלוטין. היינו מוכי אימה. אף אחד מאתנו לא שמע אי פעם על צונאמי. לא ידענו אם יבואו גלים אחרים, אולי יותר גדולים העלולים להטביע את האי כולו. חששנו שאולי פצצת אטום הוטלה באיזשהו מקום וכי אנו, בסופו של דבר, עלולים להפגע כתוצאה מהשפעת פעולה זו. רועד מקור, דחקתי באנשי הקבוצה להצטרף אלי לאמירת תהילים. חלקם סרבו, ואמרו בציניות, "מה יעזור תהילים? אנחנו הולכים למות כאן." בטלפון הסלולרי היה לי פיוט של יום כיפור המבקש סיוע של ה', ואני אמרתי את זה בקול רם, כך שכל מי שהיה מעוניין יכול היה לשמוע ולחזור אחרי. לא היו לנו סידורים איתנו, אנחנו פשוט אמרנו כל מה שיכולנו לזכור. התחלתי לדקלם, "אשא עיני אל ההרים" ואחרים חזרו אחרי. אז התחלתי להתפלל "אני יודע שאני הולך למות" אמרתי לה'. יכולתי לראות את גופותיהם של תושבי האיים הצפות בים. "בבקשה, קח את החיים שלי במהירות. אל תתן לי לטבוע. אם אני צריך למות, תן לזה לקרות מהר. אם הגיע הזמן שלי לסיים חיי, הטל על ראשי אגוז קוקוס". הבטנו במצב הטרגי על חוף הים, שבו כמה אנשים רצו בהיסטריה לכיוון הגבעות השאר נסחפו לים. האתיאיסטים שבינינו, שבמקור לעגו לרעיון של אמירת תהילים, הצטרפו אלינו, למרות שהביעו את אי אמונתם בזה. אחרי אמירת מס' פרקי תהילים הם הפסיקו, אבל אני המשכתי וכך גם האחרים. אנחנו החלטנו להישאר בהרים. חלק מאיתנו בכו, חלק התפללו וחלק נתקפו בפאניקה. ואז הגיח גל נוסף, קצר יותר מאשר הראשון, אבל הרבה יותר רחב. גל זה שטף את כל החוף והגיע עד הגבעות, ומחה לחלוטין את כל הבקתות וכל סממן אחר של ציביליזציה. היינו מחוץ לתחום של הגל, אבל אנחנו עדיין רעדנו כשצפינו בו מבועתים מפחד שהגל הבא יטביע אותנו. רק לאחר שחלפו שלוש שעות ללא גלים נוספים החלטנו שזה זמן בטוח לשוב לחוף הים כדי לחפש החפצים שלנו. הצונאמי סחף הכל לים וכל החפצים שלנו נעלמו. קרוב לג'ונגל מצאנו חלק מהם – מס' פריטי לבוש, מגבת. מצאתי את המסנן וכוס פלסטיק ששימש כדי לסחוט ענבים לקידוש במהלך הטיול ושמרתי אותם למזכרת.
מתוך מאות שהיו על האי רק זמן קצר קודם לכן, שרדו 50 איש. אנחנו לא יכולנו לעזוב את Havelock (האי ששהו בו) לכיוון האי הראשי Port Blair כי לא היו סירות ולא תחבורה. היינו תקועים על האי. הבטנו זה בזה המומים וחסרי אונים. מה אנו אמורים לעשות עכשיו? האם מישהו מנסה ליצור קשר איתנו? כמה זמן נשאר תקועים כאן? האם אנו האנשים היחידים בעולם שנשארו בחיים? היינו "מתים" לסימן של חיים מהעולם שבחוץ, אבל לא היו לנו שום אמצעי תקשורת. לא יכולנו לעשות כלום. בילינו הימים הבאים בחיפוש אחר מזון - אגוזי קוקוס, תירס , בננות, אננס. מה שמצאנו אכלנו או כפרוסות או כמיץ סחוט. תושבי האי ששרדו נתנו לנו מים מהבורות שבו הם אצרו מי גשמים.
בעלי החיים, באופן מוזר, נשארו על הגבעות כקבוצה אחידה. למרות קרבתם של חיות טורפות, אף חיה לא תקפה את האחרת. למעשה, הם התחלקו במזון. ראיתי פיל תולש בננות מעץ, עבור שאר בעלי החיים. הקופים לא הגיעו לחוף הים כדי לגנוב כפי שעשו בדרך כלל.
ביום חמישי, חמישה ימים אחרי מכת הצונאמי, הרב הולצברג הגיע לאי שבו שהינו. הוא עשה מאמץ ??מיוחד כדי להגיע לשם, רוב הסירות נפגעו על ידי הצונאמי, ולא היתה תחבורה רשמית הפועלת עדיין. כאשר הייתי ב Port Blair שלחתי לו הודעה בדואר אלקטרוני שהקבוצה שלנו הולכת ל Havelock. הוא היה מודאג לגבינו ושיחד קפטן ספינה שתיקח אותו אל האי. כמובן, הוא הגיע עם יין ותפילין. לרוע המזל, "פספסתי" אותו כי יחד עם שניים אחרים עליתי על הגבעות כדי לחפש מזון. הוא פגש הישראלים האחרים ורשם את השמות שלהם על מנת לשלוח אות חיים הביתה לישראל. למרות שאמרו לרב הולצברג כי אני בחיים, הוא אמר שהוא לא יכול לרשום השמות של אנשים שהוא לא ראה במו עיניו, ולכן נחשבתי בישראל כנעדר. הרב הולצברג נאלץ לעזוב עוד באותו היום. ביום שישי הגיעה משלחת ישראלית, הם היו בהלם כשגילו ששרדנו וספרו לנו שהאזור כולו נפגע על ידי הצונאמי כולל: סרי לנקה, תאילנד והודו, אבל איי אנדמן, שבו היינו, נפגעו באופן הקשה ביותר. הם הביאו אתם טלפון לוויני כדי שנוכל להתקשר למשפחות שלנו כדי להודיע ??להם שאנו במצב בטוח. לכל אחד מאיתנו הקצו מס' שניות כדי לומר למשפחותינו שאנחנו בסדר. גיליתי שאני עדיין נחשב בישראל כנעדר וכי כל השכונה מתפללת עלינו, לא רק המשפחה שלי. הם לא יכלו להבין כיצד שרדנו. באותו הלילה הזכרתי לכולם שזה יום שישי וצריך לעשות קידוש. השתמשתי בכוס הפלסטיק שלי ע"מ להכין יין על ידי סחיטת ענבים. עשינו קידוש עם המשלחת הישראלית.
דרך חדשה
ביום ראשון פינתה אותנו משלחת הישראלית ל Port Blair . אני עזבתי את האי Havelock עם תחושה חזקה שהאלוקים עשה חסד גדול עבורי שהשאיר אותי בחיים. מ Port Blair נסעתי לנפאל, הרחק מאד מכל אוקיינוס. שם היתה לי הזדמנות להשיב לכל מי ששאל לשלומי באמצעות הודעות דוא"ל ולהודיע ששרדתי את הצונאמי. אני עשיתי חשבון נפש: שרדתי שבוע שלם במצבים קשים ועלובים ניסיתי להבין למה ה' נתן לי את חיי במתנה. היה זה רק בגלל שאמרתי תהילים? החלטתי שהדרך בה אני מודה לה' תהיה באמירת קידוש בכל יום שישי, בכל מקום בעולם בו אהיה. עד עצם היום הזה, זה קודש קודשים עבורי ושום דבר לא יכול לעמוד בדרכי. אני לא הייתי היחיד שהושפע, כל אדם בקבוצה שלנו, ובכלל זה ה"אתיאיסטים", התחייבו לשמור על משהו מתוך הכרת תודה לבורא העולם. שניים מהקבוצה הפכו לחסידי חב"ד. כשנסעתי דרך נפאל, הצעתי השירותים שלי לשלוחי חב"ד שם לעזור להם בהקמת הבניין. אמרתי להם, "כך אני רוצה להודות לאלוקים". התחייבתי להניח תפילין בכל יום, תוך שימוש בתפילין שבבית חב"ד המקומי. (כשהגעתי הביתה, השתמשתי בתפילין של סבא שלי). החלטתי גם שלא לאכול טריפות. לקח לי חצי שנה עד שסוף סוף אכלתי חתיכת בשר -שניצל בבית חב"ד. אני גם דאגתי לברך ברכת הגומל. מאז התחלתי גם לשמור מצוות באופן מלא. כשחזרתי לארץ, הלכתי לכותל המערבי והודיתי לה' על הצלתי בחיים. ביקשתי ממנו שיעזור לי למצוא אשה ע"מ להקים משפחה משלי. החלטתי לנסוע לארה"ב כדי לשפר את הכישורים שלי לקבלת תואר. חודש לאחר מכן, זמן קצר לאחר שהגעתי לארה"ב, נתבקשתי להצטרף למניין לברית מילה. פגשתי ישראלית שחיה בניו יורק וביקשתי ממנה לעזור לי בניסוח קורות החיים שלי. כיום, ברוך השם, היא אשתי.
בכל דצמבר 26 אני מסתכל על תמונות של הצונאמי, נזכר איך זה שינה אותי לנצח. היום אני מרצה בבתי חב"ד על הניסיון שלי, שהראה לי שהאמונה של בני אדם שבכוחם לשלוט על חייהם היא רק אשליה. הצונאמי הייה טראומה שלעולם לא אשכח, אבל אני אסיר תודה שדרכו הפכתי קרוב יותר לבורא עולם, הרגשתי את אהבתו המגינה שהעניקה לי הזדמנות נוספת בחיים.