נס חנוכה לאור הלכות מנורת המקדש: תשובת הראי"ה קוק

המאמר נכתב ע"י הקדוש הרב איתם הנקין הי"ד
בספר נרו יאיר - קובץ מאמרים לחנוכה.
הרב איתם ורעייתו נעמה הי"ד תושבי היישוב נריה נרצחו ע"י בני עוולה למרגלות היישוב איתמר בפאתי העיר שכם

הקדמה

תשובתו של מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל שתובא כאן, שעניינה דיון בנס החנוכה לאור פרטי הלכות מנורת המקדש, נדפסה בשו"ת אורח משפט סימן קמ"ג אות ב'. למעשה לא מדובר ב'תשובה', כזו שנערכה לאחרים, אלא ברשימה שכתב הראי"ה לעצמו בעקבות הערה שהועלתה בפניו. זוהי כנראה הסיבה לכך שדברי הראי"ה כתובים בקיצור נמרץ ביותר, כמעט ב'קוֹדים', באופן שהקורא את הדברים במבט ראשון יתקשה מאד לעמוד על טיבם, להבין מהן הקושיות הרמוזות בהם, מה פשרם של התירוצים ומהי מסקנת הדברים.

לפיכך, בעמודים הבאים אין מטרתי לחדש דבר מעצמי, אלא בעיקר לבאר את מהלך דבריו של הראי"ה, מתחילתם לסופם, תוך השתדלות להיות להם בבחינת "צפנת פענח". תחילה אביא את התשובה במלואה, כפי שיצאה מתחת ידי הראי"ה, ולאחר מכן אבאר את ענייניה בהרחבה, תוך ציטוט לשון הראי"ה באות מודגשת ובפתיחת ראשי תיבות. בהערות על אתר אפנה למקורות הנידונים, כמו גם מקורות נוספים הנדרשים לשם הבנת הדברים, וכן מדי פעם אעיר על שיטות שונות בהלכה שאליהן נדרש הראי"ה.

בשולי ההקדמה אוסיף כי את מהלכו של הראי"ה ברשימה הזו ניתן לכנות 'פלפול' - כזה שמקובל לסבור כי אינו אופייני לראי"ה; אמנם לא מדובר בפלפול דרושי גרידא אלא מן הסוג המלבן גופי הלכות באמצעות סדרה של קושיות ותירוצים, ומסיים במסקנה מחודשת על משמעותו של נס החנוכה והאופן שבו תיקנו חכמים לפרסם את הנס לדורות, תוך שילוב הלכה ואגדה ברוחה של תורת ארץ ישראל.

דברי הראי"ה כלשונם

העירני א' מאי האי דאמר בגמ' פ' במה מדליקין, ולא הי' בו כ"א להדליק יום אחד ולא לילה אחת. וי"ל ע"פ דהר"מ דמצות הטבת נרות היינו הדלקה ביום, ועלח"מ דקרי הטבה משום שדולק יותר טוב, והנה בע"ז פ' כל הצלמים אמרינן שעשו מנורה חדשה של בעץ, יעו"ש, וקיימא לן דבעי חנוך בכל כלי שרת. והנה במנורה אין מחנכים כ"א בנרות של בהע"ר, וי"ל דמ"מ אם אין מנורה מחונכת אינו רק למצוה ולא לבטל מצות הדלקה בלילה א' או יום א' לדר"מ, והנה המצוה לתת כשיעור לילי טבת הארוכים בכל לילה ויום, ומ"מ נלע"ד דאם פחת אינו מעכב רק שידליק כל הלילה או כל היום, אבל פחות מזה אינו מצוה כלל, וי"ל שהי' להם שמן ביום כ"ד כשבאו לבהמ"ק רק להדליק יום א' עד הערב ולא לילה כולו, והנה יש להסתפק אם יקדימו להדליק ביום במנורה שאינה מחונכת או לאחר עד הערב ותחונך המנורה. והנה אם ה' כשיעור גם ללילה הי' אפשר לדון שיפה מצוה מהודרת גם כשמאחרים כמו שנסתפקו הפוסקים בזה. ואמרתי בזה ענין משה רבנו ע"ה שנתעסק במלון תחלה, היתכן? אמנם הידור מצוה לעשות סעודה בעת המילה חשב טוב לאחר ולעשות בהידור, וי"ל בזה כי חתן דמים היינו שיעשה סעודה ושמחה, וזה גרם להם דמים, ואח"כ שכבר נתקיימה המצוה אמר: חתן דמים למולות, היינו כעת יוכל גם להכין סעודת מילה. והשמן לא הספיק, ע"כ לא הדליקו רק יום א' היינו כ"ד, נעשה נס ונדלק, והי' ניכר הנס תיכף בלילה וקימו הדור מצוה מחונכת, ע"כ נקבע הידור במצוה זו יותר.

מתי הדליקו החשמונאים את המנורה - ביום או בלילה

הראי"ה פותח בקושיה שהעלה בפניו אחד הלומדים:

העירני אחד, מאי האי דאמר בגמרא פרק במה מדליקין^[1] 'ולא היה בו כי אם להדליק יום אחד', ולא 'לילה אחת'?

התורה מדגישה את הדלקת נרות המנורה בערב דווקא, "יערך אתו... מערב עד בקר" (שמות כז, כא); קושיית הלומד התבססה כנראה על שיטת רש"י, שלמד מכך שזמן הדלקת המנורה מדי יממה הוא לעת ערב, ואילו בבוקר רק מיטיבים את נרותיה ללא הדלקה,^[2] כאמור בתורה: "בבקר בבקר בהיטיבו את הנרת" (שמות ל, ז). אם כך, היה לגמרא לומר שלא היה "כי אם להדליק לילה אחד", שהרי אז נעשית פעולת ההדלקה?

על כך משיב הראי"ה:

ויש לתרץ על פי דעת הרמב"ם דמצות הטבת נרות היינו הדלקה ביום, ועיין לחם משנה דקרי הטבה משום שדולק יותר טוב.

אמנם לשיטת רש"י אין מדליקים את המנורה אלא בערב, והטבת הנרות האמורה בתורה הריהי החלפת השמן והפתילות ללא הדלקה (ראו בשבת כב ע"ב ד"ה ובה היה מסיים ועוד, וראו גם במפרש למנחות פו ע"ב ד"ה ממנה^[3]); אולם לדעת הרמב"ם (תמידין ומוספין ג, יב^[4]) פעולות אלו קרויות "דישון", ואילו הטבת הנרות הנעשית בבוקר פירושה הדלקתם מחדש, דהיינו שיש מצוות עשה להדליק את המנורה גם בבוקר (שם, הלכה י). מדוע קוראת לכך התורה "הטבה"? הלחם משנה (שם, יב. בהמשך לדברי הרמב"ם "והדלקת הנרות היא הטבתם") מבאר ש"הטבה" הריהי החזרת דבר לאיתנו, ולכן הדלקת הנר בבוקר היא למעשה כחיזוק והטבה של הדלקת המנורה מן הערב. ממילא, לשיטת הרמב"ם שמדליקים גם בבוקר אין מקום לקושיית השואל, שכן יש לומר שהחשמונאים הדליקו את המנורה בבוקר והספיק השמן רק ל"יום אחד" כפשוטו.^[5]

אמנם, הראי"ה מוסיף שגם לשיטת הרמב"ם לכאורה היה עלינו לומר שהחשמונאים נצרכו להדליק את המנורה בערב דווקא:

הנה בעבודה זרה פרק כל הצלמים אמרינן שעשו מנורה חדשה של בַּעַץ, יעויין שם, וקיימא לן דבעי חִנוּך בכל כלי שרת. והנה במנורה אין מחנכים כי אם בנרות של בין הערביים.

מבואר בגמרא שכשבאו החשמונאים למקדש, המנורה שבה הדליקו לא היתה מנורת המקדש המקורית אלא הם עשו מנורה זמנית של בּדִיל (עבודה זרה מג ע"א);^[6] והיה עליהם לחנוך מנורה זו באמצעות הדלקתה, ככל כלי שרת שבמקדש שיש לחנכו על ידי עבודתו, ובכך הוא מתקדש (שבועות טו ע"א; רמב"ם הלכות כלי המקדש א, יב). במשנה מבואר שזמן חנוכת המנורה הוא בין הערביים דווקא (משנה מנחות ד, ד), וכן פסק הרמב"ם (תמידין ומוספין ג, יא). לפי זה נמצא שהדלקת המנורה בידי החשמונאים היתה אמורה להיעשות בלילה דווקא, ולא ביום, ואם כן שוב היה לגמרא לנקוט לשון "לילה אחד"?

משיב הראי"ה:

ויש לתרץ דמכל מקום אם אין מנורה מחונכת אינו רק למצוה, ולא לבטל מצות הדלקה בלילה אחד, או יום אחד לדברי הרמב"ם.

כלומר, לשיטת הרמב"ם שיש מצות עשה להדליק את המנורה גם בבוקר, לא מסתבר לבטל מצוה זו אם אירע שאין המנורה מחונכת, אלא יש לומר שחינוך המנורה בין הערביים הוא לכתחילה ולא לעיכובא.^[7] ממילא, אנו חוזרים לכך שהחשמונאים הדליקו את המנורה ביום ולא בלילה, כפי שמורה פשט לשון הגמרא ("יום אחד") ועל פי שיטת הרמב"ם שמדליקים גם ביום.

האם היה לחשמונאים שמן כדי להדליק בלילה

כעת, הראי"ה מצביע על קושי נוסף בדברי הגמרא "לא היה בו אלא להדליק יום אחד": "והנה המצוה לתת כשיעור לילי טבת הארוכים בכל לילה ויום". בגמרא אמרו על הפסוק "מערב עד בוקר" שיש לתת במנורה שיעור שמן "שתהא דולקת מערב עד בוקר" (מנחות פט ע"א), וביאר רש"י על פי הירושלמי שבכל השנה היו נותנים בה שמן כשיעור לילות טבת, שהם הלילות הארוכים ביותר בשנה (שבת כב ע"ב ד"ה כמדת, ובפירושו לשמות כז, כא). אם כן יש לשאול שוב, מדוע אמרה הגמרא שלא היה "אלא להדליק יום אחד" (ולא "לילה אחת"), הרי השיעור הנצרך להדלקה הוא בלאו הכי שיעור של לילה? בנוסף לזאת, האם פירוש הדבר שכדי לקיים את מצוות ההדלקה ביום היו החשמונאים חייבים לתת שמן כשיעור לילות טבת הארוכים, על אף שהיה זה בימי טבת הקצרים (שבהם חל החנוכה)?

הראי"ה משיב בשלילה:

ומכל מקום נראה לעניות דעתי דאם פחת אינו מעכב, רק שידלוק כל הלילה או כל היום.

כלומר, מה שבמקדש מילאו בדרך כלל שמן בשיעור של לילות טבת הארוכים, אינו חלק מגדרי המצווה אלא כעין תקנת חכמים לכתחילה, למלא תמיד שיעור קבוע של שמן על פי מה שנדרש בזמן היותר ארוך שבשנה;^[8] ועיקר הדין הוא למלא כשיעור הבעירה הנדרש לאותו הלילה - או היום - בו מדליקים, ולא יותר. ממילא, דברי הגמרא שבאותו פך קטן לא היה "אלא להדליק יום אחד", פירושם שהיה בו כשיעור המספיק רק לימים הקצרים של כסלו-טבת - ובדיעבד זהו שיעור המספיק להדלקה. מאידך, מוסיף הראי"ה,"אבל פחות - אינו מצווה כלל": אם שמו במנורה שמן בשיעור שאינו מספיק כדי שתבער עד זמן ההדלקה הבא (לשיטת הרמב"ם), לא יצאו ידי חובה.^[9]

מעתה נוכל להסביר היטב מדוע הדליקו החשמונאים את המנורה דווקא ביום:

ויש לומר שהיה להם שמן, ביום כ"ד כשבאו לבית המקדש, רק להדליק יום אחד עד הערב, ולא לילה כולו.

לפי מה שנתבאר (בשיטת הרמב"ם), שאם אין שמן בשיעור הנדרש לבעירה עד ההדלקה הבאה אזי לא נתקיימה המצווה, נראה לומר שלא היה בידם שמן להדליק אלא כשיעור של ימי טבת הקצרים, ולא כשיעור לילות טבת הארוכים, וממילא אפילו אם היו רוצים להתעכב עד הערב כדי לחנוך את המנורה לא היה באפשרותם לקיים את מצוות ההדלקה של הלילה. זוהי המשמעות המלאה של דברי הגמרא על "יום אחד": לא היה באפשרותם להדליק אלא ביום.

זריזין מקדימין מול הידור מצווה

כעת, אף אם נניח שבכל זאת היה ברשות החשמונאים שמן בשיעור המספיק כדי להדליק לילה שלם של לילות טבת הארוכים, עדיין יש לנו לדון האם במקרה זה היה להם להתעכב עד הערב כדי לחנוך את המנורה כתיקונה ולקיים את המצווה בהידור, או שמא עדיין היה עליהם להדליק כבר ביום ואפילו במנורה שטרם נחנכה, שהרי "אין מעבירין על המצוות" ו"דחויי מצווה לא מדחינן":

והנה יש להסתפק, אם יקדימו להדליק ביום במנורה שאינה מחונכת, או לאַחֵר עד הערב ותחונך המנורה? והנה אם היה כשיעור גם ללילה, היה אפשר לדון שיפה מצוה מהודרת גם כשמאַחֲרים, כמו שנסתפקו הפוסקים בזה.^[10]

מקור נפלא לדון בשאלה זו, האם עדיף לקיים את המצווה בהידור גם כשדוחים אותה או שעדיף לקיים אותה מוקדם ככל האפשר, מביא הראי"ה מהאמור בתורה על משה רבנו שבדרך חזרה למצרים "בדרך במלון" ביקש הקב"ה להמיתו, וניצל על ידי שאשתו ציפורה מלה את בנם (שמות ד, כד-כו). חז"ל אמרו שמשה רבנו נענש משום "שנתעסק במלון תחילה" והתעכב מלמול את בנו (נדרים לב ע"א) - ולכאורה תמוה, כיצד העלה על דעתו להתעסק תחילה בענייני מלון במקום לקיים את המצווה:

ואמרתי בזה ענין משה רבנו ע"ה, שנתעסק במלון תחלה. היתכן?! אמנם הידור מצוה לעשות סעודה בעת המילה; חשב (משה רבנו), טוב לאחר ולעשות בהידור.

כלומר, סברת משה רבנו היתה שאכן עדיף להתעכב עם המצווה כדי לקיימה בהידור; אך הקב"ה רצה ללמדו שאין לו לדחות מצווה משום כך.

באופן זה ממשיך הראי"ה ומפרש גם את דברי ציפורה למשה רבנו, שתחילה כשסיימה את מעשה המילה אמרה "חתן דמים אתה לי" (שמות שם, כה) ואחר כך כשפסקה סכנת המיתה אמרה לו "חתן דמים למולת" (שם, כו). מה פשר המילים "(1)חתן (2)דמים (3)למולות" ומדוע תחילה אמרה ציפורה רק "חתן דמים" בלי "מולות"? הראי"ה עונה:

ויש לומר בזה, 'כי חתן דמים' - היינו שיעשה סעודה ושמחה, וזה גרם להם דמים. ואחר כך שכבר נתקיימה המצוה, אמר[ה]: חתן דמים למולות, היינו [ש]כעת יוכל גם להכין סעודת מילה.

הראי"ה מדייק ש"חתן" הוא כעין לשון חתונה, שיש בה שמחה ויש בה סעודה, ומשה היה "חתן דמים" כי בגלל שהתעכב בעיסוק בצרכי סעודת המילה כמעט הביא על עצמו דמים; ולאחר שציפורה עשתה את ברית המילה, אמרה לו שרק כעת, אחרי קיום המצווה, אפשר לגשת להכנת סעודת ה"מולות".

חנוכת המנורה על ידי הנס

אחר הדברים הללו חוזר הראי"ה לענייננו.^[11] כאמור, החשמונאים בכל מקרה יכלו להדליק רק ביום, משום שכמות השמן שעמדה לרשותם לא הספיקה עבור לילות טבת הארוכים. אם כן, כשהגיע הלילה והשמן המשיך לדלוק, מייד התגלה הנס לעיני כל; יתר על כן, על ידי הדלקה ניסית זו נחנכה המנורה מאליה, שכן דלקה בשבעת נרותיה בין הערביים. נמצא אפוא כי נס זה הוא שעל ידו נתקיימה המצווה בהידור, בהדלקת מנורת המקדש וחנוכתה לראשונה מאז שנכנסו היוונים; ומסיים הראי"ה שאולי מפני כך - שנס החנוכה היה כרוך בהידור מיוחד של חנוכת המנורה על ידי ההדלקה הניסית - תיקנו חז"ל במצווה זו גדר מיוחד של "מהדרין מן המהדרין":

והשמן לא הספיק, על כן לא הדליקו רק יום אחד, היינו כ"ד - נעשה נס ונדלק, והיה ניכר הנס תיכף בלילה, וקיימו הדור מצוה מחונכת, על כן נקבע הידור במצוה זו יותר.^[12]

מתוך הדברים נמצאנו למדים, בסיום, טעם נוסף לשמו של חג החנוכה: חנוכת מנורת המקדש, שנחנכה על ידי הנס. כן נמצאת בידינו מעתה משמעות נוספת לקביעת זמן הדלקת נר החנוכה בין הערביים משום פרסומי ניסא - לא רק מפני שזוהי השעה שבה אור הנר ניכר בטרם תכלה רגל מן השוק, אלא גם מפני שזו היא-היא השעה שבה נעשה הנס בפועל.