תניא בברייתא סוטה ח, א: "אין משקין שתי סוטות כאחת, ואין מטהרין שני מצורעין כאחת, ואין רוצעין שני עבדים כאחת, ואין עורפין שתי עגלות כאחת, לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות". והכוונה כאחת שלא יעמדו בעזרה יחדיו. וסייג אביי בגמ' שע"י שני כהנים מותר ורק בכהן אחד אסור משום חבילות וכ"כ רש"י. אך חילוק זה לא הביאו הרמב"ם ומשמע ממנו שאפילו ע"י שני כהנים ובפעולות נפרדות יש להימנע ואפשר שהבין שתירוצו של אביי נאמר לדעת ר' שמעון אך לפי ר' יהודה שהלכה כמותו מול ר"ש (עירובין מו ב) שאין משקין שתי סוטות כאחת משום שנאמר בקרא "והעמיד אותה" -שאין להעמיד סוטה אחרת לידה אף בשני כהנים. ואין לנו צורך בטעם חיצוני או טעם מדרבנן שאין עושין חבלות חבלות כשישנו פסוק מפורש בתורה. ודברי ר' יהודה המסתמך על הפסוק נשנו גם בספרי במדבר: "והקריב אותה הכהן"- מיכן אמרו אין משקים שתי סוטות כאחת". כיוצ"ב פס"ר בהל' פרה: "אין שוחטין שתי פרות אדומות כאחת שנאמר "ושחט אותה" ושוב לא נצרך לטעם חבילות כשיש פסוק מפורש בקרא. אך בשאר הדוגמאות שבברייתא- שני עבדים, שתי עגלות שני מצורעין כתב הטעם של חבילות באין פסוק מפורש. וידועה חיבתו שלרבנו למקורות תנאיים מפורשים על פני ברייתות שנראות מאוחרות יותר הגם שנזכרו בתלמוד כתשובתו: "ואמרתי לא נניח תלמוד ערוך (וכוונת רבנו למקורות תנאיים כברייתות תוספתא וספרי- ראה אגרת לר"פ הדיין מהדו' הרב שילת ח"ב עמ' תמג) ונפסוק הלכה ממשא-ומתן של גמרא" (בלאו סי' שמה).
האמוראים בבבל (כי בירושלמי ליתא לדין זה) הרחיבו דין זה גם לענייני ברכות והסיקו (פסחים קב ע"ב) שמטעם זה אין לברך ברכת המזון וקידוש על כוס אחד: "דתרי מילי נינהו", אך לגבי הבדלה וברכת המזון לא העלתה הסוגיה דבר ברור. לדעת הרמב"ם דברי הברייתא שם ביחס להבדלה: "אם אין לו אלא כוס אחד- מניחו עד לאחר המזון"- נדחו, ולכן רשאי לכתחילה להבדיל על כוס ברכת המזון כנהוג בעדתנו כמעשים בכל יום. אך לדעת רש"י והראב"ד (בהשגות) וכך נפסק בשו"ע (רצט, ד) לא נדחתה הברייתא ולכן: לכתחילה- לא יעשה הבדלה על כוס שלמזון ורק אם אין לו אלא כוס אחת יבדיל ויברך עליה ברכת המזון. וכ"פ בשת"ז שם (אך קידוש וברכת המזון לא יעשה על כוס אחת אפילו בדיעבד). מה פשר חילוקו של הרמב"ם בין הבדלה- שכן ובין קידוש-שלא? לדעת הגר"י קאפח אין לחפש הסברים אחרים, שכן הרמב"ם בעצמו ענה את התשובה:"שאין עושין שתי מצות בכוס אחד, שמצות קידוש ומצות ברכת המזון שתי מצות שלתורה הן" (הל' שבת כט,יג) ומשמע לפי זה שהבדלה- מדרבנן. מדוע לא הציעו זאת פרשניו הקודמים? כנראה כי מלשון ההלכה בריש אותו פרק משמע יותר שגם הבדלה לפי רבנו היא מן התורה: "וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה" (שם, הל' א) ומשמע שדין הבדלה כקידוש היום וכן כי טעם זה שלרבנו לא נשמע ממקום אחר ונראה כמחודש. לכן נחתו הפרשנים להסברים אחרים כמו: קידוש הינו על העתיד וברכת המזון והבדלה על העבר (מ"מ). ובאור נאה באר האור שמח בדברי רבנו לפיו הברייתא מתייחסת למציאות בה החל לאכול לאחר שחשכה משיצאה שבת אך טרם הבדיל (בניגוד להלכה שנתקבלה) וא"כ כוס שלמזון מתייחסת לראשית זמן הסעודה שהוא אחר שבת, אך ההבדלה מתייחסת לסוף השבת לכן נחשב כשני עניינים נפרדים והוי חבילות, ולכן רק באין לו כוס אחר יעשה בדיעבד שניהם על כוס אחד. אך ההלכה ברמב"ם מתייחסת למי שהחל סעודתו בשבת והמשיכה אחר צאת השבת וא"כ כוס שלמזון בתום סעודתו מתייחסת לזמן שלשבת כמו גם ההבדלה ואין כאן חבילות.
והנה דעת היד פשוטה (עמ' תתלח) שהבדלה מן התורה גם לרבנו, וכוונת הרמב"ם היא שקידוש וברכת המזון סותרות זא"ז: ברכת המזון- מורה על סיום הסעודה וקידוש שנקבע רק על הסעודה מורה על תחילת הסעודה וכיון ששתיהן של תורה חיובן חל עליו כבר עתה אלא שאין הכוס מתייחד לאחד מהם כיון ששתיהן של תורה, משא"כ הבדלה למרות שגם היא מן התורה, חיובה בא רק לאחר הסעודה שהרי אינו חייב להפסיק סעודתו ולהבדיל(ורק לקידוש מפסיק) ובינתיים כלל לא נוצר החיוב ולכן מתחילה מיועד הכוס לברכת המזון ורק אחר כך חל עליו הזימון להבדלה. אמנם על כך שדין חבילות לא שייך כשאחת מהמצוות מדרבנן בלבד- אין הוא חולק.
והנה פסק השו"ע יו"ד רסה ה שמותר למול שני תאומים בזא"ז וגם לברך "אשר קדש ידיד" פעם אחת. וכן פסק שמותר לברך ברכת חתנים אחת עבור שני חתנים (שו"ע אבה"ע סב, ג) שהרי זו אותה ברכה ממש ומותר לחסוך בברכות וי"א שאף מצווה. מדוע אין בדבר איסור חבילות? המג"א קמז ס"ק יא כתב שרק בשני מוהלים יהיה מותר כמו שני כהנים, אך בערוה"ש הל' מילה הציע: "נראה דמצוה שהיום היא חובתה לא שייך בזה חבילות חבילות שהרי חובת היום הוא וחז"ל לא אמרו רק בסוטות ומצורעים וכיוצא בהם שאינם חובת יום זה דווקא... ושמא תאמר יעשה השנייה לאחר שעה- הא זריזין מקדימין למצות". כלומר למרות שהתינוקות הם גופים מחולקים אין בכך איסור חבילות מהסיבה שהזכיר. ולפ"ז מובן מדוע מותר לשחוט שתי פרות כאחת על ברכה אחת שאע"פ שהם גופים מחולקים אין באכילת בשרם חובה ורק אם ירצה חייב לשחטם. בפועל, כבר נהגו שלא להביא התאומים יחדיו אלא לייחד ברכה לכל נימול ונימול בפנ"ע וכדעת העיטור, וכפי שכתב בשו"ת דרכי נועם יו"ד סי' כז לרב מרדכי הלוי המכונה גם "המליץ", דיין ופוסק בקהיר בן דורו של החיד"א בתשובותיו הבהירות שאין בהן עיקש ופתלתול: "מצאתי דבר זה מפורש בחידושי מוהר"י קאשטרו ז"ל (תלמיד הרדב"ז במאה הט"ז שכתב השגות על השו"ע בשם "ערך לחם" ופשטו הוראותיו בכל גבול מצרים) שכתב על זה- ולא נהגו כן אלא מברך על כל אחד בפני עצמו ועדותו עדות דהוא מארי דאתרא הדין, ולא ידעתי טעם למנהגם דהוי מרבה בברכות לבלי צורך, מה גם דבדין שחיטה הכל מודים דברכה אחת לכולם, ומה נשתנת ברכת המילה? בהמשך תשובתו ענה שחוששים להפסק ולשהות גדולה בין מילה ולמילה לכן עדיף לעשות הפסק מכוון בין הבריתות ולברך על כל נימול ולברך גם שהחיינו פעמיים.
והנה יש לחקור בדין זה (וכבר אמר ר' נחמיה בספרי דברים: "לעולם הוי כונס ד"ת כללים") האם איסור חבילות משום שלא יראו עליו המצוות כמשוי "וממהר לפרק משאו" (רש"י סוטה ותוס' שם ד"ה והא) או כדי "שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה" (תוס' מ"ק ח ע"ב) נפק"מ- והדברים דלקמן הינם רק לשם החידוד:
א. אם עושה שתי מצוות על כוס אחת בזה אחר זה- משום משוי יש כאן אך גריעותא בכוונה לכל מצווה אין כאן.
ב. לדעת מארי קאפח אין אדם יוצא י"ח קידוש דאורייתא שלשבת בתפלת ערבית שלשבת כיון שערבית היא מן התורה שהרי זו התפילה הראשונה שמתפלל אדם ביום שנגרר אחר הלילה ממילא לא ניתן לצאת י"ח שני דאורייתא בפעולה אחת, וזה כעין דין החבילות לשיטת הרמב"ם הנ"ל, והביא מארי לראיה דברי הירושלמי בפסחים שאם אין יין, ש"צ יורד לפני התיבה ואומר ברכה אחת מעין שבע וחותם מקדש ישראל ויום השבת, ומדוע לא יצאו הציבור בתפילת הלחש?- אלא מוכח שאין יוצאים ידי שתי מצוות שלתורה באמירה אחת. לדבריו נפלה קושיית האחרונים היאך מוציא הבעל י"ח את אשתו שחייבת בקידוש מן התורה והוא חייב רק מדרבנן שכן כבר התפלל ערבית (ראה הל' שבת פכ"ט אות יז) לענייננו, כאן לכאורה אין בעיה של כוונה אלא שהדבר נראה עליו כמשוי, וכתבתי רק "לכאורה" שכן בהמשך שם מעיר מארי: "ועוד שאין מטרת שתיהן שוה- שמטרת התפלה עבדות האדם לפני ה' משום ועבדתם ולעבדו, כלומר שהיא מחמת האדם. ומטרת הקידוש אינו מחמת האדם אלא משום קדושת השבת- שהוא דבר שהוא חוץ ממנו"- ומשמע שיתכן שיש גם בעיה בכוונה.
ג. בציץ אליעזר ח"ו סי' י דן בדברי הלקט יושר תלמידו של מהר"י איסרלין ביו"ט שחל במוצ"ש האם מותר לברך על נר של יו"ט בורא מאורי האש של הבדלה או שיש בזה משום חבילות וברור שטעם הכוונה ליתא כאן.
ד. באופן מפתיע אומרת הגמ' בברכות מט א שאין חותמין בברכת המזון בתרתי: בונה ירושלים ומושיע ישראל משום חבילות. אמנם כבר רש"י נראה כמתקשה מה שייך טעם זה כאן, ולכן כתב שכוונת הגמרא שזה רק דומה לדין חבילות ושמא נראה כמשוי אין כאן אך חסרון בכוונת הברכה יש כאן. אך אין הכרח לזה.
ה. בשו"ת כתב סופר או"ח קלט הביא שאין לצאת י"ח משלוח מנות ומתנות לאביונים באותה מתנה משום דין חבילות, כיון ששניהם מדברי קבלה המפורשים במגילת אסתר ולא מדרבנן בעלמא, והרמב"ם "לא בא לאפוקי רק חד דאורייתא וחד דרבנן וכ"ש תרתי דרבנן" אבל בשניהם מדברי קבלה אסור. והנה לטעם של משוי אפשר שבאיסור קל דרבנן לא גזרו משום משוי אך משום שיוכל להתרכז במצווה אחת יש מקום לחשוש גם בדרבנן וכדין העוסק במצווה לשיטת רבנו ששייך גם בדרבנן וכדעת הרדב"ז(ראה פיהמ"ש אבות ב,א ולכן אף משמש את החולה פטור מן הסוכה ראה פיהמ"ש סוכה ב,ד).
מצאתי שבעל תפארת ישראל (לר"י ליפשיץ שהיה איש תורה ומדע) על המשניות (שבת ב,ב) התקשה מדוע לא נאמר בגמרא ש"אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב" משום חבילות אלא משום איסור שריפת קדשים ביו"ט שהרי לכאורה: "ההדלקה לכבוד שבת ויו"ט- הארה היא המצווה, ולגבי שריפת התרומה העברה מן העולם היא המצווה" וא"כ הרי אלו כשתי פעולות נפרדות במעשה אחד שיש להחשיב כחבילות? אך בשאלתו הוא מניח שהדלקת נר ביו"ט היא מצווה- דבר שלעצמו טעון הוכחה ואפשר שאינו אלא מנהג. בדבריו המעניינים הוא מחלק בין עשיית פעולה אחת בעלת שתי תכליות שונות- שמותר כמו הדלקת שמן שריפה ביו"ט שהוא גם נר יום טוב שאסור מטעם אחר ולא מטעם חבילות, ובין שתי פעולות שונות על כוס אחד.
התוספות (פסחים שם) העירו כי "יש נוהגין בחופה מטעם זה שלא לומר שבע ברכות על כוס ברכת המזון אלא מביאין כוס אחר" ומקור הדברים בדעת ר"ת כפי שציין ההגמ"י, אך הוסיפו התוס' שם כי רבינו משולם בן נתן בר פלוגתא מפורסם של רבנו תם שלא קידש את מנהגי מקומו כר' תם:" היה אומר הכל על כוס אחד-דלא דמי לברכת המזון וקידוש דתרי מילי נינהו,אבל הכא חדא מלתא היא דברכת המזון גורם לברכת נישואין". האמנם כפופות שבע ברכות לברכת המזון שבסעודה?(למעט אלו שבמעמד החופה) מלשון הרמב"ם: "בכל סעודה וסועדה שאוכלים שם"(הל' ברכות ב, ט)– נראה לכאורה שכן. אך מהרי"ץ(פעו"צ ח"ג רנב) בצעירותו חשב שלא, ולכן כתב:"שמנהגם היה בעיר צנעא קודם גלותם להתם(גלות מוזע) לעשות מערב שבת אוהל לצל בגן הנקרא "אלגוזה" ומציעים שם כרים וכסתות וכשמשלימים סעודת שחרית הולך החתן עם קרואיו לשם ואומרים שם שירים ותושבחות עד לעלות המנחה ואומרים ז' ברכות כדרך...ואז מתפללים שם. ואח"כ הולכין לסעוד שלישית בבית החתן, למדנו מזה שאומרים שבע ברכות אף שלא בסעודה" עכ"ל. אך כבר העיר מהר"ש הלוי על דבריו:" לכן במקום שנהגו כבר לומר אותן (בלא סעודה) אין מערערין עליהן שכך כתב(מהרי"ץ)בסוף בפירוש אבל במקום דאיכא מנהג, מוכרע ועומד הוא"(שו"ת דברי חכמים אה"ע סי' ד) וכך להלכה נפסק שאין לאמרם בלא סעודה(ברכת משה עמ' קיב וכ"כ בילקוט יוסף וביבי"א). הרמ"א(אבה"ע סב, ט) הכריע לברך בשבע ברכות על שתי כוסות ומרן בשו"ע(שם)כתב:" וי"א שאין צריך, אלא על כוס שלברכת המזון מברך ז' ברכות, וכן פשט המנהג". על משפט זה של מרן תמה החיד"א: "ועינינו הרואות דהמנהג בארץ ישראל ובארץ מצרים להצריך כוס אחר לשבע ברכות"! לכן הסיק: "ויתכן שלרוב קדושתו וטרדת לימודו לא דקדק וסבר שהמנהג כך-ואינו כן"(שו"ת חיים שאל ח"ב סי' לה) וכדבריו נוהגים הספרדים כמפורש בילקו"י הל' חופה וקידושין עמ' שו לחוש לסברת ר"ת שיש בזה משום שתי קדושות על כוס אחת, אלא שמנהגם שהמברך מסיים ברכת המזון ושותק, ואחד אחר מברך שש הברכות בכוס אחר שבידו, ושוב חוזר מברך ברכת המזון ומברך בפה"ג על הכוס שבידו. וכתבו בזה ע"פ המרדכי שכיון שנדחתה ברכת הגפן לאחר המזון ולא קודם לה משום הפסק(שהרי אין אדם מברך בפה"ג ואומר ברכת המזון ואז שותה היין וזה שלא כמו כל הברכות הנסמכות על היין) ממילא נדחתה בפה"ג גם לאחר שש הברכות סמוך לשתייה. אך כל זה שלא כמנהגנו אנו בני תימן, שאנו מברכים בפה"ג קודם ואח"כ שש הברכות, ועוד שמברכים על כוס אחת וכרבנו משולם. אלא שהמנהג להפסיק בקריאת הכתובה בין קידושין לנישואין ולכן מביאים שתי כוסות אחת לברכת האירוסין ואחת לשבע ברכות(וכך ברמ"א אבה"ע שם) ובתימן עשו חופה ושבע ברכות רק בבוקר לאחר ליל הקידושין בוודאי על כוס נפרדת. הנה נשאל מורנו הרב ערוסי אם ניתן לברך את ברכת בשמים על נר שמפיץ גם ריח ואם יש בזה משום "אין עושין חבילות" וענה שמותר-לא רק בגלל שמדובר במילי דרבנן, אלא שהנר מורכב מחומר שעווה ריחני ועליו מברך מיני בשמים ואילו על השלהבת מברך בורא מאורי האש ולא קרב זה אל זה.
ונראה שגם לצאת י"ח קידוש על הכוס שלברית מילה בשבת מותר ואין בזה "חבילות חבילות" וכפי שכתב הרמ"א הל' שבת רעג, ה ונראה כטעם העולה מהט"ז ביו"ד רסה ס"ק י שאין הברכה על כוס המילה חובה ואינה אלא "מצד שאין אומרים שירה אלא על היין" ומשום כך אף די בטעימה וא"צ בשתיית מלוא לוגמיו (פעו"צ ח"ב סי' רסב; ילקו"י) ובאופן כללי מקובל באחרונים שדבר שאינו אלא רשות יחד עם דבר שהוא חובה אין בו משום חבילות.
נחתום בהערה: כידוע מנהג האשכנזים שלא לברך בפה"ג על כוס ברכת המזון שלסעודה שלישית כשהסעודה נמשכה עד לאחר צאת שבת וכן ראיתי פעמים רבות אצל מורנו הר"א ליכטנשטיין זצ"ל. מקור המנהג בדברי המג"א ברצט ס"ק ז שכתב שמי שלא רגיל בכוס אין לו לטעום מכוס של ברכת המזון בסעודה שלישית לאחר שחשכה ויצאה השבת שהרי הוא חייב להבדיל קודם שיאכל והמ"ב הכריע כמותו. אך רבים הפוסקים שדחו דבריו הביאם הרב ביביע אומר ח"ח סי' לג וכ"כ מהרי"ץ בפעולת צדיק ח"ב סי' רסה לדחותם: "ולי עבדו צ"ע מנא ליה לחדת האיי דינא?...הרי לך מפורש בדברי הרמב"ם דהוא חד מן קמיא דס"ל דברהמ"ז אינה טעונה כוס אפ"ה כשמברך ברהמ"ז על כוס מותר לשתותו אף שהגיע זמן קידוש דשבת וכ"ש במוצאי שבת דקיל מקידוש. ועוד נ"ל דאיכא עוד לאקשויי וכי בשביל שאינו נזהר בשאר פעמים להצריך כוס נאסור עליו השתא שלא לשתות?". בתשובה הנ"ל לרב יבי"א כתב להתיר בשופי לשתות וגם לתת לשאר המסובים לשתות והדברים נראים פשוטים. ודחה דברי הרב"צ אבא שאול באור לציון ח"ב פ"כב אות ט שכתב שגם למנהג הספרדים לא יתן המברך על הכוס לאחרים לשתות אלא ישתה לבדו.