ניחושו של אליעזר- בין הרמב"ם לחכמי פרובנס

מהותו של איסור ניחוש לפי הרמב"ם הוא בייחוס משמעות לאירועים חסרי משמעות (אמנם בדברים יח,י נמנה "המנחש" עם אנשי מקצוע מלומדים במלאכתן כמו קוסם ומכשף וראה בעולם התנ"ך לויקרא עמ' 136 שם הובאה טעימה מהאוסף העצום של 55 לוחות טין מלאים באותות ל"קריאה בכבד" שנתגלו בספרייתו של אשורבניפל מלך אשור. מלאכת הניחוש היתה ענף "מדעי" מפותח ביותר בכל הספרות המזרח הקדום ע"ש כמו שגם יוסף שליט מצרים כאילו מנחש בכוסו, ולבן הארמי שמנחש באמצעות אלילי כספו) כך כתב הרמב"ם בהל' ע"ז יא,ד: "אין מנחשין כגוים...כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתי מפי, או נפל מקלי מידי, איני הולך למקום פלוני היום שאם אלך אין חפציי נעשים, הואיל ועבר שועל מימיני איני יוצא מפתח ביתי היום, שאם יצאתי יפגעני אדם רמאי, וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני, וכן אלו שאומרים שחוט תרנגול זה שקרא ערבית (בערב במקום בבוקר), שחוט תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול". על היות עניינים סתמיים אלו אסורים בלאו כמעט לא נחלק אף חכם והם שנויים בספרי שופטים ובגמר סנה' סז,א. אמרתי כמעט כי הרמ"א התיר לחוש לחריגה היוצאת מגדר הרגיל כמו תרנגול שקרא בקול דומה לעורב שמותר לשחטו מבלי להזכיר דבר בפה מדוע עושה כן וכתב "וכן הוא המנהג" וראה בגר"א שהעיר עליו:"ודבריו קשין כחומץ לשינים לגנוב דעת המקום". וע"פ פסק זה התיר בס' חשוקי חמד לאדם שכרטיס הטיסה שלו נשרף באופן חריג בעיניו- שלא לטוס. בס' נגד אפיון ליוספוס עמ' לד הוא מספר על לוחם אמיץ וצלף מקצועי מאין כמותו בשם משולם שהתהלך עם שיירה רומאית וכשראו צפור אחת בדרכם (יש להניח שהיה עוף דורס) עצרו כולם בהוראת "המנחש" שהחל בניחושיו. הוציא משולם את קשתו ופגע בציפור ואמר אם הצפור לא ידע להיזהר מקשתו של משולם היאך אנו נאמין בו שיורנו העתידות?

והנה בחולין צה,ב מסופר על האמורא החשוב רב שיצא לבקר את חותנו רב חנן. כשהגיע לנהר, בדיוק הגיעה מעבורת אמר- זהו יום טוב! כשהגיע- הציץ במטבח וראה את הבשר המיועד לסעודה כשהוא תלוי (כנראה בצורה לא מכובדת) סופו שאת אותו בשר לא אכל והגמ' שאלה מדוע אם משום שניחש- והרי רב בעצמו אמר: "כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש"! אלא משום שלא רצה ליהנות מסעודת הרשות(הל' דעות ה,ב ופסחים מט,א בהרחבה ע"ש). וממשיכה הגמ' רב בדיק במעבורת שמואל בדיק בספרא ר' יוחנן היא בודק בתינוק ומסופר שלאחר פטירת רב רצה ר' יוחנן לראות את פני רבו החדש בבבל (לאחר ששמואל הרשים את ר' יוחנן כששלח לו י"ג גמלים הנושאים את תשובותיו ההלכתיות בעניינים סבוכים של טרפיות הבשר (לשון גוזמא) ואמר ר' יוחנן "יש לי רב בבל אלך ואראהו!") וכשבא לצאת אמר לילד תאמר לי את פסוקך והילד קרא הפסוק בשמואל כח,ג:" ושמואל מת" והבין ר' יוחנן שכבר אין טעם ללכת (באופן מוזר אומרת הגמ' שבאמת שמואל לא מת אלא שאמרו לו כן כדי שלא להטריחו להגיע לבבל. והשווה למסופר על ר"ג בברכות כח,א שחשש שמנע תורה מישראל בדרישתו שרק מי שתוכו כברו יכנס לביהמ"ד, והראו לו בחלומו כדים גדולים מלאים באפר לרמוז שלא היה מי שראוי ללמוד ואומרת הגמ' שאין זה נכון אלא הראו לו כן רק כדי שלא יצטער).וממשיכה הגמ': "ר"ש בן אלעזר אומר: בית תינוק ואשה, אף על פי שאין נחש- יש סימן. אמר ר' אלעזר: והוא שהוחזק הסימן שלש פעמים שנאמר "יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו עלי היו כולנו". והנה ממשיך הרמב"ם בהלכה הבאה ופוסק את דברי הגמ' בחולין:"מי שאמר דירה זו שבניתי סימן טוב היתה עלי, אשה זו שנשאתי ובהמה זו שקניתי מבורכת היתה, מעת שקניתיה- העשרתי, וכן השואל לתינוק אי זה פסוק אתה למד? אם אמר לו פסוק מן הברכות ישמח ויאמר זה סימן טוב! כל אלו וכיוצא בהן מותר הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה- הרי זה מותר"(וראה מו"נ ג,לז והערה 53 שגם לומר דברים אלו המותרים זה הבל). א"כ רבנו טוטאלי מאד בדרישתו שאין לראות בשום מאורע או התרחשות רמז או סימן לעתידות ואפילו לא לחוש לו אלא רק ביחס לעבר ותו לא. ברור שרבנו לא יתנגד לעניינים סימבוליים בלתי מעשיים כמשיכת המלכים מבית דוד על המעין (הל' מלכים א,יא) לרמוז שתמשך מלכותם, או לסימנים הנהוגים בר"ה. וכדי שלא לומר שר' יוחנן עבר על איסור ניחוש יתרץ רבנו שהוא נמנע לרדת לבבל לחזות בשמואל לאחר שברר שאכן שמואל נפטר ולא סמך על דברי הילד. או שיתרץ כמקבילה לסיפור בירושלמי (שבת ו,ט) שממנו אפשר להבין שר' יוחנן אכן ירד לבבל:"רבי יוחנן ור"ש בן לקיש הוו מתחמדין מיחמי אפויי דשמואל אמרין נלך אחר שמיעת בת קול עברון קומי סידרא (לימוד הפרשיות) שמעון קליה דטלייא "ושמואל מת"- וסיימון (וראו בזה סימן) וכן הוות ליה". לפי רבנו צ"ל שאכן אליעזר עשה פעולת ניחוש (והשווה לתענית ד,א שלשה שאלו שלא כהוגן ביניהם אליעזר) אלא שבני נח מותרים בניחוש ואינו אסור עליהם ככישוף שהוא סרך ע"ז (הערת מארי אות יב) זאת לעומת יונתן בן שאול שלא הזכירו רבנו כמנחש לפי שהתנאי שעשה היה סביר ברמה הטקטית לכן א"ז ניחוש כלל כפי שציינו רבים. אמנם אם הסימן הוא רק ביחס לעבר אין צורך שתהיה לו חזקת ג' פעמים שהרי ממילא אינו שום פעולה, ולכן לא הביא רבנו דרישה זו בהלכותיו (היד פשוטה). ומה שמסופר על רב שלא עבר על איסור ניחוש הכוונה היא שכלל לא נתכוון לניחוש אלא רק שמח על המעבורת שנזדמנה לו.

שיטת רוב הפוסקים

הכס"מ הרגיש בקושי שבפירוש רבנו לסוגיה בחולין ולכן הביא את דברי הר"ן שניחוש אליעזר בא רק ללמדנו מהו אופן הניחוש האסור בדברי הבל כשועל או מקל כלו' ניחוש שאתה לגמרי סומך עליו בעיניים עצומות כפי שסמך אליעזר, ולא שאליעזר או יהונתן בן שאול הצדיקים שגו חלילה (זה כמובן תואם את פשטי המקראות שגם הרמב"ם ידעם). אך גם דברים אקראיים וחסרי חשיבות לכאו'- (אך לא הבלים!) יכולים להוות סימן ולכן "רב בדיק במברא- לא שיהא תולה מעשיו עליה אלא שהיה לוקח בה קצת סימן לעצמו" (וכ"כ בדרשותיו דרוש י"ב). ובדומה לכך כתב רש"י:"סימנא בעלמא הוי מיהא דאי מצלח בסחורה ראשונה אחר שבנה בית (ולכאו' אין קשר רציונאלי בין השניים) או שנולד התינוק או שנשא אשה סימן הוא שהולך ומצליח ואי לא- אל ירגיל לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח" וכ"פ השו"ע סי' קעט,ד. וכמובן לפי הרמב"ם כ"ז אסור.

פירושם של חכמי פרובנס (דרום צרפת) לסוגיה

מהר"י קאפח התקשה בדברי הראב"ד בהשגותיו כאן שהסוגיה בחולין לא לעניין איסור והיתר נאמרה, והציע שמא היתה לראב"ד גרסה אחרת בתלמוד. הר"א סמט (עיונים לפ"ש שופטים סדרה ב') הראה יפה שע"פ דבריו המפורשים של רד"ק בפי' לסיפור יהונתן הנ"ל והמאירי לסנה' נוכל להבין כוונת הראב"ד כי ג' חכמים פרובנסיאליים אלו זהים בפירושם את הסוגיה ע"פ מסורת חכמי דרום צרפת (ומעניין שרד"ק והמאירי ראו ברמב"ם את רבם המובהק בתחום המחשבה), לאמור: אם אדם קובע סימן מראש כמו אליעזר ויונתן וסימן זה אכן קורה הרי שהוא רשאי לראות בו אות מהשמים. וכך יש להבין דברי התלמוד: "כל נחש שאינו כאליעזר (כלומר שלא נקבע כסימן מראש קודם שיקרה) אינו נחש- כלו' אין ראוי לסמוך עליו כי אין לראות בו אות מה'. אך מקרה שארע ג' פעמים אע"פ שלא נקבע מראש יש לראותו כסימן וראוי לחוש לו. וכך יש להבין שאלת הגמ'- רב לא אכל מהבשר מדוע? הרי לא היה כאן סימן שהוא קבע מראש ביחס לבשר- אלא במקרה ראה את הבשר תלוי בצורה לא מכובדת. לפי תפיסה מעניינת זו:"העתידות יגלו בפנים שונים וכבר תהיה לפעמים הודעה חלושה מושפעת מהשם יתברך" (רלב"ג) ונראה שזו כוונת ר"א בירושלמי שם שאע"פ שניחוש אסור: "הולכין אחר שמיעת בת קול" וע"ש כל המסופר שם. כלו' סימנים שקובע אדם לעצמו מראש הם בגדר בת קול- הודעה חלושה מאת ה' המדריך אותו באמצעות סימנים אלו בידיעת העתיד או בהכרעת התלבטות שיש לו. לפי גישה זו רשאי האדם ואף ראוי לו, לפתח ערוצי תקשורת אישיים עם ה' כדי לזכות בהדרכה אישית מאיתו. זוהי כמובן השקפה שונה מאד מזו של הרמב"ם שדורש מהאדם התבוננות שכלית ומושכלת מאד על המציאות, לא דמיונית. אך קשה לבטל השקפה זו במחי יד בהיותה נפוצה בספרות חז"ל ובספרות ההלכתית לדורותיה ואיש איש ימצא לעצמו את מסילותיו בדרך העולה בית אל.