מעשה ברבי יוחנן גדול חכמי ארץ ישראל שפגש את אחיינו הצעיר שהתייתם מאביו, סיפור המעשה מופיע במסכת תענית (ט,א) ובו מתוארת שיחה מעניינת שהתנהלה ביניהם. רבי יוחנן שאל את הילד הצעיר מה למד באותו יום ותשובת הילד הייתה שלמדו את הפסוק "עשר תעשר". הילד ידע גם את דרשת חז"ל מהפסוק – עשר בשביל שתתעשר! וכששאל אותו רבי יוחנן ומניין לך שבאמת המעשר יזכה להתעשר ענה הילד תשובה חדה – נסה בעצמך. רבי יוחנן הקשה על הילד: האם מותר לנסות את הקב"ה? והלוא ישנו פסוק מפורש בספר דברים (ו, טז) שבו מזהירה התורה שלא ננסה את ה' כפי שניסו בני ישראל במסה. ענה לו הילד שרבו לימדו שבמצווה זו של מעשר אין איסור לנסות את הקב"ה שכן אחרון הנביאים מלאכי התיר את הדבר. בימיו שהיו ימי תחילת הבית השני היה משבר כלכלי קשה והנביא מלאכי העביר מסר לעם שהקב"ה מודיע שהאפשרות לשיפור מצבם נמצאת בידיהם: שובו אלי תחילה ואחר כך אשוב אליכם ואושיע אתכם (ג,ז). הוא גם מדריך אותם מהו הצעד שעליהם לעשות לקראת ה' - הבאת המעשר והתרומה מכל יבוליהם אל בית האוצר כדי שיהיה טרף בבית ה'. כאן מוסיף הנביא להכריז: "ובחנוני נא", אתם יכולים להעמיד את הצעתי במבחן ותראו שאפתח לכם ברכה גדולה מארובות השמים וכפי שפירשו חז"ל עד שיבלו שפתותיכם מלומר די.
הרמב"ם פסק בהלכות יסודי התורה (י,ה) את הפסוק מספר דברים שאוסר לנסות את הקב"ה, ולפי דעתו מדובר באיסור רק כשמדובר בנביא אמת, כלומר אדם שידוע כתלמיד חכמים והוכיח את עצמו פעמים רבות שהוא נביא אמת עד שהתבררה אמתות נבואתו לכול (ובדומה לכך מי שנביא אמת אחר העיד עליו שהוא נביא אמת). זה היה מצב הדברים במסה ומריבה (שמות יז,ב), שם העם הגיע לרפידים לאחר שמשה עשה את עשרת המכות במצרים, הוציא אותם ממצרים ובקע להם את הים עד שהאמינו בה' ובמשה עבדו. כך גם במדבר המתיק להם את מי מרה והוריד להם מן בצורה ניסית ובכל זאת למרות שכבר התבררה להם נבואתו, כשהגיעו לרפידים וחסרו להם מים לשתות, הם לא הסכימו להמשיך במסע עד שהגיעו לצמאון ממש. משה צעק אל ה' שהורה לו לקחת את זקני העם עם מטהו ולהמשיך עמם לתחנה הבאה בהר חורב. רק שם לעיני הזקנים משה היכה בצור ורק הזקנים זכו לראות את נס בקיעת המים מהצור. המים הגיעו עד לרפידים ובהמשך הגיע כנראה כעונש גם עמלק. לדעת הרמב"ם רק כשברור שמדובר בדבריו של נביא אמת קיים איסור לפקפק בדבריו (בדומה למעשה קורח).
ישנם פוסקים שבעקבות המעשה של רבי יוחנן הרחיבו את האיסור לנסות את ה' ולדעתם גם עשיית מצוות בדרך של ניסוי שיבחן אם הדבר משתלם והחיים יהיו טובים יותר גם היא אסורה (המאירי בתענית, ספר החינוך ועוד), שהרי ידוע שעיקר שכר המצוות אינו בעולם הזה (הוא רק חצייה של התמונה) וכל טובה שאדם משיג בעולם הזה מהמצוות שהוא עושה היא רק מעט מהרווחים שיש לקיום המצוות (פירות בלבד).
למרות שהרמב"ם לא כלל זאת במצוות "לא תנסו" ברור שגם לדעתו לא נכון שאדם ינהג כך בין אם בגלל שאינו מבין כראוי מה טוב בעבורו ובין בגלל שעיקרו של השכר ניתן בעולם הבא (אבות ד, כא-כב) ובעיקר בגלל שעשיית המצווה צריכה להיות בסופו של דבר עשייה לשמה (הלכות תשובה פרק י'). הרמ"א ציין בשו"ע את המחלוקת הזו בהלכות צדקה (יו"ד רמז,ד) וכתב שהצדקה מעשׁרת ואסור לנסות את הקב"ה כי אם בה. הוא גם הוסיף שיש שטענו שרק בנתינת מעשר (מהיבול החקלאי) מותר לנסות את הקב"ה אבל לא בצדקה אחרת שכן הנביא מלאכי דיבר על מעשרות התבואה. להגבלה זו יש גם סיוע מהגמרא במסכת שבת (קיט, א) שם תיארה הגמרא מה הזכות שבגללה זכו אנשים בעושרם. עשירי ארץ ישראל זכו בגלל שהקפידו על מעשרותיהם, עשירי בבל זכו בכך שכיבדו את התורה (כנראה תמכו בישיבות בבל שהיו מרכזי התורה) ועשירי שאר הארצות זכו בעושרם על שכיבדו את השבת. משמע שרק בארץ ישראל קיימת הברכה שהמעשר מתעשר. גם הבטחה זו לא נמצאת בדברי הרמב"ם בהלכותיו ("קובץ" על הל' יסודי התורה ומאירי תענית ט,א) וכנראה שהבין אותה בדומה לשאר הבטחות התורה שמותנות בדברים נוספים ולא תמיד מימושם נעשה בצורה שגלויה ומובנת לנו בכל דיוקה. שאלתו של רבי יוחנן אינה מהווה ראייה שכן ניתן להבינה כמכוונת לבחון את יכולתו והבנתו של התלמיד ולא כפסיקה גמורה שזהו פירוש הפסוק והמצוה. עם כל זאת במישור המעשי הכול מודים שמצות הצדקה מצוה חשובה עד מאוד, הכול מודים שיש שכר גדול לעושי מצוה והכול מודים שלא מן החוכמה לחפש אחר גמולה של מצוה תיכף לעשייתה שכן פעמים רבות טובתם של הדברים עמוקה היא ונסתרת ותמיד היא שלמה ומשתלמת.