המאמר נכתב ע"י ר' ישי דניאלי חבר בית המדרש בכולל "המישר" בת-ים
בירור סוגיה בעניין נטילת ידים שהרי היא ככל המצוות שמברך עליהם עובר לעשייתן, דהיינו קודם לעשייתן, הילכך אחר שמילא הנטלה מים בעודה בידו יברך 'על נטילת ידים' ואח"כ יטול.
ענף א
גרסינן בפסחים (ז:) דכולי עלמא מיהא, מעיקרא בעינן לברוכי, מנלן? - דאמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. מאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא? אמר רב נחמן בר יצחק: דאמר קרא "וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי". אביי אמר: מהכא, "והוא עבר לפניהם". ואי בעית אימא: מהכא, "ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם". בי רב אמרי: חוץ מן הטבילה ושופר. בשלמא טבילה - דאכתי גברא לא חזי, אלא שופר מאי טעמא? וכי תימא: משום דילמא מיקלקלא תקיעה. אי הכי - אפילו שחיטה ומילה נמי! - אלא אמר רב חסדא: חוץ מן הטבילה בלבד איתמר. תניא נמי הכי: טבל ועלה, בעלייתו אומר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה.
מבואר שכלל זה הוא כלל גמור שאין עליו חולקים (דכולי עלמא מיהא וכו') והוא חל על כל המצוות חוץ מן הטבילה מפני שלפני הטבילה האדם אינו ראוי לברכה, ואין שום מצווה שמותר לברך לאחריה. גם בהוה אמינא הגמרא לא הביאה שום אפשרות אחרת רק מצות תקיעת שופר, חשבנו אולי גם היא יוצאת מן הכלל ויברך לאחריה,[1] ודחינו שאם הטעם שיש חשש שמא יתקלקלו התקיעות א"כ יש לומר כן בכל המצוות. אלא אמר רב חסדא: חוץ מן הטבילה בלבד איתמר. כלומר למסקנת הגמרא אין ולא תהיה מצוה אחרת מטבילה שיהא מותר לברך לאחריה בלבד איתמר.[2]
והנה נחלקו רבותינו הראשונים באיזה טבילה מיירי, לדעת רש"י מדובר בטבילת בעל קרי: דאכתי גברא לא חזי - כגון טבילת בעלי קרי, דקיימא לן בברכות (כ:) שאסור בדברי תורה ובברכה, דעזרא תיקן טבילה לבעלי קריין לדברי תורה, ומשום ההוא טבילה תקון בכל הטבילות ברכתן לבסוף.
אבל הרי"ף (ד.) כתב: ומפרשי לה רבנן דבטבילת גר בלבד, אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואחר כך טובלין, דהא קיימא לן נדה קוצה לה חלתה ומחייבא לברוכי להפריש חלה. ותנן נמי זב שראה קרי ונדה שפלטה ש"ז צריכין טבילה טעמא דראה קרי ופלטה ש"ז הא לא ראה קרי ולא פלטה ש"ז קורין ומתפללין ואין צריכין טבילה.
נראה שנקודת המחלוקת אינה דוקא על סיבת הטבילה בלבד שהרי רש"י עצמו גם מודה שגר מברך אחר הטבילה, והרי"ף היה מודה לכאורה בשעת הגזירה שיברך אחר הטבילה שהרי אסור לו לברך לפני כן. אלא כך הוא הענין רש"י סבר דאמרינן לא פלוג "ומשום ההוא טבילה תקון בכל הטבילות ברכתן לבסוף" והרי"ף סבר דיינו לבטל עובר לעשייתן ולעשות כן בטבילת הגר שאין שם אפשרות אחרת, לא נבוא ונוסיף על זה גם מי שיכול לברך לפני.
ועוד שהרי 'בטלוה לטבילותא' (ברכות כב.) ובעל קרי מותר בברכות א"כ יוצא לפי רש"י שבימינו אין מניעה לברך לפני הטבילה חוץ מטבילת הגר, אילו רש"י לא היה סובר לא פלוג. וכן כתב הר"ן (ד. בדפי הרי"ף הובא בב"י יו"ד סי' ר): אבל האידנא דקי"ל דבטלוה לטבילת בעל קרי כדאיתא בפ' מי שמתו (דף כב:) לא מתוקמא אלא בטבילת גר בלבד דאכתי גברא לא חזי דמל ולא טבל כאילו לא מל ואינו יכול לומר אקב"ו.
וכתבו התוספות (שם ד"ה על): אומר רבנו חננאל בשם הגאון דוקא בטבילת גר דלא חזי קודם טבילה דלא מצי למימר וצונו דאכתי נכרי הוא אבל שאר חייבי טבילה כגון בעל קרי וכיוצא בו מותר לברך כדאמרינן בפ' מי שמתו (כב.) נהוג עלמא כתלתא סבי כר' יהודה בבעל קרי שיכול להתפלל ולברך וללמוד קודם טבילה. אעפ"כ אומר ר"י דאין לגעור בנשים שמברכות אחר הטבילה כיון דאיכא טבילת גר דלא מצי לברך לא חילקו. וכו'. וי"מ דבכל טבילות קאמר דגברא לא חזי דקודם שירד למים אינו צריך לברך דילמא משום ביעתותא דמיא מימנע ולא טביל ואחר שיורד אז הוא ערום ואסור לברך משום דלבו רואה את הערוה.
לסיכום ישנם בתוספות שלש דעות:
א. רבנו חננאל בשם הגאון ס"ל שצריך לברך תמיד לפני הטבילה חוץ מטבילת הגר.
ב. דעת ר"י שהלכה כדברי ר"ח, אבל הנשים שמברכות אחר הטבילה [כרש"י] אין לגעור בהם, מאחר שמצינו לענין מצוה זו מצב שמותר לברך אחר הטבילה.
ג. דעת היש מפרשים שהסוגיא מיירי בכל הטבילות, א"כ מהו 'דגברא לא חזי'? 'דילמא משום ביעתותא דמיא מימנע ולא טביל' ואח"כ הוא ערום ולא יכול לברך, לכן יברך אחר הטבילה.
הרמב"ם (הלכות ברכות פרק יא הלכה ז) פסק כרבנו חננאל והרי"ף: אין לך מצוה שמברכין אחר עשייתה אלא טבילת הגר בלבד שאינו יכול לומר אשר קדשנו במצותיו וצונו שעדיין לא נתקדש ולא נצטוה עד שיטבול, לפיכך אחר שיטבול מברך על הטבילה מפני שהיה דחוי מעיקרו ולא היה ראוי לברך.
הרא"ש (פסחים פרק א סימן י) הביא את דברי ר"י. וכשכתב הלכות נדה בקיצור כתב שתברך כשהיא לבושה בחלוק ואח"כ תפשוט חלוקה ותטבול.
ומכיון ששלושת עמודי ההוראה בדעה אחת, פסק מרן בשולחן ערוך (יורה דעה סימן ר ס"א): כשפושטת מלבושיה, כשעומדת בחלוקה, תברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה, ותפשוט חלוקה ותטבול; ואם לא ברכה אז, תברך לאחר שתכנס עד צוארה במים; ואם הם צלולים, עוכרתן ברגליה ומברכת.
אבל הרמ"א כתב כהיש מפרשים: הגה: ויש אומרים שלא תברך עד אחר הטבילה, וכן נוהגים שלאחר הטבילה, בעודה עומדת תוך המים, מכסית עצמה בבגדה או בחלוקה, ומברכת.
ענף ב'
ועל פי פירושו של ר"י באים התוספות והרא"ש לדון בברכת נטילת ידים, שהרי ישנם נטילות שא"א לברך לפניהם מפני שהידים מלוכלכות אם מבית הכסא[3] (תוס') אם בשעה שקם ממיטתו בבוקר (רא"ש) ואינו ראוי לברכה, ועל גבי הנחה זו נבנה הבנין דאמרינן לא פלוג, מעתה אפילו ידיו נקיות נהגו לברך אחר נטילה.
וז"ל התוספות (שם): אעפ"כ אומר ר"י דאין לגעור בנשים שמברכות אחר הטבילה כיון דאיכא טבילת גר דלא מצי לברך לא חילקו. וכן בנטילת ידים לא חילקו בין נטילה של אחר בית הכסא דלא מצי לברך קודם. ולכן: נהגו העם לברך כל שאר ברכת ידים לאחר נטילה.[4]
סברו בעלי התוספות שאחר שיצא מבית הכסא צריך ליטול ידיו בברכה[5] והרי בנטילה כזו ודאי שהידים מטונפות מבית הכסא וא"א לברך לפני הנטילה ומזה למדו לכל הנטילות[6]. ואולם דעה זו שצריך לברך על נטילה של בית הכסא, נדחתה ע"י הפוסקים[7] ופוק חזי. ומפני זה נקט הרא"ש (שם) נטילה אחרת שצריך לברך אחריה:
ור"י מפרש דאין למחות בנשים שמברכות אחר טבילה ולא קודם כיון דאיכא גר דלא מצי לברך עד לאחר הטבילה לא פלוג. והאי טעמא נמי שייך בנטילת ידים שנהגו לברך אחר הנטילה לפי שבבקר כשידיו מלוכלכות לא מצי לברוכי עד אחר הנטילה לכך נהגו לעשות כן אף בנטילה דסעודה.
ויש להקשות על דבריו מהגמרא (ברכות ס:) כי מתער, אומר: אלהי, נשמה שנתת בי טהורה וכו', כי שמע קול תרנגולא, לימא: ברוך אשר נתן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה. כי פתח עיניה, לימא: ברוך פוקח עורים וכו'. כי מעטף בציצית, לימא: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית. כי מנח תפילין וכו'. כי משי ידיה, לימא: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים. ע"כ. מוכח להדיא שאין כל מניעה לברך שום ברכה כשמתעורר בבוקר קודם שיטול ידיו, וזה כולל גם את ברכת הנטילה שמותר לברכה אחר שיעור משנתו.
יתרה מזו הרי הרא"ש עצמו (ברכות פרק ט סימן כג) כתב על דברי הגמרא: מיהו מלשון שסדרם הגמרא משמע שיכול לברך כל אלו הברכות קודם נטילת ידים וזהו סעד לדברי שלא תקנו נטילת ידים אלא לק"ש ולתפלה. וצ"ע.
הגע בעצמך אדם שרוצה לאכול ולשתות הרי הוא מברך כל הברכות כרגיל, או בליל שבת שמברך לפני הסעודה ברכות של קידוש, אבל אח"כ כשרוצה ליטול ידיו, כאן פתאום הוא אינו יכול לברך קודם הנטילה משום שאין ידיו נקיות, תימה מאי שנא ברכת נט"י משאר ברכות.
ובענין זה נשאל הרשב"א:[8] ומה שכתב הרמב"ן ז"ל דברכת נטילת ידים עובר לעשייתן כשאר מצות. וכתב מר תמה אני על זה אם מזוהמות פסולות לברכה כ"ש מטונפות?
והשיב: ואני אומר כי דברי הרב נכונים הם. ומה שאמרו ידים מזוהמות פסולות לברכה. לא אמרו אלא לברכת המזון ולמי שנוטל את הכוס לברכה. הא לברכות דעלמא לא אמרו אדם מעולם. ואדרבה אמרו (חולין קו.) הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח. וכו'. וסתם ידים כשרות לברכה ולתלמוד תורה. וכו'.
וכ"ד רב האי גאון בתשובת שאלה:[9] ששאלתם הא דתנו רבנן כל המצות כלן מברך עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה. מי שהיו ידיו מטונפות ובקש לרחוץ ידיו ולאכול אימתי מברך ענ"י קודם שירחץ ככל המצות או לאחר שירחץ. כי ראינו מקצת חכמים מדמין אותו לטבילה ואומרים אפי' גברא דחזי וטהור כגון שידיו מטונפות מוטב לו שירחץ ידיו ויהיה בנקיות ויברך ממה שיהיו מלוכלכות. ומקצת חכמים אומרים לא תהא אלא מקודם ככל המצות שהברכה עובר לעשייתן ילמדנו אדוננו היאך. והשיב: כך אנו רואין שכל לכלוך וטינוף שאין מעכב את התפילה אף נט"י אינה מעכבת ומברך ענט"י כאשר כתבתם שמברך על המצות כלן עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה בלבד.
וכ"כ בספר המקצעות[10] וששאלת לענין נטילת ידים וברכת נט"י אימתי אם קודם נטילה או אח"כ כך ראינו לרבותינו שמברכין כשמנטל השמש מים על ידיו ואם אין לו שמש מברך בשעה שמתחיל ליטול. והקשינו ואמרנו הלא נטילה זו דומיא דטבילה היא ועדיין אין ידיו טהורות והאיך יכול לברך ולהזכיר שם ועדיין טמא? ומצינו בפירוש שכל הברכות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה בלבד כדתניא טבל ועלה בעלייתו אומר אקב"ו על הטבילה. ומפרקינן היינו טבילת גר ושפחה דאכתי גברא דחוייא הוא ולא חזי הוא וכו' לפיכך מקדימין לגר טבילה לברכה אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואח"כ טובלין כדגרסינן נדה קוצה לה חלה כו' ומברכת אקב"ו להפריש חלה ואחר כך קוצה חלתה ושורפת. הלכך מברך קודם על נטילת ידים ואח"כ הוא נוטל וכן פי' רבינו חננאל בר חושיאל זצ"ל וכן ראינו לרבותינו הגאונים שעושין כן.
וכ"כ בספר האשכול (אלבק הלכות נטילת ידים דף יט:) וכשנוטל ידיו מברך על נטילת ידים כדרך כל המצות שמברך עליהם עובר לעשייתן. שכל טנוף שאינו מעכב את התפלה אינו מעכב ברכת נטילת ידים.
וכן מוכח מדברי הרא"ש שהבאנו לעיל שלא תיקנו נט"י אלא לתפילה בלבד אבל שאר ברכות יכול לברכם בסתם ידיים בלא נטילה.
ענף ג'
ואחר כל זה גם אם היה הכרח כזה או אחר בנטילה מסויימת לברך אחר הנטילה כיון שידיו אינם ראויות לברכה כגון שידיו מלוכלכות מבית הכסא ורוצה ליטול ידיו לסעודה, מ"מ מי הכריחנו להעתיק דוחק זה גם לכל שאר הנטילות שהידים נקיות בטענת 'לא פלוג'.
וראיה לדבר מהגמרא ברכות (נא.) בעו מיניה מרב חסדא: מי שאכל ושתה ולא ברך - מהו שיחזור ויברך? - אמר להו: מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף? אמר רבינא: הלכך, אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך, דתניא: טבל ועלה, אומר בעלייתו: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה. ולא היא, התם - מעיקרא גברא לא חזי, הכא - מעיקרא גברא חזי, והואיל ואידחי אידחי.
וכתב על זה המאירי בבית הבחירה (שם): התחיל לאכול ולא בירך המוציא ולא גמר סעודתו עדיין מברך המוציא בשעה שנזכר, ואם גמר סעודתו הואיל ולא בירך אינו מברך המוציא בשעה שנזכר. ויש אומרים שאף אם גמר סעודתו הואיל ולא בירך מברך המוציא, ואין הדברים נראים כלל, ואף על פי שבטבל ועלה בעלייתו אומר אשר קדשנו וכו' על הטבילה, לא בשוכח נאמרה אלא באדם שלא היה ראוי לברך תחלה כגון גר אבל כל שהיה אפשר לו לברך ולא ברך הואיל ונדחית ברכתו תדחה.
וכך הם דברי רבינו יונה (על הרי"ף ברכות דף לז:) דהתם לא היה ראוי מתחלה לברך ולפיכך מברך אחר שטבל, אבל בכאן שהיה ראוי לברך מתחלה והיה לו לברך קודם כדאמרינן כל המצות כולם מברכין עליהם עובר לעשייתן ונדחה שלא בירך אינו חוזר ומברך.
כלומר במקום שהיה ראוי לברך קודם, ונדחה ולא בירך, נדחה לגמרי ואינו יכול עוד לברך. הילכך גם לדעות שאין לברך לפני הנטילה צריך לומר דכל מקרה לגופו ותלוי בנקיות ידיו ואין מקום לומר 'לא פלוג' לברך אחרי הנטילה במקרה שידיו נקיות, שהרי בפעם ההיא היה ראוי לברך לפני ואם לא בירך נדחה והואיל ואידחי אידחי - אינו יכול לברך עוד.
ובאמת דעת כמה מן הראשונים דהכל תלוי אם ידיו נקיות אם לאו: כתב הריטב"א ז"ל, דמי שידיו נקיות ורוצה לאכול פת שצריך נטילת ידים. וכיון שידיו נקיות מברך הברכה קודם שיטול ידיו, שכל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן.[11] וכעין זה בשו"ת הרשב"א שהבאנו לעיל.
וכך מוכח מדברי הזוהר (במדבר פרשת בלק קפו.): תווהו יתבו נטלו ידייהו וכריכו רפתא, ר' יהודה הוו ידוי מלוכלכן ונטיל ידוי ובריך עד לא נטיל, א"ל (הינוקא) אי תלמידי דרב שמעיה חסידא אתון לא הוה לכו לברכא בידים מזוהמות. עכ"ל. מוכח דבסתם ידיים צריך לברך קודם שנוטל ורק אם ידיו מלוכלכות מברך אח"כ.
בר מן דין שכל דבריו של ר"י אינם לכתחילה רק דאין לגעור בנשים שעושות כן, ואיך אפשר ללמוד מכאן לעשות מעשה לכתחילה.
ועוד הרי לדעת מרן שהבאנו לעיל אין הלכה כדברי ר"י אלא כדברי הרי"ף והרמב"ם דאזלינן כוותייהו, ואיהו לא סברי 'לא פלוג' כלל אפילו בטבילה אחרת, כ"ש לא ללמוד ממנה לדברים אחרים.[12] א"כ אין כאן שום בסיס ללמוד ממנו, וכיון שנפל היסוד נתרועע כל הבנין.
נמצנו למדין שאין ללמוד נטילה מטבילה, ואין ללמוד מהן לשאר הנטילות. וכל נטילה לפי הענין:
א. א"א ללמוד מנט"י של אחר בית הכסא כיון שהדעה שצריך ליטול ידיו בברכה נדחתה מהלכה.
ב. א"א ללמוד מנט"י שחרית שהרי אין כל מניעה לברך שום ברכה בבוקר כשיעור משנתו.
ג. א"א ללמוד מדברי ר"י לעשות כן לכתחילה אחר שהוא כתב דאין למחות.
ד. גם אם היה מצב במקרים מסויימים שצריך לברך אחר הנטילה אין ללמוד מזה לשאר הנטילות.
ה. כל הלימוד מטבילה הוא לדעת ר"י אבל בשלחן ערוך לא נפסק כמותו.
ענף ד'
בהמשך דבריהם מביאים התוספות טעם אחר שיהיה מותר לברך אחר הנטילה: מיהו בנטילה יש טעם אחר לברך אחר נטילה קודם ניגוב כדאמרינן (סוטה ד:) האוכל לחם בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא. וכ"כ הרא"ש (ברכות פרק ז סימן לד): ועוד איכא טעמא לנט"י דאחר נטילה נמי מיקרי קצת עובר לעשייתן כל זמן שלא נגב ידיו דאמרינן בפ"ק דסוטה (ד:) כל האוכל בלא ניגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא.
הכי גרסינן שם (סוטה ד:) אמר רבי אבהו: כל האוכל פת בלא ניגוב ידים - כאילו אוכל לחם טמא, שנאמר: ויאמר ה' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא וגו'.
ופרש"י כל האוכל בלי ניגוב ידים - דבר מאוס הוא וחשוב כטומאה שנאמר ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא אלמא דבר מיאוס קרי טומאה.
אבל רבנו חננאל[13] פירש: שהמים מכשירים האוכלים והפירות לטומאה ואם לא ינגב ידיו בטוב תצא הלחלוחית שבידיו להפת ויוכשר לטומאה שנא' ככה יאכלו בני ישראל פי' כמו העכו"ם.
והנה לשתי הדעות אין שייכות בין הניגוב לנטילה, דלטעמו של רש"י שהוא משום מיאוס בכל ידים רטובות הוי מיאוס ולאו דוקא אם הם רטובות מהנטילה. וכן לר"ח כל ידים רטובות מכשירות את האוכלים ולאו דוקא אם הם רטובות מהנטילה. נמצא שהניגוב אינו חלק מנטילת ידים ואיך יאמר 'אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים'.
ועוד הרי אין הניגוב עצמו חובה או מצוה כלל וכל הענין הוא שלא יהיו ידיו רטובות כשנוגע בפת והניגוב הוא 'היכי תימצי' לכך, ובאמת אין הכי נמי אם יבשו המים מאליהן[14] שפיר דמי ולא צריך דוקא את מעשה הניגוב, הלכך אינו יכול לברך על הניגוב.
יתרה מזו הרי לדעת מרן (סימן קנח סעיף יג): המטביל ידיו, יכול לאכול בלא נגוב, וה"ה לנוטל ידיו בבת אחת ושופך עליהם רביעית מים בב"א, או שנטל ידו אחת ושפך עליה רביעית וכן שפך על חברתה. עכ"ל. ובימינו ב"ה שהשפע מצוי כמעט אין מצב שאדם נוטל פחות מרביעית לכל יד נמצא שלא הצטרך ניגוב מעולם והיאך יברך קודם הניגוב לקיים 'עובר לעשייתן' אחר שלא התחייב בניגוב כלל.[15]
נמצא שאין שום שייכות בין הנטילה לניגוב, וגם לדעת מרן רק בנטילה של פחות מרביעית לכל יד צריך ניגוב והדבר אינו מצוי בימינו.
ענף ה'
כתב הרמב"ם בהלכות ברכות (פרק יא הלכה ה): העושה מצוה ולא בירך, אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת מברך אחר עשייה ואם דבר שעבר הוא אינו מברך, כיצד הרי שנתעטף בציצית או שלבש תפילין או שישב בסוכה ולא בירך תחלה חוזר ומברך אחר שנתעטף אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית, וכן מברך אחר שלבש להניח תפילין, ואחר שישב לישב בסוכה וכן כל כיוצא באלו.
הלכה ו: אבל אם שחט בלא ברכה אינו חוזר אחר שחיטה ומברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה, וכן אם כסה הדם בלא ברכה או הפריש תרומה ומעשרות או שטבל ולא בירך אינו חוזר ומברך אחר עשייה וכן כל כיוצא בזה. עכ"ל.
נמצינו למדים שאם לא ברך קודם עשיית המצוה, אם זו מצוה שעשייתה עדין קיימת יכול לברך שהרי הוא עדיין מעוטף בציצית ומעוטר בתפילין ויושב בסוכה וע"י זה הוא מקיים מצוותם כל רגע. אבל אם הסתיימה כבר המצוה ואינו עוסק בה עוד אינו יכול לברך שהרי כבר שחט וכיסה הפריש וטבל ובכך נגמרה המצוה ומאי דהוה הוה.
וכ"נ דעת מרן בשולחן ערוך (יורה דעה סימן ר ס"א): כשפושטת מלבושיה, כשעומדת בחלוקה, תברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה, ותפשוט חלוקה ותטבול; ואם לא ברכה אז, תברך לאחר שתכנס עד צוארה במים; ואם הם צלולים, עוכרתן ברגליה ומברכת. עכ"ל. ואי ס"ל שבדיעבד אם שכחה לברך לפני המצוה מותר לברך אחר שנגמרה המצוה, היה לו להשמיענו חידוש גדול מזה שבדיעבד אם שכחה לברך בעודה במים יכולה לברך אחר שתצא מן המים אלא מוכח דלא ס"ל הכי.
ולענין ברכת האירוסין כתב הרמב"ם (הלכות אישות פרק ג הלכה כג) כל המקדש אשה בין על ידי עצמו בין על ידי שליח צריך לברך קודם הקידושין הוא או שלוחו ואחר כך מקדש כדרך שמברכין קודם כל המצות, ואם קידש ולא בירך לא יברך אחר הקידושין שזו ברכה לבטלה, מה שנעשה כבר נעשה. וכ"כ הרי"ף בתשובה (סי' רצג), והרא"ש בתשובה (ריש כלל כו). וכ"פ מרן בשולחן ערוך (אבה"ע סימן לד סעיף ג): אם לא בירך ברכת אירוסין בשעה שקידש, לא יברך אותה בשעת נשואין.
אבל הרמ"א בכל המקומות הללו ובמקומות אחרים פסק כסדר לברך אח"כ, לעניין טבילת הנדה (שם), ולגבי ברכת האירוסין (שם), והדלקת נר של שבת (סי' רסג סעיף ה), ושחיטה (יו"ד סי' יט סעיף א), ונטילת ידים. ואזיל לשיטתיה לפסוק כהגהות אשרי[16] בשם אור זרוע (הלכות נט"י סי' עט) דבכל המצות אם לא בירך קודם לעשייתם מברך אחריהם. ודלא כדברי הרמב"ם הנ"ל שהמברך ברכה לאחר עשיית המצוה הוי ברכה לבטלה. אולם רוב הראשונים והאחרונים לא ס"ל הכי, אלא אם לא בירך לפני המצוה ואין עשייתה קיימת אינו יכול לברך לאחר מכן.[17]
א"כ הוא הדין בנטילת ידים מאחר שנטל את ידיו הסתיימה המצוה ואינו יכול לברך עוד (דומיא דטבל בהל' ו). כמו שמבואר בתשובת הרמב"ם[18] שאלה: ומה יהיה הדין בש"ץ אשר מתחיל קודם אשר יצר ב'על נטילת ידים' בכמה מדינות בדמשק ובערי המזרח, אם תהיה ברכה לבטלה, מאחר כי כבר נטל ידיו וכל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן או לא. תשובה: ...אמנם על מה ששאלתם על ברכת נט"י וכיוצא ודאי ברכה לבטלה היא בלי ספק, ולכך צריך לבטלה, ואף אם יהיה מנהג, כי אין מנהג בדבר איסור.
וכן השיב בנו ר' אברהם בן הרמב"ם[19] לחכמי תימן: ברכת על נטילת ידים בבית הכנסת או במקום אחר אחרי נטילת הידים הרי היא ברכה לבטלה על כל פנים. כי נטילת ידים לקרית שמע ותפלין מצוה מדבריהם, והברכה עליה חובה כמו לנר חנוכה ומקרא מגלה ושאר מצות דרבנן. ואצלנו עיקר שכל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן. וכו'. ואחרי עשיית המצוה והשלמתה אין טעם לברכה, מאי דהוה הוה, ואין מצוה שיברכו עליה אחרי שנשלמה עשייתה, חוץ מטבילת הגר בלבד כמו שנתבאר בפסחים. וכבר באר זה רבנו יצחק בעל ההלכות זצ"ל, ואין טעם שאדם יברך על נטילת ידים אחרי נטילתן יותר משיברך להדליק נר חנוכה אחרי שהדליק, וכשם שזה אסור כך זה אסור.
וכך הם דברי ר"ת בספר הישר (חלק החידושים סימן תו): כל המצוות כולן מברך עליהן קודם לעשייתן. והכי אמר לי מורי דאפילו טובל וטובלת צריך לברך קודם טבילה ויכולין לברך אף על פי שלא טיהרו, וראויין הן, דהא חזינן דזבין ומצורעין ובועלי נידות דמותרין לקרות בתורה ולברך ולהתפלל ומחוייבין בכל מצות האמורות בתורה כטהורין גמורין דאין דברי תורה מקבלין טומאה. וכו'. והרב ר' יעקב והרב ר' שמשון הודו כך דמותר לפרסם ולהורות הדבר כי חילול השם הוא שטובלות ומעכבות עד אחר קיום המצוות כי מה נשתנית ברכה זו מכל הברכות. וגם מה שנהגו העם לברך אחר נטילת ידים טעות הוא בידם.
נמצא שהמברך אחר הנטילה לדעת רוב הפוסקים הנ"ל ומרן דס"ל שאינו יכול לברך לאחר מצוה שאין עשייתה קיימת, הרי זו ברכה לבטלה, וידוע דעת הרמב"ם (הלכות ברכות פרק א הלכה טו) ומרן בשולחן ערוך (סימן רטו סעיף ד) שאיסור ברכה שאינה צריכה הוי [20]מה"ת: כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן.
יתרה מזו כתב הרב זצ"ל ביביע אומר (חלק ט או"ח סימן לח) אף במצוה שהרבה מהפוסקים ס"ל לברך עליה כגון הלל בראש חודש ושמע ברכה זו אפילו מפי אשכנזי שפוסק בזה כהרמ"א כיון דאנן לא ס"ל כותייהו אסור לענות אמן אחר ברכתו. כיוצא בזה המברכת על מצוות עשה שהזמן גרמא כיון דאנן לא ס"ל הכי, אסור לענות אמן אחר ברכתה. והטעם מפני שהוא ספק, וכמו שאסור לברך מספק כך אסור לענות אמן מספק.
ענף ו'
והנה הטור (סימן קנח) אחר שהביא חששא דהתוספות והרא"ש הציג את הדברים בצורה קצת שונה: ולא יברך עד אחר הנטילה אף על גב דכל המצות מברכין עליהם קודם לעשייתן שאני הכא שפעמים שאין ידיו נקיות ואינו יכול לברך קודם, הילכך תקנו שלעולם יברך אח"כ. ועוד כיון דמברך קודם הניגוב הוי שפיר קודם לעשייתן שגם ניגוב הוא מן המצוה. עכ"ל. משמע מדבריו שגם אם ידיו נקיות אין לו לברך קודם הנטילה שכך היתה התקנה דבכל גוונא יברך אחר הנטילה [לא פלוג].
ומרן בבית יוסף העיר על דבריו: ומ"ש ועוד כיון דמברך קודם הניגוב וכו'. כן כתבו התוספות והרא"ש שם. ומכל מקום אין במשמע דבריהם שם דבדוקא קא אמרי דצריך לברך אחר הנטילה אלא דמטעמים אלו נוהגים לברך אחר הנטילה, וא"כ לא הוה ליה לרבינו לכתוב 'לא יברך עד אחר הנטילה' אלא כך הוה ליה לכתוב ומברך קודם נטילה כדקיימא לן (סוכה לט.) כל המצות מברך עליהם קודם לעשייתן, ומיהו נהגו העולם לברך אחר נטילה משום דפעמים דאין ידיו נקיות.
כלומר דאין מצווה לברך בדווקא אחר הנטילה, אלא מעיקר הדין נטילת ידים הינה ככל המצוות שמברך עליהם עובר לעשייתן, רק מפני סיבה מסויימת 'שפעמים שאין ידיו נקיות' נהגו לברך אח"כ, ובאמת אין הכי נמי אם תסתלק אותה סיבה, ודאי שיברך קודם הנטילה.
לפיכך מביא מרן בהמשך דבריו את דברי רבנו ירוחם (נט"ז ח"ו קמז:) וראיתי לרבותי נוהגים אחר שפשוף ידים מברכין קודם שיטלו עליהן מים שניים כיון שהן נקיות כבר. עכ"ל. וכך הם דברי שבלי הלקט (סדר ברכות סימן קלו). וכן הביא המרדכי (ברכות רמז קצב). וכ"כ הסמ"ק מצוריך (סי' קעח עמוד סב).
וכ"כ הרשב"א בתשובה:[21] וסתם ידים כשרות לברכה ולתלמוד תורה. ואם מטונפות כגון בבית הכסא או בדברים אחרים מטונפין מברך לבסוף כמו שאמרו בטבילת גר ובנדה שפלטה שכבת זרע. ואם ירצה מנקה ידיו בצרורות אי נמי בכלי שאינו ראוי לנטילה. אי נמי בפחות מרביעית ומברך ואחר כך נוטל. ומכל מקום לא ראיתי עכשו איש נזהר לדבר זה. ואפשר דכיון שצריך לנגב ידיו כל שלא נגב הרי זה עובר לעשייתן.
וכן פסק מרן בשולחן ערוך (סימן קנח סעיף יא): מברך קודם נטילה, שכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן; ונהגו שלא לברך עד אחר נטילה, משום דפעמים שאין ידיו נקיות, ומפני כך מברכין עליהם אחר ששפשף ידיו, שכבר ידיו נקיות קודם שיטול עליהם מים שניים. הגה: גם יכול לברך עליהם קודם נגוב, שגם הנגוב מן המצוה, ומקרי עובר לעשייתן (הגהות אשירי פ"ק) ואם שכח לברך עד אחר נגוב, מברך אח"כ.
והנה מרן אזיל לשיטתיה בכל המקומות הנ"ל שלא לברך אחר שום מצוה חוץ מטבילת הגר, ולכן כתב דמעיקר הדין היה צריך לברך תמיד קודם הנטילה, אולם מפני החשש דפעמים שאין ידיו נקיות נהגו לברך אחר הנטילה דהיינו לשטוף או ליטול ידיו פעם אחת כדי שיהיו ידיו נקיות ובכך סר החשש שאין ידיו נקיות ויכול לברך לכולי עלמא עובר לעשייתן קודם הנטילה שיטול עליהם מים שניים.
והרמ"א ג"כ אזיל לשיטתיה בכל המקומות הנ"ל שיכול לברך אחר עשיית המצוה. ובדרכי משה כאן (אות ג) הביא על דברי הב"י את הגהות אשרי בשם אור זרוע 'דבכל המצות אם לא בירך קודם לעשייתם מברך אחריהם' וע"פ זה כתב שיכול לברך גם אחר הנטילה.
לסיכום דעת מרן: כל עוד שידיו נקיות אין שום מניעה לברך קודם שנוטל ידיו, הילכך אם שטף ידיו או ניקה את ידיו בכל אופן הרי ידיו נקיות ויכול לברך לפני הנטילה, ואדרבה באופן זה צריך לברך עובר לעשייתן קודם הנטילה.[22] ובזה יוצא ידי חובה לכ"ע דלהתוספות אזיל ליה החשש כנ"ל, ולהרמב"ם הרי הוא מברך עובר לעשייתן. ולכן פסק מרן כרבנו ירוחם[23] שבזה יוצא ידי חובה לכל הדעות, ופותר את כל הבעיות.
ענף ז'
וכתב המשנה ברורה בביאור הלכה (ד"ה מברך קודם): הנה מלשון השו"ע משמע דמי שרוצה לברך קודם הנטילה אם ידיו נקיות יוכל לברך וכ"כ בב"י דלא כדמשמע מלשון הטור דאין לשנות. והפמ"ג כתב דקודם הנטילה י"ל דהוי עובר דעובר ע"ש. אמנם באו"ז הביא בשם ספר המקצועות בשם רבינו חננאל וכן בשם רבותיו הגאונים שמברך ואח"כ נוטל ידיו [אלא שאח"כ הביא שם דעת ר"ת שמברך רק אח"כ עי"ש[24]] וכדעת ספר המקצועות משמע גם דעת הרמב"ם שכתב בדין הסדר בפ"ח ה"א מברך ענט"י ונוטל ידיו וכן בהלכה ו' שם מברך ענט"י ונוטל ידיו שניה ומשמע מלשונו כפשוטיה דמברך ואח"כ נוטל ידיו. וע"כ מסתברא דהדין עם הב"י דאין למחות ביד מי שירצה לברך קודם הנטילה אם יודע שידיו נקיות ואך שיזהר שיהא המקום נקי שראוי לברך שם.
וכ"כ מרן הרב זצ"ל ביביע אומר (חלק ח או"ח סימן כ אות ג): כתב המטה יהודה (ס"ק כ), שאף שהעיקר כדעת הרמב"ם ומרן לברך קודם נטילה, מ"מ נהגו שלא לברך אלא אחר נטילה קודם ניגוב. אך מי שירצה לברך קודם נטילה שפיר עביד, וא"צ להמנע מזה בשביל המנהג. ומיהו אין ראוי לעשות כן בפני רבים דהוי כעין אגודות אגודות, ורק כשיושב בביתו על שלחנו יוכל לברך קודם נטילה, או קודם מים שניים, ולא יחוש למנהג. ע"כ. (ובספר בני ציון ליכטמן (סוף ס"ק יא) הביא סברא זו בעילום שם, וכתב, "ואין זה נכון, שכיון שדעת רוב הפוסקים שיש לברך אחר נטילה קודם ניגוב, הכי נקטינן". וליתא, שהרי גם רבינו חננאל ס"ל לברך קודם נטילה, וכן העיד בספר המקצועות על רבותיו הגאונים שנהגו לברך קודם נטילה. וכן פסק רבינו האי גאון בתשובת הגאונים ליק (סי' צא). וכן מוכח בזוה"ק פר' בלק (דף קפו ע"א). וכ"כ הרמב"ן והרשב"א והריטב"א, וכנ"ל. הילכך דברי המטה יהודה נכונים לדינא. וכן כתב המשנה ברורה בביאור הלכה ס"ס קנח בד"ה מברך. ע"ש). ומ"מ פשט המנהג לברך אחר הנטילה קודם הניגוב. פוק חזי מאי עמא דבר. עכ"ל.
ובאמת אין לחוש בזה למנהג כלל, שהרי מנהג לא מבטל הלכה וכמו שהבאנו לעיל דברי הרמב"ם בתשובה: ודאי ברכה לבטלה היא בלי ספק, ולכך צריך לבטלה, ואף אם יהיה מנהג, כי אין מנהג בדבר איסור.
וכ"כ הריב"ש (סימן רנו) והביא ראיה לדבר מהא דאמרינן בגמ' (ראש השנה דף טו:) אמר רבי יוחנן: נהגו העם בחרובין כרבי נחמיה. וכו'. כי נהגו במקום איסורא, מי שבקינן להו?! ע"כ. וכ"כ בשו"ת הרשב"ש (סימן תיט). וכתב ע"ז הפרי חדש (סימן תצו דיני מנהגי איסור, ד"ה עשירי) בזה"ל: הרי בכאן בהדיא דאף על פי שנהגו העם כר' נחמיה כיון דמעיקר הדין קיימא לן כרבנן אית לן לאהדורי ומחינן בידייהו ולא שבקינן להו למעבד כוותיה. עכ"ל. וכ"כ בשו"ת הרמ"א (סימן יט): כל שכן במנהג דיש בו קצת איסור דמותר לבטלו, ודלא כהמהרי"ק (שורש ט) שסובר דאפילו אם יש במנהג צד איסור אין לבטלו. ע"כ. וכ"כ החתם סופר (סימן קנט) שאין אנו שומעין לו דכבר דחה ליה פרי חדש במנהגי איסור שלו ס"י (שם) בראיות ברורות ע"ש. הובאו דבריהם בביאור הלכה סימן תרצ (ד"ה ואין לבטל) וביביע אומר (חלק ב או"ח סימן כו).
ואמנם גם התוספות וסיעתם לא באו אלא להצדיק המנהג שהתפשט בימיהם ולתת לו סמך אבל אילו היו שואלים אותם מתחילה קודם שנתפשט המנהג ודאי היו משיבים לברך קודם הנטילה ככל הברכות שמברך עליהם עובר לעשייתן דמאי שנא? א"כ אין כאן דעה אלא מנהג ואין מנהג מבטל הלכה. וכך משמע מכל הראשונים הנ"ל שהביאו מנהג זה: "נהגו העם" (תוספות ברכות נא. ד"ה מעיקרא). "שנהגו לברך אחר הנטילה" (רא"ש פסחים פרק א סימן י). "רגילין הם [העם] לברך אותה לאחר נטילה" (מרדכי ברכות רמז קצב).
ואין לחוש בזה משום שנוי מנהגים, שכבר הביאו האחרונים דברי הגאון שבות יעקב (ח"ב סימן ו) שכתב שכל מי שיש בידו ריח תורה, יראה לבטל מנהג אשר הוא שלא כדת. ע"ש. וכ"כ הגאון מהר"ח פלאג'י בשו"ת חקקי לב (חאו"ח סי' ו') ...שאין לחוש בזה משום כבוד הראשונים, שמקום הניחו לנו להתגדר בו. ע"ש. גם בספרו משא חיים בדיני מנהגים (מע' ב אות י' ומע' ס אות קנז) האריך בזה, והעלה שיש כמה מנהגים שנתבטלו בדורות הללו, דאכשור דרי להחמיר ולא להקל.[25]
וא"כ בודאי שאין לנו להניח דברי מרן, וביחוד במקום חשש ברכה לבטלה, ולנהוג כאיזה מקומות של רבני אשכנז. אשר גם הם מודים שאין זה מעיקר דינא אלא שכבר נהגו. [26]
והריטב"א (פסחים נא.) אחר שהביא כללי המנהגים בשם רבו הרא"ה כתב: והדבר פשוט שאין משנתינו וכל גמרא ועובדי אלא במנהג שהוא להחמיר, אבל במנהג להקל לעולם אין חוששין לו ואפילו היה על פי גדולים שבעולם כל שנראה שיש בו צד איסור לחכם בעל הוראה אשר יהיה בימים ההם, שאין לנו אלא שופט שהוא בימינו, ומיהו במקום שאין האיסור ברור והמנהג קבוע כבר עד שאי אפשר לו לבטלו, וכו'. כיון שאינן בני תורה ואין כח בידו לבטלם יש לו לעשות לעצמו בענין שלא יהא בדבר מחלוקת עד שיוכל להחזירם מעט מעט, ואם הטעות מוכרע אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה'.
ואין לחוש בזה משום 'לא תעשו אגודות אגודות' שכבר כתב בשו"ת מהרש"ם (חלק ג סימן שנט) בשם הריטב"א (יבמות יג:) שבמקום איסור תורה [של הזכרת שם ה' לשוא] אין להשגיח באיסור לא תתגודדו. ע"כ. ובפרט לסוברים שאיסור 'לא תעשו אגודות אגודות' הוא מדרבנן בלבד (יחוה דעת חלק ד סימן לו), יבוא דאורייתא וידחה דרבנן.
ולכן אין צריך לעשותה בצנעה, ויגבה ליבו בדרכי ה'[27] כתיב, ואדרבה יעשה בפרהסיא כדי לפרסם הדבר לרבים להצילם מידי ברכה לבטלה, ולא יבוש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה' יתברך.[28]
סיכום: ענף א'. כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן כולל כל המצוות חוץ מטבילת הגר בלבד, אפילו טבילות אחרות שאינן טבילת הגר פסק מרן כהרי"ף והרמב"ם שצריך לברך לפני.
ענף ב'. אין שום טעם לברך אחרי הנטילה.
ענף ג'. אין מקום לומר לא פלוג אלא הכל לפי העניין.
ענף ד'. הניגוב לא נחשב כחלק מן הנטילה ואין ראוי לברך עליו בפרט אם נוטל ביותר רביעית לכל יד.
ענף ה'. להלכה המברך אחר כל מצוה שנגמרה עשייתה אם בירך לאחריה הוי ברכה לבטלה וה"ה לנטילת ידים.
ענף ו'. דעת מרן כל עוד שידיו נקיות אין שום מניעה לברך קודם שנוטל ידיו. ואם ידיו מלוכלכות או שרוצה לצאת ידי כל הדעות ישטוף או ינקה אותם יברך ויטול.
ענף ז'. אין שום מניעה לברך קודם הנטילה לא מצד הדין ולא מצד המנהג, ואדרבה כך צריך לנהוג ולעשות בין בנטילת ידים לסעודה בין נטילת ידים לק"ש ותפילה. סוף דבר כל המשנה מדין התלמוד ידו על התחתונה.
מסקנא דמילתא: נטילת ידים הרי היא ככל המצוות שמברך עליהם עובר לעשייתן, דהיינו קודם לעשייתן, הילכך אחר שמילא הנטלה מים בעודה בידו יברך 'על נטילת ידים' ואח"כ יטול. ואין הבדל בזה בין נטילת ידים לסעודה לנטילת ידים לתפילה. ומי שעדין ליבו נוקפו וחושש שמא ידיו מלוכלכות יעשה כדעת מרן שישטוף או יטול ידיו פעם אחת ואז יברך ויטול, ויצא בזה ידי כל הדעות, כמ"ש לעיל. ומכל מקום לא יברך אחר הנטילה דהמיקל לברך אחר הנטילה מכניס עצמו בחשש גדול של ברכה לבטלה בלא טעם נכון, מכיון שלדעת רוב הפוסקים ומרן המברך אחר מצוה שאין עשייתה קיימת הוי ברכה לבטלה ובכלל זה נטילת ידים שאין עשייתה קיימת, כמו שבארנו בפנים. וכך ראוי להרגיל את הקטנים, חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה.[29] והמזהיר והנזהר ירבה שלומם כמי נהר. בריך רחמנא דסייען.
הערות:
[1] למה נקיט דווקא שופר ולסוגיא המקבילה בירושלמי ראה תורה תמימה הערות בראשית פרק לג הערה ב.
[2] לאחר זמן ראיתי כדברים האלה בחידושי רבינו פרחיה (שבת קלז:) בשם הרמב"ם (כנראה מפירושו לתלמוד או ששמע מפיו), לעניין ברכת המילה בזה"ל: וזה שאמרת שזה שיש בידינו עיקר שכל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, ואמרת אתה חוץ ממצות מילה. דבר זה לא נשמע מעולם. שאם הדבר כמו שאמרת היה להם להתנות ולומר בפירוש חוץ ממצות מילה, כמו שאמרו חוץ מטבילת הגר בלבד, היה להם לכלול עמה מצות מילה. ומדלא הוציאו מעיקר זה אלא טבילת הגר, ואמרו "בלבד", שמעינן מינה דלא שניא מצות מילה מכל המצות.
[3] בכדי לסבר את האוזן מהם אותם "ידיים מטונפות פסולות לברכה" אמרתי להביא את דברי הרמב"ם (הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה יא): היתה נטישת צואה על בשרו או ידיו מטונפות מבית הכסא ולא היה להן ריח רע כלל מפני קוטנן או יבשותן מותר לקרות לפי שאין להן ריח רע, וכו', וכמה גאונים הורו שאסור לו לקרות אם היו ידיו מטונפות וכך ראוי לעשות. עכ"ל. כלומר רק ידים שמטונפות מצואה ממש או מי רגלים פסולות לברכה.
[4] לשון תוספות ברכות נא. ד"ה מעיקרא. וכ"כ המרדכי (ברכות רמז קצב) וז"ל: רגילין הם [העם] לברך אותה לאחר נטילה קודם ניגוב. וכך הם דברי הראבי"ה (חלק ב הלכות לולב סימן תרצא). והאבודרהם (ברכת המצות ומשפטיהם ד"ה גרסינן). וספר הפרדס (שער המעשה, ברכת נט"י). והאורחות חיים (חלק א הלכות נטילת ידים הלכה ד). וכ"ה בתשובות הגאונים - שערי תשובה סימן קצו.
[5] כמו שמובא בטור סי' ז: וי"א שבין לגדולים בין לקטנים מברך ענט"י ואשר יצר דכיון שצריך לומר אשר יצר שהוא דבר של קדושה צריך לברך ענט"י.
[6] אפשר גם לפרש בכוונת התוספות שאחר שיצא מבית הכסא רוצה ליטול ידיו לסעודה, ואינו יכול לברך מפני שידיו מטונפות מבית הכסא ומזה למדו לכל הנטילות. וכן משמע מלשון תוספות בברכות נא. ד"ה מעיקרא: וכן בנטילת ידים שפעמים אדם בא מבית הכסא ואין אדם ראוי לברך עד לאחר הנטילה נהגו העם לברך כל שאר ברכת ידים לאחר נטילה. עכ"ל. מ"מ תמוה הדבר ללמוד ממקרה כזה שלא שכיח לכל הנטילות.
[7] טור וב"י שם בשם הרא"ש וכ"פ בשו"ע ס"א.
[8] שו"ת הרשב"א חלק א סימן תקח. וכ"ה בתשובות המיוחסות להרמב"ן סי' קנא.
[9] תשובות הגאונים מוסאפיה ליק סימן צא.
[10] הובא באור זרוע חלק א הלכות נטילת ידים סימן עט.
[11] הובא בספר הפרדס שער המעשה, וכעין זה כתב הריטב"א בפסחים ז: וכ"ה בריטב"א ברכות מהדורת מוסד הרב קוק בסופו אחר הלכות ברכות.
[12] אחר זמן ראיתי לבעל העיטור (שער ג הלכות מילה החלק הרביעי, דף נג טור ד) אחר שהביא דעות הסוברים לברך לאחר הטבילה משום ד'כמה דאפשר לברוכי בטהרה מברך וטפי עדיף' כתב: 'ולסברא דידהו ברכת נטילת ידים לאחר נטילה'. משמע דלהרי"ף שהביא לאחר מכן אין מקום לומר שיברך אחר הנטילה. כך משמע גם מספר המקצועות שהבאנו לעיל, שמקשה למה לא נדמה נטילה לטבילה שיברך אח"כ ומתרץ דמיירי שם בטבילת הגר בלבד, ולכן א"א לדמות, ופשוט.
[13] הובא באור זרוע ח"א הל' נטילת ידים סימן עט. ובביאור הלכה סימן קנח סעיף יב ד"ה כאלו אוכל.
[14] דייקא נמי שלא נאמר בגמרא חיוב מסוים שצריך לנגב את ידיו אלא בסתמא "בלא ניגוב ידים" משמע כל ניגוב שיהיה גם אם נתנגבו מאליהן. ראה משנה מסכת פרה פרק ז משנה ח.
[15] וכן העיר בזה מרן הרב זצ"ל ביביע אומר חלק ח אורח חיים סימן כ אות א בהערה, עיין שם מה שנדחק לעשות ספק ספיקא בברכות נגד מרן.
[16] פ"ק דברכות סוס"י יג. ובריש חולין סוף ד"ה ולא אשתמיט.
[17] ראה יבי"א ח"ח או"ח סי' כ אות ג. שהאריך בנידון דידן והסיק להלכה כדעת הרמב"ם ודלא כהגהות אשרי בשם אור זרוע הנ"ל דכבר רבו החולקים ודחו סברתם.
[18] פאר הדור סי' קד, הוצאת פריימן סי' כה.
[19] שו"ת ברכת אברהם סי' פג, ולפי סדר החיבור הוא בהלכות תפילה פרק ז.
[20] ראה שו"ת יביע אומר חלק א או"ח סימן לט אות ז.
[21] חלק א סימן תקח. וכ"ה בתשובות המיוחסות להרמב"ן סי' קנא.
[22] אמנם לא אכחד שיש משמעות בדעת מרן (סימן קסה סעיף א) במקרה שיצא מבית הכסא וידיו מלוכלכות באופן שאינו ראוי לברך שום ברכה, ורוצה ליטול ידיו לסעודה שיכול ליטול קודם ואחר שידיו נקיות יברך שלא הטריחהו מעיקר הדין ליטול ידיו פעמיים. וזה כדעת הרשב"א בתשובה שהבאנו למעלה. וראה הערה 2 בגדר ידים מטונפות.
[23] וכ"כ המשנ"ב ס"ק מא.
[24] צ"ע שהרי ר"ת בספר הישר שהבאנו לעיל כתב בהדיא שאסור לברך אחר הנטילה וכן העיר ביביע אומר חלק ח אורח חיים סימן כ אות ג.
[25] לשון הרב ביביע אומר חלק ב יורה דעה סימן יד אות יח.
[26] לשון הרב ביביע אומר חלק ב אורח חיים סימן טז.
[27] דברי הימים ב פרק יז פסוק ו.
[28] שולחן ערוך אורח חיים סימן א סעיף א.
[29] משלי פרק כב פסוק ו.