לשיטת הרמב"ם, לענ"ד, מי שהתפלל בלחש, אינו יכול להחליף את הש"ץ, כשהש"ץ לא ידע שמישהו יחליפנו.
ואקדים הקדמה.
עלינו לדעת, ששליח הציבור חוזר על תפילתו בקול רם כדי להוציא את מי שאינו יודע. וגם כשיש מצב שכולם יודעים - תקנה היא ואין לבטלה, כי אין תקנה ניתנת לשיעורים, שו"ת הרמב"ם, רנח.
והנה במשנה, בסוף ר"ה, הובאה מחלוקת בין חכמים ור"ג, אם גם מי שבקי יוצא ידי חובתו ע"י הש"ץ, לדעת חכמים - לא. לדעת ר"ג - כן. ונפסקה ההלכה בגמרא, ר"ה, לד, ב, לה, א, בכל ימות השנה - כחכמים. ובמוסף ר"ה שהתפילה ארוכה - הלכה כר"ג.
והנה בתוספתא, ר"ה, סוף פרק שני, וברייתא זו הובאה בשינויים בגמרא, ר"ה, לד, ב, מובא מו"מ בין חכמים ובין ר"ג, מדוע חכמים תיקנו את התפילה גם בלחש וגם בקול. הרי גם אם הש"ץ מוציא את שאינו בקי, לפי חכמים, או גם את הבקי, לפי ר"ג, די היה בתפילה אחת בקול. והבקיים יתפללו בלחש, והש"ץ יתפלל בקול להוציא עצמו ולהוציא מי שאינו בקי.
והעולה מאותו משא ומתן, שתפילת הלחש נועדה לכך שהבקיים מתפללים בלחש כדי להוציא את עצמם ידי חובה, והש"ץ מתכוון באותה תפילת לחש להסדיר תפילתו. ובחזרה הוא מתכוון להוציא את עצמו ואת מי שאינו בקי.
ואם כן, לפי זה, במקרה דנן, הש"ץ לא התכוון בתפילת לחש שלו לצאת ידי חובה, והמתפלל שבא מאוחר, וגם הוא התפלל בלחש, חוטף ממנו את החזרה. ויצטרך הש"ץ הראשון להתפלל עם הש"ץ השני בלחש, כדי שיצא ידי חובתו. עיין בשו"ת הרמב"ם, בלאו, רנו, שהשואלים התחבטו בעניין הדומה לזה. נכון שבשו"ע, או"ח, קכד, ב, הובאו להלכה דברי הכלבו, כז, שאדם שהגיע מאוחר, ולא התפלל בלחש, שהוא יכול להיות הש"ץ, ויתפלל בקול להוציא עצמו ואת מי שאינו בקי.
אבל מסופקני אם רבינו יסכים להלכה זו, כי כאמור, במה הוא עדיף על הש"ץ שאמר קדיש והתפלל בלחש כדי להסדיר את תפילתו, ואם המאחר יהיה ש"ץ, יכול להיות שהש"ץ הראשון יצטרך לחזור על תפילתו בלחש, כדי שיצא ידי חובתו.